חייהם של יהודים רבים היו יכולים להינצל. חיילים מפטרלים בחוות גלעד
חייהם של יהודים רבים היו יכולים להינצל. חיילים מפטרלים בחוות גלעדצילום: קובי גדעון, פלאש 90

"לטעמי נהרגו ונפצעו יותר מדי ישראלים בשנתיים האחרונות, שגרמו לי להרהר בשאלה האם הפיקוד עומד במשימתו? בפיקודי הדרום והצפון התשובה היא חד משמעתית כן. בפיקוד מרכז, עשרות משפחות ישראליות פגועות ושכולות יקבעו באופן נוקב שלא", כך כתב אל"מ מדנס, קצין אגף המבצעים של פיקוד מרכז, במכתב שנחשף השבוע. בתוך שלל האירועים הפוליטיים והביטחוניים של השבוע האחרון, מכתבו של אל"מ מדנס לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. במכתב שוטח מנדס שורה של טיעונים כלפי התנהלותו של הצבא בשלל נושאים. בין הנושאים המועלים במכתב טוען מדנס כי פיקוד מרכז נכשל בתפקידו, וחייהם של יהודים רבים היו יכולים להינצל.

הסיבות לכישלון, אומר מדנס, הן רבות. החל מתר"ש גדעון שקיצץ תקנים רבים, דרך חוסר הגיוון בקולות הנשמעים בקרב הקצונה הבכירה, בריחת המוחות הטובים בצבא והתערבותו של הדרג המשפטי בלחימה, וכלה בתפיסתו הכוללת של צה"ל. המכתב המפורט בן שמונת העמודים נשלח לידיו של אלוף פיקוד מרכז.

לא פעם הוזכר תר"ש גדעון כנושא בעייתי במדיניותו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. חלק מרכזי בתוכנית עוסק בצמצום היקפי כוחות הצבא, כולל צמצומם ואיחודם של גדודים ויחידות רבים בצבא, וכן קיצון בתקני קצונה רבים. הדבר הוביל לכך שקצינים איכותיים רבים מעדיפים לעזוב את הצבא ולפתוח בקריירה אזרחית. "זה קורה כבר המון זמן. הצבא לא מצליח להשאיר קצינים טובים, אבל זה לא רק בגלל קיצוץ התקנים", אומר תא"ל (במיל') צביקה פוגל, ראש מטה פיקוד דרום לשעבר. "שירות קבע בצבא זה משהו מאוד קשה. השחיקה בתחום היא אדירה, במיוחד ביחידות השדה, ורבים חושבים שהמחיר גדול מדי. תוסיף לזה את הפגיעה בתנאים של משרתי הקבע, ותגלה שרבים רוצים לעזוב כי בחוץ מחכה להם משהו הרבה יותר טוב. זה לא אומר שמי שנשאר במערכת הוא לא טוב, זה רק אומר שיש הרבה פחות מרווח תמרון בין האופציות. אם בעבר על כל תפקיד תת אלוף התחרו 20‑30 אנשים, היום מתחרים רק 10".

מה ההשלכות של זה?

"כשיש פחות אנשים יש פחות דעות, פחות יוזמות, פחות תחבולנים ובאופן כללי הרבה פחות גיוון. זאת בעיה מרכזית, בטח בגוף כמו צה"ל".

אין זו הפעם הראשונה שבה עולה הטענה נגד חוסר הגיוון בדעות. בדו"ח נציב קבילות החיילים האחרון, העלה האלוף (במיל') יצחק בריק את אותה הטענה ממש, והביא לכך גם עדויות של קצינים בכירים. מהעדויות עולה שקצינים מפחדים לדבר ולהציג עמדות שונות מהקו המרכזי בדיונים פנימיים, בגלל החשש שהדבר יפגע בקידומם. אחד הקצינים אמר לנציב הקבילות את הדברים הבאים: "אלופים מציגים לנו מצגות שהכול מצוין. עוסקים בנראות ולא במהות. אני הפסקתי לדבר על הבעיות כי זה רק יעשה לי נזק. גם ככה זה נופל על אוזניים ערלות".

