שואבת כוחות מהימים בגוש קטיף. אביטל רייכנר
שואבת כוחות מהימים בגוש קטיף. אביטל רייכנרצילום: לירון מולדובן

ערב יום הזיכרון. אישה צעירה עומדת יחד עם בעלה וילדיה בטקס ממלכתי לזכר נופלי האצ"ל.

בשירת התקווה משהו בה זע ונע, ולפתע פני קרוב משפחתה, יששכר דוב פרידמן, צפים ועולים לנגד עיניה. נשימתה נעתקת לרגע. האם יש מי שזוכר את הקרב שבו נפלו רבים וטובים בלילה ההוא וביניהם דוב? בתום הטקס היא פונה ללוחמי האצ"ל שלצידה ושואלת אותם אם שמעו על הקרב בכיס פלוג'ה, על פלוגת הדתיים וחטיבת אלכסנדרוני ש‑89 מחבריה נפלו בשנת תש"ח. אין ולו אחד שעונה לה בחיוב.

לפני חמש שנים אותה אישה, אביטל רייכנר, מחליטה שסיפור הלחימה ונפילתם של פ"ט הלוחמים בנר שני של חנוכה חייב לצאת לאור בכל מחיר. "יצאתי חצי משוגעת מהטקס הזה. פתאום חשבתי, איך יכול להיות שלא שמעתי מספיק על הסיפור הזה? כילדה הייתי קוראת הרבה מורשת קרב וספרי מחתרות ובסיפור הזה מעולם לא נתקלתי. הם היו החיילים הציונים הדתיים הראשונים, ואני כבת לציונות הדתית הייתי צריכה כבר לשמוע עליהם. הבנתי שכנראה אני לא היחידה".

נס לא קרה

את הסיפור על פלוגת הדתיים שמעה לראשונה רייכנר בכיתה ו', כשהכינה עבודת שורשים. אמה הציעה שתתמקד בבן הדוד של סבתה, יששכר דוב פרידמן, נצר אחרון ששרד את השואה, עלה ארצה ונפל על אדמתה. רייכנר לא מצאה פרטים רבים על הקרב ההוא ועל נסיבות נפילתו של בן הדוד הרחוק. כמעט עשרים שנה אחר כך היא הבינה שמשהו צריך להשתנות והחליטה להפיק סרט תיעודי שיספר את סיפור הפלוגה האבודה. "התחלתי לספר לכולם שאני עובדת על סרט. הכרזתי על הכוונות שלי כדי שאם ארצה לסגת אחורה מההחלטה, לא אוכל".

היא התחילה ליצור קשר עם משפחות הלוחמים שנפלו ועם לוחמים שניצלו. היא חקרה, בדקה, הצליבה עדויות ואספה פיסות מידע, וגילתה שהמידע בארכיונים דל ולא מדויק. רייכנר מציינת שאפילו מספר הנופלים בקרב לא היה ברור. "יש משפחות שפניתי אליהן והן לא ידעו כלום על הקרב, ברמה הכי פשוטה. מאיפה הפלוגה יצאה, מה הם עשו לפני היציאה לקרב. זה לא כמו בימינו שיודעים בדיוק בכל קרב מה קורה. עד היום משפחות צופות בסרט ונדהמות פתאום לקבל את כל התמונה של סיפור הקרב".

28 בדצמבר, נר שני של חנוכה תש"ח, היה יום גשום. פלוגה ג', פלוגת הדתיים, התפללה ערבית והדליקה את נרות החג. דבר תורה על המכבים החדיר בהם רוח לחימה והם יצאו למבצע חורב. המשימה של גדוד 33 מחטיבת אלכסנדרוני הייתה להשמיד את הכוחות המצריים שפלשו לשטח ישראל בכיס פלוג'ה, היום אזור קריית גת. על פלוגה א' הוטל לפרוץ קטע מקווי ההגנה של המצרים בפאתי כפר פלוג'ה ולהחזיק בו בזמן שפלוגה ב' נכנסת וכובשת את הכפר. על פלוגה ג', פלוגת הדתיים, הוטל לכבוש את התל ששולט על הכפר. במקביל פלוגה מגדוד 35 הייתה צריכה לכבוש ולפוצץ את הגשר המחבר בין כפר פלוג'ה לעיראק אל-מנשייה כדי למנוע מעבר של תגבורת מצרית בזמן הלחימה.

