כולל קריצות להורים. אנדרדוס בפעולה
כולל קריצות להורים. אנדרדוס בפעולהצילום: דורון וישינסקי

צהלות השמחה שהפכו מהר לירי צרורות באוויר, הבהירו היטב עד כמה הילדים רצו ללכת גם השנה להצגת הילדים של אנדרדוס.

נו טוב, ירי באוויר לא היה (בכל זאת, בניגוד לאנדרדוסים רובנו לא גרים בלוד), ובכל זאת ההתלהבות לקראת "מערת האוצר" הייתה בשמיים, ואיתה גם רף הציפיות.

מתברר שאם בקרב הקהל המבוגר אנדרדוס הם ארבעת החבר'ה המשעשעים האלה שכבר יותר מדי זמן לא הוציאו סרטון חדש, הרי שבשביל הילדים והנוער, לפחות בחלק ממקומותינו, מדובר בנכסי צאן ברזל, או כפי שהיטיבה להגדיר זאת אמילי עמרוסי - הגשש החיוור של הדור הבא בציונות הדתית, ויעידו הילדים הרבים שמבקשים להצטלם איתם אחרי ההצגה, שורקים בעל פה את שלל שירי הקאבר שהרביעייה מוציאה ומחכים כבר לשיר הבא.

זו השנה השלישית שבה אנדרדוס יוצאים במופע חנוכה מיוחד לצעירים, ואחרי "חלומות מהמגירה" שעסק בחברות, ו"הדייג ודג הזהב" שהמוטו שלו היה לשמוח בחלקך, הגיע השנה תורו של ערך החזרה למוטב להוביל את ההצגה. סיפור המסגרת של "מערת האוצר" עוסק בשודד בשם עלי (יאיר יעקבי) שמחליט לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו, אך נאלץ בדרך להתמודד מול ראש חבורת השודדים ג'עבר (אשר בן אבו), הסולטן (מתן צור) ועוזרו הנאמן (נדב נוה). כמובן שבדרך יש הרפתקאות, הרבה הומור וכמובן שירים, שבעז"ה יגוונו קצת את הרפטואר מההצגות הקודמות שמושמעות אצלנו בבית בלי הפסקה.

כבר מהרגע הראשון אפשר היה לזהות שרמת ההשקעה במופע גדלה משמעותית משנה לשנה, בוודאי בכל הקשור לפן המקצועי של רמת התפאורה, התלבושות ואפילו הכוריאוגרפיה (אם כי לא יזיק לחבר'ה ללמוד עוד כמה צעדים). עד כמה השיפורים האלה חשובים לילדים? שאלה טובה, אבל מכיוון שבכל זאת ההורים הם אלה שמשלמים על הכרטיס, כדאי להרשים גם אותם.

בכלל, כל מה שקשור לגזרת ההורים הוא ללא ספק היתרון המשמעותי של אנדרדוס על פני מופעים אחרים. לצד הצחוק המתגלגל וההנאה של הילדים, החבר'ה אימצו את הסגנון הנפוץ היום בסרטי האנימציה של פיקסאר ושות', ומדי פעם מושחלת בדיחה שמכוונת מעט יותר גבוה, אל הילדים הגדולים יותר באולם וגם להורים שלהם, שמדי פעם אפשר היה לשמוע את הצחוק שלהם חזק יותר אפילו משל הקטנים.

והקטנים עצמם? האמת שלגביהם זה משחק מכור מראש. האנדרדוסים יודעים בדיוק איך לסדר לילדי המגזר שעה וחצי של צחוק, כיף ושמחה, כזו שהם ללא ספק ידברו עליה גם מחר (או אחרי חופשת החנוכה) עם חבריהם בבית הספר, ועל הדרך אפילו יכניסו קצת מסר. גם מבחינת מנעד הגילים מדובר בהישג מרשים, כשילדיי הפרטיים שמפוזרים באופן שווה מגיל ארבע וחצי ועד כמעט בר מצווה יצאו כולם מהאולם עם חיוך מאוזן לאוזן ונכונות להעניק לי את פרס אב השנה.

ועוד מילה לסיום. תופעות של הערצה וסלביות הן לא משהו שאוהבים במגזר, ובצדק. ובכל זאת, אם אין ברירה והילדים צריכים גם דמויות תרבות שהם יישאו אליהן את עיניהם, אז מהיכרותי האישית עם מתן צור, נדב נוה, אשר בן אבו וכמובן ידידנו יאיר יעקבי מהעמוד האחורי (וזה המקום לגילוי נאות), הם דוגמה טובה שאפשר להיות אדם שומר מצוות שזוכה להצלחה שלא מסנוורת או מביאה להתנשאות.