בשבע מהדורה דיגיטלית

יאללה בלגן

אני מאוד אוהבת סדר, יותר מדי. הבעיה היא שהצורך בסדר לא ממש הולך יד ביד עם בית מלא בילדים

איה קרמרמן , ט"ו בכסלו תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

"אנחנו המשפחה הכי מבולגנת בעולם!" קבע אחד הילדים, בעודו מסדר עם כולם את הבלגן שהם עשו אחר הצהריים.

שתקתי. אבל האמת היא שנשמתי עמוק והמשכתי לסדר את הבלגן שעשיתי במטבח. ואני טובה בלעשות בלגן במטבח. יש אימהות שמשפט כזה היה עובר לידן. יש סיכוי שהן אפילו לא היו שומעות אותו. אבל לי, למרות הירידה בשמיעה מאז ההיריון החמישי, יש שמיעה של שועל ערמומי. בייחוד אני שומעת מצוין משפטים שמעלים לי בטיל את הסעיף. לכבודם יש לי כנראה רדאר קשב רגיש במיוחד. אבל השאלה האמיתית שראויה להישאל היא למה התעצבנתי.

אז כדאי שאפתח בווידוי: שלום, שמי איה ויש לי בעיה. מה הבעיה שלי? אני מאוד אוהבת סדר. מאוד. יותר מדי. ברמה כזו שאני הולכת בבית ומפנטזת מה יעוף לפני פסח, גם כשלוח השנה מראה שאנחנו באלול. זה ברמה שאני מסוגלת לשכוח שיש סיר על הגז, כי קיפלתי מגבת אחת וגיליתי שהמגבות בארון לא מקופלות אותו דבר. מאותו רגע הארון בולע אותי, עד יעבור זעם קיפולים מחדש. זה ברמה שגדעון העורך מסמס לי להתקדם עם הטור, אבל כל מה שמעניין אותי כרגע זו המגירה במטבח שהילדים פיזרו בה קשים צבעוניים מאיקאה. אפילו העוזרת מתחרפנת ממני. "אף פעם לא פגשתי מישהו שצריך שכל המגירות יהיו מסודרות", היא באה בטענות כשאני מסדרת אחריה. הבנתם? בעיה. בקטנה. מקרה קל.

כשאני תוהה למה כל כך כיף לי שהכול מסודר סביבי, אני מגיעה למסקנה אחת: זה מרגיע אותי. יש פה המון ילדים. כנראה שה' החליט שאני מסוגלת לג'נגל את כולם, אבל האמת היא ששנינו יודעים שהוא לא נתן לי כלים להתמודד עם השפע שהם מביאים. הבית שבו גדלתי, בית של אמא, שתי ילדות, שני חתולים ועוזרת כל יום, רחוק ממה שקורה פה. כולם אומרים שילדים זה שמחה, ואני אומרת שילדים זה כביסה. כמויות של מכבסה, ואותי לא לימדו לכבס. זה נראה פשוט, אבל הטריק הוא ללמוד מאיפה אוזרים כוחות נפש עצומים לסיזיפיות המטורפת הזאת.

ילדים זה אושר. ברכה. תודה לה' שיש אותם. מי שקורא את הטור שלי יודע שאני ממש מאמינה בזה, וזה לא מס שפתיים של פוליטיקאי שבא לו להיבחר שוב. אבל אין לתאר כמה חפצים יש לילדים האלה. וכאילו לא מספיק, הם אוגרים שטויות – גולות, קלפים, עפרונות של חברים שלהם שנשאר בהם רק חוד ומחק גמור, ואלפי ציורים שיוצאים מתיקיית השבת בדיוק ברגע שסיימתי לנקות ולסדר.

טיפול פסיכולוגי פשוט (או בעברית: שיחת קפה) אצל חברתי אפרת, הביאה אותי להבנה שהסדר גורם לי להאמין שאני בשליטה. כשהכול מתוקתק סביבי, כאילו איזה מתווך בא להראות את הבית לקונים פוטנציאליים, זה נותן לי יישוב הדעת ועוזר לי להרגיש שאכן אני מסוגלת לג'נגל בהצלחה את כל הקרקס הזה. ויותר מזה, להשאיר את האף מעל המים. אז זהו, שלא בא לי להרגיש כל הזמן כמו נחשון בן עמינדב. סוג של קטנות אמונה. זה הכול.