בפועל, בשל הגשם הכבד האדמה הפכה בוצית וטובענית ולוחמי פלוגת הדתיים התעכבו. הידיעה על התעכבותם לא הועברה בקשר וגדוד 35 החל בניסיון השתלטות על הגשר. פלוגת הדתיים המשיכה כמתוכנן אך איבדה את יתרון ההפתעה בקרב. בנוסף לכך, ניסיון ההשתלטות על הגשר נחל כישלון ופלוגה 35, שספגה אבדות, נסוגה.

פקודות סותרות של סגן מפקד הגדוד בשטח שהורה לסגת, ושל המג"ד שלא נכח במקום שפקד להמשיך בלחימה, גרמו לבלבול ומבוכה. הפלוגה הדתית החליטה להמשיך כמתוכנן, ספגה אבדות ונסוגה לחצר של אחד הבתים למרגלות התל. בשל הגשם והבוץ, רוב כלי הנשק של הלוחמים כבר יצאו מכלל פעולה והמצרים סגרו על הפלוגה. בשעות הבוקר ניתנה להם פקודה לסגת. פלוגות א' וב' הצליחו לצאת, אבל הפלוגה הדתית נשארה לכודה והמשיכה להילחם בעוז. המ"מ משה מנהיים ועוד שבעה חיילים תחת פיקודו הצליחו לפרוץ את הכיתור ולסגת. שני חיילים אחרים נפלו בשבי. כל 67 הלוחמים הנותרים מהפלוגה הדתית שנשארו בחצר נהרגו. המצרים טמנו את גופותיהם יחד עם 22 לוחמים מפלוגות אחרות בקבר אחים.

תמונה יחידה

במהלך התחקיר על מה שקרה לפלוגה שלמה, גילתה רייכנר פרטים חדשים על קרוב משפחתה. "כל פרט שחשפתי על דוב נתן לי עוד חלק בתמונה על מי הוא היה. אני מרגישה כל כך קשורה אליו וכל הזמן רוצה לדעת עוד ועוד פרטים עליו. במשך כל הזמן הזה הטריד אותי שאנחנו לא יודעים איפה הוא נפל ומה בדיוק קרה לו".

שנתיים לאחר שוך הקרבות הועברו גופות החיילים מקבר האחים שהיה בכיס פלוג'ה בידי המצרים לרמלה לצורך זיהוי הגופות. מיותר לציין שהזיהוי בשלב הזה היה הרבה יותר מורכב. רייכנר מצטמררת ומספרת שיום אחד קיבלה שיחת טלפון מיעקב הר זהב, שסיפר לה שהכיר את דוב והוא זה שהתדפק על דלת דירת דודתו ברחוב בוגרשוב בתל אביב כדי לבקש שיבואו לזהותו. המשפחה סירבה לבוא. לפני שנה וחצי, בעיצומה של הרצאה על הקרב בבית כנסת ברמת גן, נעמד שלמה פרידמן, אדם שעבר את גיל 90 והתגלה שלחם בפלוגה וניצל. הוא סיפר שהוא וחבריו זיהו את דוב לפי ספר התניא שהיה בכיסו. הוא סיפר שהספר תמיד היה עם דב. "שמעתי לראשונה, מול הקהל, שדוב זוהה ומאוד התרגשתי. הייתי בטוחה שלא זיהו אותו".

מהרגע שבו רייכנר הסירה את הלוט זרמו אליה גילויים, סיפורים ואנשים, שנשזרו זה בזה והקימו לתחייה את מי שנשכחו. במהלך השיחות והבירורים הראשוניים שמעה חנהל'ה גולדמיץ, בת הדודה של סבתה, על התעניינות של הנכדה רייכנר והביאה לה תיבה מלאה מכתבים ומסמכים, כולם של דוב. "זו הייתה הפתעה. ישבתי שעות ועברתי על כל המסמכים והמכתבים. כל מכתב שם היה מצמרר. גיליתי שהוא הקפיד לכתוב בעברית למרות שזו לא הייתה שפת אמו. בכל מכתב הוא פתח בתאריך עברי, שם הפרשה ודבר תורה קצר. מצאתי גם רשימה של ספרי קודש שהוא רצה לקנות. כל ההתכתבויות חשפו אותי פתאום לאופי שלו, למי שהוא. זה היה מאוד מרגש".

