'תיוג נוער הפריפריה בולם הישגים'

מצב כלכלי קשה מקשה על נוער בפריפריה להגיע להישגים, או שמבני עניים תצא תורה? מנהל כפר הנוער 'נווה עמיאל': די לתיוג, תנו להם אופק

שמעון כהן , י' בכסלו תשע"ט

לפתוח לנוער צוהר
לפתוח לנוער צוהר
צילום: יניב נדב, פלאש 90



טוען....

במכללת אפרתה מתקיים היום (ראשון) יום עיון מיוחד הדן בשאלת הקשר בין חינוך והצלחה בלימודים לבין עוני ופריפריה.

האם הטענה המוכרת לקשר בין השניים נכונה או שאולי דווקא מבני עניים תצא תורה, ואולי נכון לשלב בין השניים? את השאלה הזו הצבנו בפני עדיאל בר-שלום, מנהל כפר הנוער החינוכי-טיפולי נווה עמיאל, אחד המרצים בכנס.

בגולת הכותרת של דבריו מציב בר-שלום בפני עולם המחנכים והמבוגרים את המשימה שלא לתייג את הנוער הגדל בשכבות מצוקה כחסר סיכוי להגיע להישגים. לדבירו אין להתכחש לעובדה ש"ילד או נער שגדל בסיטואציה כלכלית וסוציאלית קשה מתקשה להיות מרוכז בחומר הנלמד וקשה לו להיות חלק מתהליך חינוכי כפי שהיינו רוצים, בגלל הרבה רעשי רקע", אך עם זאת להבנתו הפנייה 'היזהרו בבני עניים' מופנית לציבור המבוגר ולציבור המחנכים ולא אל בני העניים עצמם:

"הנקודה השנייה היא הנקודה האישית של המחנך, מניין הוא מגיע. כאנשי חינוך, שאמורים לגעת בנשמות, נקודת המוצא צריכה להיות שהרבה מהעתיד של הנוער הזה נמצא אצלנו, ואם נהיה מסוגלים להיזהר בהם ולהאמין באמת בעומק שמהם תצא תורה אז השמים הם באמת הגבול. הרבה מהסיפור מושתת על כך שלא יהיה תיוג של הנער ולא לקבוע את העתיד שלו על פי המציאות הנוכחית".

"המלאכה המוטלת עלינו כאנשי חינוך היא לפתוח לו את הצוהר ולאפשר לו לחלום ולא להיות ממוקד בבעיה ובקושי הכלכלי והמשפחתי. אמנם אי אפשר לשנות את מציאות חייו, אבל צריך לעזור לו להבין שהרבה נמצא בידיים שלו. הרבה פעמים אנחנו, שפוגשים את הנער הזה, לא באמת מאמינים שהוא יכול, ושם נמצאת הבעיה העיקרית בעיניי".

ועם זאת, האם ניתן להתעלם מדרישותיה של מערכת החינוך המערבית ללא מעט כלי עזר שמובילים את הנוער להישגים, אך עם זאת עלותם הכלכלית לא מבוטלת? בר-שלום קובע כי לא ניתן להתעלם מהדברים ויש לקחתם בחשבון ואכן, "יש גם פעולות קונקרטיות שניתן לעשות כדי לעזור, אבל הרבה פעמים אנחנו שולחים יד לכיס כדי לתת אוכל לילד שאין לו, ואכן יש הרבה עמותות וארגונים וגם מדינה ישראל עצמה עושה כל שלאל ידה כדי לעזור למשפחות קשות יום, אבל אנחנו לא מדברים רק על התמודדות החברה עם בעיית העוני, אלא בוחנים את הדברים מעיניו של מי שמתיימר להיות איש חינוך: כאיש חינוך אני שואל מה הערך המוסף שלי? אני סבור שהתפקיד שלי לא לשלוח את היד לכיס אלא להיות אכפתי ומתעניין, להיות מתוך חמלה ואמפטיה אבל להיזהר שלא לרחם עליו".

"אם רק ארחם עליו ואגיד כמה הוא מסכן אנציח את מצבו ואשאיר אותו במנגנון הישרדותי, בעוד אני רוצה להעביר אותו מתודעת הקורבנות והמסכנות, שהיא מאוד נכונה כי למי שיש אוכל במקרר הוא באמת פנוי ללמידה, אבל בסוף זה לא הופך אותו ליותר נבון או בעל אמביציה רבה יותר. עובדתית ילד רעב לא פנוי ללמידה וצריך לעזור לו שלא יהיה רעב ויהיה פנוי לכך, אבל כשהוא מגיע לבית ספר ורואה את אמא שלו ממורמרת על כך שהיא לא יכולה להעניק לו כמו שכל ילד אחר מקבל, זה יושב על מקום רגשי מורכב ואי אפשר להתעלם מזה, וחלק מהתפקיד שלי כאיש חינוך הוא להקשיב לו ולהיות אתו, אבל צריך לומר באומץ שכדי להוציא אותו משם צריך לתת לו חכות ולא רק לתת לו דגים. לעזור לו להתבונן פנימה ולראות את האופק, להרים את הראש מאיפה שאני עכשיו אל מה שאני רוצה להיות מחר. את זה הרבה פעמים ההורים לא יכולים לתת כי גם הם באותה מצוקה ואנחנו צריכים לעזור לו לפקוח עין ולהאמין שהמציאות יכולה להיות אחרת".

עוד נשאל בר-שלום אם יתכן וכוונתם של חז"ל הייתה שדווקא בני העניים "מפתחים מרפקים" בדרכם להצלחה הרבה יותר מאשר השבעים שהכול בא להם בקלות? על כך הוא משיב בדוגמא לה היה עד לפני ימים אחרים:

"לפני כמה ימים היינו מסע אתגר עם חניכי י"ב מקמת הגולן לכפר שנמצא בעמק יזרעאל, 120 קילומטר, ותוך כדי הליכה שוחחתי עם אחד החבר'ה שממודד עם מציאות מורכבת. הוא סיפר איך בגיל 8 הוא יצא לעבוד כדי לעזור לאימא ועזב את הלימודים. הוא גם דיבר על המקום שהוא נמצא בו היום. שאלתי אותו אם הוא רואה את עצמו מתמודד כמו נער מקביל מתל אביב או רעננה, והוא, נער בן 18 שעבר כל כך הרבה, אמר לי 'אני יותר חזק מכולם, אצליח בצבא בלימודים בעבודה ובחיי משפחה יותר מנער שהמקרר שלו היה מלא. החיים הביאו אותי למקום שבו אני הרבה יותר מוכן ובשל לאתגרי החיים".

אז איך מפתחים בנער כזה את הגישה הזו ולא את הגישה המנציחה מסכנות? בכך, אומר בר-שלום, לחברה יש תפקיד לא מבוטל, ולעולם המחנכים והמטפלים קיימת אמירה רבה בכך שלא יתויגו אותם בני נוער כפריפריה חברתית שאינה מסוגלת להגיע להישגים, " בפריפריה הזו שכולם מדברים עליה כבעיה תצמח הישועה והתורה". להערכתו לא פעם "עולם המבוגרים מסרב להאמין שהילד מסוגל ליותר", ולכן "כל אחד צריך לפעול בחלקה שלו. אנחנו צריכים להאמין שהבעיה היא לא אצל הילדים ולא הכסף, בעיה שאותה צריך לפתור, אבל הנקודה המרכזית היא להיות לב שומע ולהאמין באמונה שלמה שהם יכולים להגיע רחוק אם נפתח להם את התריס להתבונן אל האופק ואז דברים גדולים יכולים לקרות".