מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

ביום שלישי הקרוב נחגוג כולנו את י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות.

המשפט האחרון לא היה יכול להיכתב לפני עשור. עד לשנים האחרונות י"ט כסלו היה חגה של חסידות חב"ד, והציבור הרחב אומנם הכיר אותו, אבל לא ראה בו את יום חגו. היום המציאות משתנה. האור הגדול שהביאה תורת החסידות לעולם חדר לאלפי נפשות שמוצאות בו מזון להשביע את הרעב הרוחני שלהם. היום שבו מציינים את פריחתו הגדולה של האור הזה הוא יום שמחה לרבבות יהודים שבחייהם היומיומיים תורת החסידות מהווה עוגן מרכזי בעבודת השם.

כמי שגדל בחסידות חב"ד, לכאורה מעולם לא הכרתי עולם נטול חסידות. השמחה הגדולה שמתפשטת בקרב מי שבעיצומו של מרוץ חייו גילה את המודל החסידי, לא הייתה אמורה להיות ידועה לי. ובכל זאת, גם חב"דניקים זכאים להתקרב לחב"ד. על ההתקרבות האישית שלי אנסה לספר.

אני זוכר היטב את התקופה בשנות נערותי שבה התחברתי באמת לשיטה שבתוכה גדלתי. גיל 16 בערך, ישיבה גדולה. הגוף גדל, ויחד איתו גם הנפש. השאיפות הרוחניות גדולות מאוד, אבל אליהן מתלווה מועקה: רצון בלתי מושג לחוש את כל התכנים המופשטים שאותם מלמדים. מרבית שעות היום מוקדשות ללימוד הגמרא, וילד בן 16 לא ממש מבין למה הוא נדרש להשקיע את מיטב שנותיו בסוגיות שור שנגח את הפרה. שלוש שעות ביום מוקדשות ללימודי חסידות, אבל אלה לא מספקים כל עוד הם לא מוסברים בשפה עכשווית. העגה החסידית-אשכנזית מעיבה על החיבור של נער דובר עברית יומיומית לתורת החסידות.

המפגש האמיתי הראשון שלי עם תורת החסידות היה באמצעות חיבורו של הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) לספר תניא. תניא למדו בישיבה, אבל ספרי הביאור של הרב שטיינזלץ לא היו חלק מתוכנית הלימודים. הרב שטיינזלץ עמל לבאר את התניא לאלו שבחוץ, ובישיבה הרי כולם מבפנים. לכאורה. סדרת הספרים בצבע צהוב, "ביאור תניא" שמה, עמדה באוצר הספרים. בהשגחה פרטית נתקלתי בהם בחודשים האחרונים של השנה. תקופת הקיץ, אווירה של סוף זמן. כחלק מהניסיון לא לבטל את זמני לחלוטין, החלטתי שאקבע לעצמי ללמוד בהם מדי יום.

ספר התניא, שאותו שיננתי בעל פה מקטנות ולמדתי באין ספור שיעורים, התגלה לי מחדש. הרב שטיינזלץ כתב החוצה, והחוצה שלי התחבר לגמרי. הידיעות שלי ביידישקייט היו עד אז כמו חלקי פאזל מפוזרים, וככל שהתמדתי בלימוד הרגשתי שהחלקים מתחברים זה לזה והופכים לתמונה ברורה. הוא לא חידש לי כלום, אבל חידש הכול. לנגד עיניי קם וניצב מבנה של קודשא בריך הוא-עולם-אדם, במוחשיות כזו שלא היה אפשר להימלט ממנה. העץ שאתה רואה ברחוב כבר לא יהיה אותו עץ אחרי שהעמקת בכך שכל חומר גשמי מקבל חיות תמידית מלמעלה. תחושת העצבות שמשתררת בך אחת ליומיים תהיה אחרת אחרי שהבנת היטב את מקומה בעולם הרגשי שנבנה בדיוק בשבילך. כל אבן היא סימן, כל שבריר רגש הוא אות למשהו גדול יותר שמתחולל. בקיצור, חסידות.

אל ההבנה הזאת מצטרפים כלי העזר. ניגונים, התוועדויות, מעשיות חסידיות. כל מהפיכה זקוקה להמנון, וניגוני חב"ד הם פס הקול של המהפיכה שאמורה להתרחש בקרב מי שנחשף לתורה החסידית. כל מהפיכה זקוקה לאסיפת חברים, זוהי ההתוועדות. ואם יש מי שמפקפקים בהיתכנותה של המהפיכה, המעשיות החסידיות הן ההוכחה לכך שהיו כאלה שעשו והצליחו. עבודת התפילה, אם שאלתם, היא כבר המהפיכה עצמה.

אחרי כל זה, אל דאגה. עם כל המהפיכות, האדם נשאר אדם והוא ממשיך בחייו. גם מי שחווה רגעי גילוי חסידיים, חוזר אל החיים כשהוא מצויד באותן מידות בעייתיות. תאוות, אגו, פחדים, כל החבילה. הנה, תראו אותי. אבל ההבדל בין מי שטעם וראה כי טוב השם ובין מי שמעולם לא זכה לכך הוא עצום. האחרון צופה בסרט של החיים וסבור שהוא בתוך סדרה דוקומנטרית. מי שנחשף לקצת יותר מזה, יכול להיות שקוע כולו בסדרת החיים, אבל הוא יודע היטב שזו סדרה עלילתית. בין פרק לפרק הוא נזכר שהחיים הם משהו אחר לגמרי, ועם כל הכבוד לו ולתחושותיו הם חלק מסיפור גדול בהרבה. חג חסידות שמח.

לתגובות: [email protected]