במהלך הביקורים אצל משפחות הנופלים גילתה רייכנר משפחות שיש להן רק תמונה אחת של יקיריהן. לשמחתם ולהתרגשותם רייכנר הביאה להן תמונות חדשות שמעולם לא ראו. לאחת המשפחות שפגשה לא היו בכלל תמונות. "זה משהו שהיה לי קשה להבין. איך אין תמונה?". כמה ימים אחרי הביקור אצל אותה משפחה, הגיעה רייכנר לאחד הלוחמים וביקשה שיזהה כמה מהאנשים בתמונה קבוצתית. הוא הצביע על אחד החיילים וזיהה את הנופל של המשפחה שלא הייתה לה תמונה. רייכנר מיהרה להתקשר למשפחה ובישרה, 67 שנים אחרי הקרב, שנמצאה בשבילם תמונה.

הסיפורים והמידע הולכים ונערמים סביב רייכנר, והיא סופגת את כולם באהבה ובאכפתיות כאילו כל לוחם הוא בן משפחתה האישי. מספר הסיפורים כמספר הלוחמים, מוכפל ואף משולש.

הזכות למחות

רייכנר, בת 32, אם לשישה, מורה לחינוך גופני ומחנכת באולפנת צביה בלוד, גרה עם בעלה יואל בגרעין התורני ברמלה מזה כעשר שנים. לפני שלוש שנים נולד בנם החמישי במהלך צילומי הסרט, והזוג רייכנר החליט לקרוא לרך הנולד מבשר דוב, על שם קרוב המשפחה שנפלה בקרב. לפני שנה נולדה הבת ציון חיה, חיה על שם אמה של סבתא של רייכנר. אני שואלת אותה איך היא מצליחה לשלב בין כל מטלות החיים לפרויקט שהפך למפעל חיים.

"הבית הוא חמ"ל, הרבה בזכות יואל בעלי. הוא עודד, פרגן והאמין. הילדים שלנו גדלים לתוך הסיפור. הם יודעים מה זה גדוד אלכסנדרוני, מכירים את הלוחמים ומבקשים כל הזמן לראות את הסרט. אם ילד היה חולה הוא היה בא איתי לצילומים. הם חיים את זה ממש. סיפרתי להם הכול. בכל יום זיכרון הם עצובים על דוב ומרגישים מחוברים אליו".

את הכוחות, אומרת רייכנר בלי כחל וסרק, היא ספגה בימי הילדות בגוש קטיף ובימי המאבק כנערה במטה הנוער עד לגירוש. "הייתה לנו משימה בגירוש והסתערנו עליה בכל מצב. אז גם פה הסתערתי על המטרה. קיבלתי הרבה מהשנה המדהימה של המאבק וגם מהכאב. הכול מתחיל לי משם. כל מה שאני עושה בחיים. גם מהעוצמות, מהכאב ומהתובנות".

רייכנר גדלה במושב קטיף שמנה 60 משפחות. בזמן הגירוש היא הייתה בשנת השירות הראשונה שלה והיוותה חלק מהותי ממובילי מטה הנוער של גוש קטיף.

"זה לא רק הכאב, זה גם היופי של הגוש. המאבק הוציא מהנוער כוחות מיוחדים שלא ידענו שהם קיימים. פעלנו ימים ולילות. פעילויות הסברה, לעמוד מול תקשורת בגיל מאוד צעיר ולהתמודד עם כל מני סוגיות זה מוציא ממך המון כוחות ויכולות. אתה פתאום מגלה שאתה מסוגל לעשות דברים גדולים ולהתמודד איתם".

חוץ מתקופת המאבק גם תקופת הפיגועים בגוש הותירה חותם אצל רייכנר. "העוצמות והכאב בעיקר שלחו אותי לעוד משימות. אין ספק שזה גם היה שבר גדול. עשינו כל מה שיכולנו ולא קרה מה שייחלנו לו. זה יכול לפעמים לשתק". למרות השיתוק שלפעמים שב ומתעורר, בשנים האחרונות היא לא נחה לרגע. כשחרב הגירוש הונפה מעל עמונה ודרך האבות היא יצאה לצמתים למחות עם ילדיה. "אנשים כתבו לי 'מה זה עוזר? בגוש קטיף זה לא עזר'. אני אומרת לאנשים סביבי שאם לי יש כוח לצאת ולעמוד ולמחות, שזו הזכות הבסיסית ביותר, גם כלפי שמיים, שייצאו גם. כי לא יכול להיות שאנחנו נשב בבתים שלנו".