לסדר יש מחיר

באחת הפעמים שהייתי אצלה, אפרת נתנה לי ספר ואמרה "את תאהבי". קוראים לו 'Good bye, things'. רב המכר הזה, שהפך לתורה חדשה עם מאמינים רבים בעולם, נכתב על ידי פומיו ססאקי, גבר יפני שגר בדירה קטנטנה בטוקיו. הוא הבין שהחפצים שלו מעמיסים ומכבידים לו על החיים, פשוט העיף הכול והפך למינימליסט הדוק. היום הוא חופשי ומאושר לחוות את חייו בלי להיקבר תחת ניקיונות וחפצים.

התחלתי לקרוא את הספר בידיעה ברורה שאומנם אני לא יכולה לזרוק את כל הבית, אבל יש מצב שאוכל להשליך חצי ממנו. הספר מרתק. ססאקי כותב למשל כמה כביסות של מגבות אמבט, מטבח וידיים הוא היה צריך לעשות בשבוע. ג'ובונה, שזה חאלס ביפנית, הוא אמר לעצמו וזרק את כל המגבות. כמה זמן פנוי הוא טוען שהוא יצר לעצמו. היום הוא מתנגב במטלית חד פעמית גדולה. פינוק. כך, הוא טוען, יש לו זמן לחיות את חייו. מנטרה חוזרת, אם שמתם לב.

ובדיוק כשתהיתי אם הוא אכן פיצח את השיטה, הגעתי לחלק התמונות בספר. ה"לפני" באמת נראה על גבול האגרנות. ה"אחרי", בהתאמה, מאוד מרשים ונקי. אבל תמונה אחת תפסה אותי והוכיחה לי שאולי יש פה אמת, אבל זה רחוק וחסר מלהיות תורה. בתמונה יושב ססאקי על פוטון מתקפל, בחדר ריק מכול, ועל עיניו הוא חובש משקפי מציאות וירטואלית. יש אנשים שהתמונה הזאת הייתה עוברת לידם. אבל אני, על אף שהגיל עושה את שלו, ואני כבר מרחיקה את האייפון כדי לקרוא הודעות, רואה מצוין דברים שבלב. והאמת היא שברגע האמת, כשמגיע הזמן הפנוי היקר שלמענו פינה את הבית, הוא יושב ומדמיין שהוא במציאות אחרת. מציאות מרתקת, חיה, פועמת. מלאה פרטים קטנים, צבעים, חפצים, עושר. רחוקה אין קיץ מהבית הריק שהוא יצר לעצמו.

אז אם זה המחיר שמשלמים על סדר, עזבו. אני מוותרת. אני לא מעוניינת ולא צריכה שום משקפיים וירטואליים. גם לא לפנטז שאני ביקום מקביל. ממש מעולה לי ביקום שלי. עם כל הכביסות, הקשים המפוזרים ועודף הציורים.

כתוב שיעקב אבינו חזר במעבר יבוק כדי לקחת פכים קטנים, וחז"ל מלמדים אותנו שלמרות השפע הגשמי העצום שהיה לו, הוא חזר לאותם פכים קטנים. כהכרת הטוב על כל מה שהבורא הרעיף עליו, קטן כגדול. טוב, הוא היה צדיק. אני כבר מזמן הייתי מוציאה את הפכים לפינה ברביעי בלילה, לפני שמשאית האשפה תגיע.

מאפינס בלי גלוטן
צילום: איה קרמרמן

*** מאפינס בלי גלוטן בבלנדר ***

הורים רבים שואלים אותי מה לתת לילדים לפני בית הספר, במקום שקית בייגלך או קורנפלקס. אז מצאתי מתכון שהוא לא שיא הבריאות, ועדיף לאכול פרי או ירק חתוך, אבל לדעתי הוא עדיין טוב יותר מסוגי הקורנפלקס מלאי הסוכר הלבן. שתי דקות עבודה.

חומרים ל-15 מאפינס קטנים:

2 בננות בשלות / 2 ביצים / 2 כפות דבש / חצי כוס חמאת בוטנים / חצי כוס חמאת שקדים (אפשר להמיר ולהחליף בין השתיים) / שקית אבקת אפייה / כפית תמצית וניל / רבע עד חצי כוס פצפוצי שוקולד

אופן ההכנה:

מכניסים לבלנדר את כל המרכיבים מלבד השוקולד, וטוחנים היטב לקבלת בלילה / מוסיפים את פצפוצי השוקולד ומערבבים / מוזגים לתבניות מאפינס חד פעמיות או לתבנית מאפינס עם מנג׳טים / אופים בתנור מחומם מראש בחום של 200 מעלות, בתוכנית טורבו, כ‑13‑15 דקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com