רייכנר חוותה מוות רב סביבה, בעקבות רציחתם של בנות משפחת חטואל, אמא של חברה ובן דודה שמואל ירושלמי, שנרצח בפיגוע בגבעה הצרפתית. "חיינו במציאות שאתה חווה מוות של קרובים. זו הייתה תקופה מטורפת".

והיום?

"עדיין יש את הכאב העצום. אי אפשר לתאר. זה משהו שהולך איתי ביומיום. בחלומות, בחינוך של הילדים שלי וכמובן שבכל שנה אנחנו נוסעים לכיסופים. מצד אחד זה המקום הכואב, רק מתחילים את תשעת הימים וכבר יודעים בבית שאני באאוט. אבל עם זאת אלו גם העוצמות, הכוחות והרצון להמשיך לפעול ולעשות".

המצרים מוודאים הריגה

עם כוחות ורצון עז הבינה רייכנר שאת הסרט היא לא תוכל להפיק לבד, ומה גם שרצתה שהסרט יהיה מקצועי וברמה גבוהה. היא פנתה לאולפני אתרוג, ושם הבינו את השליחות והחשיבות הגדולה של הסרט והסכימו להפיק אותו בינתיים ללא עלות. האולפנים החלו בצילומי העדויות ותוך כדי קיבלו תרומה נדיבה משמעון שיץ מדולב, תרומה שעזרה להם בעשייה של השנים הראשונות. לפני שנתיים הציעו באולפני אתרוג לרייכנר לצאת לגיוס המונים בהדסטארט, והיא גייסה בהצלחה רבה סכום של מאה אלף שקלים לטובת הסרט.

במהלך התחקיר התגייס גם ההיסטוריון אלידע בר שאול, ועזר לרייכנר למצוא כמה שיותר מידע על הקרב. היה לה חשוב שכל פרט יהיה מאומת ומדויק ככל האפשר.

זלמן דובין, אחד מהלוחמים שהצליח לצאת מהקרב בחיים, היה ניצול שואה ששרד את המחנות ובדרכים לא דרכים עלה ארצה והתגייס לפלוגה הדתית. לרייכנר הוא סיפר שכשהפלוגה הגיעה לחצר האחרונה, המפקד הבין שזהו הסוף ואמר להם להוציא רימונים ולפתוח נצרות. זלמן מספר שלקח את הרימון בידו, חשב על ארבע השנים ששרד על לאותו רגע והרגיש שהוא חייב להמשיך לחיות. דובין רץ והתחבא בערימה של חציר ושמע את היריות ואת הרג הלוחמים. לאחר מכן דקרו המצרים את החציר ומצאו אותו. קצין מצרי הציל אותו והוא נלקח בשבי.

"הסיפור של זלמן דובין הוא שהוביל אותי להנחה שהמצרים ביצעו וידוי הריגה באותה החצר שבה נלחמו, אבל הייתי חייבת למצוא לכך עוד עדות". העדות הגיעה לפתחה של רייכנר בדמותו של מישהו שהיה נוכח בעת זיהוי הגופות וסיפר לה שבכל גולגולת היה חור של כדור, מה שהתיר את הספק.

במהלך הכנת הסרט החליטה רייכנר לקרוא לו "פלוגת האלוקים". בלי כוונת זדון היא דרכה על יבלות שהובילו לתגובות פחות נעימות. "שאלו אותי: מה זה השם הזה פלוגת האלוקים? חשבו שהמצאתי אותו. אבל זה באמת היה כינוי שכינו בו את הפלוגה". אחת הסיבות לשם נעוצה במקרה שבו חזרה הפלוגה מקרב ארוך ביום שישי. המפקד אמר להם לאכול לאחר היום הארוך, אך החיילים התעקשו להתפלל תחילה ורק אז לאכול. אחד המפקדים ראה אותם בזמן התפילה ואמר: "אין זו כי אם פלוגת אלוקים".

"חלק מהאנשים אומרים 'מה, רק הדתיים הם פלוגת אלוקים? ומה כל השאר? הם לא של אלוקים?'. זה לא משהו שהתכוונתי אליו", אומרת רייכנר על הביקורת. "יש גם דתיים שזה מפריע להם, כי כותרת כזאת הופכת את הסיפור להיות רק של דתיים. אני עונה לכולם שאני רק משתדלת לעשות טוב ולהנציח אותם. יכול להיות שיש דברים שאני טועה בהם, אבל אני עושה את ההשתדלות שלי".

משימת התאבדות

פלוגת האלוקים, או בשמה השני פלוגת הדתיים, נבנתה כשלצה"ל עדיין לא היו חוקים ברורים לגבי שמירת כשרות, שבת ואורח חיים דתי. באופן טבעי התקבצו החיילים הדתיים יחדיו ובהחלטה של צמרת הצבא דאז הוחלט שיהיו פלוגות דתיים. פלוגת הדתיים של חטיבת אלכסנדרוני התפרסמה בזכות סיפור הטבחים שכמעט הביא להפיכת הממשלה. הסיפור המפורסם החל כששני טבחים מהפלוגה קיבלו פקודה לבשל בשבת. הם סירבו לפקודה ונשלחו לכלא. הפלוגה, שבאותה עת שהתה בשטח, שמעה על כך ופתחה בשביתת רעב עד להוצאת הטבחים מהמחבוש. הסיפור חולל סערה בכל הארץ ובעקבותיו החליטו בן גוריון והרב גורן שכל המטבחים בצה"ל יהיו כשרים.

רייכנר מדגישה שלא כל הנופלים היו דתיים. "זה בכלל לא היה עניין. הם הקפידו וביקשו לשמור על ההלכה, אבל כולם, דתיים ולא דתיים, לחמו יחד, התפללו יחד ושרו שירי שבת וארץ ישראל. חשוב לי מצד אחד שהציבור הדתי יקבל דוגמה של לוחמים שלחמו במסירות מתוך לימוד תורה, ויחד עם זאת שיבין שזו לא הייתה רק פלוגה דתית".

האם הלוחמים קיבלו משימה אבודה מראש?

"מצד אחד זו מלחמת העצמאות. צה"ל היה רק בתחילת הדרך וקשה להאשים. אבל מצד שני אפשר לומר שכן. עצם ההחלטה לצאת לקרב כשיודעים שזה כבר סוף המלחמה, הנשק שלא עבד, הגשם, החסימה שנכשלה ובן גוריון שמעולם לא לקח אחריות על הקרב. בשבוע שעבר הייתי בצילומים בתל והרגל שלי שקעה בבוץ. היה צריך לחלץ לי את הנעל ופתאום קלטתי את הסיפורים על אדמת הבוץ הטובענית שבה הלוחמים הלכו, איך אפשר להילחם ככה?". המחשבות האלה וחמורות מהן, היו נחלתן של משפחות הנופלים כבר לפני עשרות שנים.

"הייתה טענה של המשפחות שאולי שלחו אותם בכוונה לקרב בגלל סיפור הטבחים. אחד הטבחים הוא שמעון מנהיים, שנפל בקרב. הייתה טענה של המשפחות שאולי שלחו אותם בכוונה לקרב כדי להתנקם בהם. הרב גורן עשה אז תחקיר מקיף ואמר שאין בזה כלום וזה לא נכון".

מה גרם לכך שהסיפור היה מושתק כל השנים?

"היו המון כשלים בקרב. בוץ, נשקים שלא עבדו, מודיעין מוטעה לגבי מצב החיילים המצרים, פקודות סותרות, מפקד בשטח שאומר לסגת ומפקד שאינו בשטח שהורה להם להמשיך בלחימה. היו כל מיני דברים שגרמו לכך שלא היה נעים לפרסם את הסיפור הזה. בכל זאת קרב שנכשל".

אבל יש המון קרבות שנכשלו והתפרסמו בכל זאת.

"לא היה כל כך מי שידאג להנצחה ברמה הארצית. רובם היו עולים חדשים, ניצולי שואה, חלקם נצר אחרון. חלק מהמשפחות אמרו לי שהם הגיעו לארץ ולא ידעו בכלל שקרוב משפחתם נפל, וכשהתחילו לחפש פתאום נודע להם. היחידים שדאגו להנצחה במסירות הם עמותת אלכסנדרוני. הם הקימו עשרות אנדרטאות בכל אזורי הקרבות ודואגים בכל שנה לטקסי הנצחה שאליהם מגיעים בני המשפחות. עיריית קריית גת דאגה להנציח בעיר בעזרת טיפוח והקמת אנדרטאות לזכרם, ותיכון ממ"ד גרוס מארגן בכל שנה את הטקס. ההנצחה נעשתה יותר ברמה המקומית ולא ברמה הארצית".

טלפון אחרי שבעים שנה

אם למישהו מהקוראים סיפור פלוגת האלוקים נשמע מוכר, יכול להיות שהוא שמע על מסע הפ"ט שמובילה תנועת בני עקיבא מזה שלוש שנים. היוזמה החלה כשאליעד אברקי, רכז מחוז דרום של בני עקיבא, הגיע לסיור משפחתי באזור הקרב ושמע את הסיפור. הוא יצר קשר עם רייכנר, והבין שעליו לעשות יותר למען ההנצחה. בשנה הראשונה כל מחוז דרום הגיע לנטיעות בט"ו בשבט, ומאז בחודש מרחשוון מוציאה בני עקיבא את מסע הפ"ט בתוואי הלחימה. השנה יצאו למסע 4,000 חניכים.

בשנתיים האחרונות מקרינה רייכנר את הסרט בכל הארץ ומרצה על הנושא בכל מקום אפשרי. לפני שנה היא עיצבה בעזרת המעצבת אודיה ניימן משחק המחזה עם בובות לילדים, לכבוד חג החנוכה. את המשחק אפשר להוריד בכל מחשב. "רציתי שבנר שני של חנוכה אנשים יישבו עם הילדים וידברו על הסיפור של הפלוגה". בנוסף לכך, לפני שלוש שנים יצאה רייכנר ביוזמה שבה היא קוראת להדליק נר זיכרון לזכר נופלי הקרב בנר שני של חנוכה, יום הלחימה.

רייכנר לא נחה לרגע, ובספר ההיסטוריה הבא של החמ"ד צפוי סיפור הקרב להיכלל. ישנו גם דף הפייסבוק "פלוגת האלוקים, הפלוגה הדתית בתש"ח", שבו מפורסמים כל היוזמות וסיפורי הלוחמים.

בשנה האחרונה יצאה רייכנר לחל"ת כדי להקדיש את עצמה למיזם. מזה שנה וחצי היא עמלה בשיתוף עם עיריית קריית גת, שמממנת את הפרויקט, על מסלול מורשת - שביל מסומן של קק"ל באזור הקרב מתל לכיש לתל עירני לזכר הנופלים. במקום יהיה שילוט מתאים, סימון שבילים וממצאים ארכיאולוגיים בחסות רשות העתיקות. "הגעתי לתל עצמו וראיתי שאין שום שלט שמספר את הסיפור שלהם. הרגשתי שאנשים חייבים להגיע ולהתחבר דרך הרגליים, ושצריך להקים מסלול מורשת לזכרם".

השנה, לכבוד שנת ה-70 לקרב, החליטה רייכנר לארגן כנס שיתקיים בכ"ה כסלו בתל. הטקס יכלול הדלקת נרות, סופגניות, תערוכת ציורים של סול בסקין, אומן שניצל מהקרב, והרצאות לקהל הרחב. את הכנס היא מארגנת בעזרת עיריית קריית גת, מדרשת הדרום וארגון 'לתת פנים לנופלים', שעזר בחודשיים האחרונים לאתר את 30 המשפחות שרייכנר לא הצליחה לאתר עד כה. "בחודשים האחרונים אני מדברת עם הקרובים החדשים שהעמותה איתרה והם המומים. אני שולחת להם קישורים מהכתבות. מישהי אמרה לי ששבעים שנה היא מחכה לטלפון הזה". רייכנר פועלת מתוך מסירות ושליחות פנימית והכול מתוך ענווה. היא מדגישה שהיא בסך הכול שליחה, ושהקב"ה הוא זה שדואג שהסיפור הזה יונצח.

חמש שנים חלפו מאז הטקס ההוא ללוחמי האצ"ל. השנה, כשרייכנר תפנה לסובבים אותה, לא יהיה ולו אדם אחד שלא יידע מה הייתה פלוגת האלוקים ומי היו לוחמיה.