בריק אף שלח השבוע מכתב נוסף לוועדת חוץ וביטחון, ובו הזהיר שנית על כך שצה"ל לא ערוך למלחמה. בריק הוסיף ואמר שיש לקחת את דברי הקצינים בעירבון מוגבל, שכן "פיהם וליבם לא שווים". בריק קרא לחברי הוועדה לא להתעלם מהקולות שבשטח, להיות פתוחים לדעות נוספות ולצאת לסיורים במחסני החימוש השונים.

בפאנל שנערך השבוע בנושא בכנס העיתונות באילת, בהשתתפותו של דובר צה"ל רונן מנליס, העיד העיתונאי יוסי יהושוע על אלופים שטוענים שהם לא מעזים לדבר נגד הקו שמקדמים הרמטכ"ל ודובר צה"ל, גם אם הם חושבים שהוא מסוכן. צה"ל עצמו, באמצעות דובר צה"ל, מקפיד לבטל את הטענות הללו, אם כי בצעד חריג ומבורך אמר השבוע הרמטכ"ל איזנקוט כי חשוב שיישמר חופש הדעה בקרב הקצינים, גם אם היא מנוגדת לדעתו שלו.

"אני רוצה להאמין שבריק ומדנס הם לא היחידים שמעזים להשמיע את הקולות השונים בדיונים, כי אחרת המצב שלנו הוא עגום", אומר פוגל. "זה מוביל אותנו לקונספציה שרק תפיסה אחת היא הנכונה, ורק לפיה אנחנו פועלים, וכשזה קורה, טווח הטעות הופך לגדול מאוד. ברגע שאתה קובע קונספציה שמתייחסת רק לנקודה אחת, ובמקרה שלנו זה הסתמכות מוחלטת על מודיעין, אתה משתעבד לשיטה שלא תעבוד בכל פעם. יש לנו מידע נפלא על איפה יושב מחבל מסוים או איפה נמצא איזה מחסן טילים. זה לא מספיק. אתה צריך גם לקרוא תהליכים, להבין אותם ולפעול לפיהם. אם קצינים לא מרגישים חופשיים להביע דעות אחרות ותפיסות אחרות לא נצליח להבין את התהליכים, ובשעת המעשה אנחנו ניכשל. זאת הסכנה הגדולה, ואנחנו כל הזמן נכשלים בה. במלחמת יום כיפור ידענו טוב מאוד שהכוחות המצריים מתארגנים על חופי התעלה, אבל לא השכלנו לחבר את הנקודות לכך שעומדת לפרוץ מלחמה. על איום המנהרות ידענו עוד מחטיפת גלעד שליט, אבל לא עשינו עם זה כלום עד שזה התפוצץ לנו בפנים בצוק איתן. והבעיה היא תמיד שאין לך גיוון אמיתי בדעות בצה"ל. המפקדים הבכירים אולי אומרים בינם לבין עצמם שאי אפשר להסתמך כל הזמן על חיל האוויר ועל יכולות סייבר, אבל בישיבות עצמן זה לא נאמר. לפחות לא לפי בריק ומדנס, ולפי מבחן התוצאה".

מתייחסים לטענות ברצינות

"זה מעט משעשע לראות במכתב דעה של קצין בכיר שהוא אומר שלא נותנים בצבא להשמיע דעות נוספות, כי זה בדיוק מה שאל"מ מדנס עושה במכתב", אומר האלוף (במיל') ח"כ אלעזר שטרן מיש עתיד. "אם לא היה מקום להשמעת דעות נוספות לא היינו רואים את המכתב הזה. אני אישית מברך על המצב הזה שבו קצינים משמיעים את דעותיהם גם אם הן לא נעימות לאוזן, כי רק כך לא ניקלע לאשליות שיתפוצצו לנו במבחן האמת. זה לא מפתיע אותי כי תמיד היו ביקורות חריפות של קצינים בצבא. זה חלק מהדנ"א שלנו".

אתה אומר שזה תמיד היה, אבל גם מדנס וגם בריק העלו את הטענות הללו במסמכים שלהם, כמו גם את בעיית בריחת המוחות בצה"ל.

"צריך להפריד בין הדו"ח של בריק לבין המכתב של מדנס, אם כי יכול להיות שבריק הכיר את המכתב של מדנס. דו"ח בריק נבחן כרגע בוועדה מיוחדת שהוקמה ואנחנו מקבלים תשובות טובות בנושא, כך שאני פחות מוטרד ממנו. אני לא יודע למה שניהם יצאו יחסית בצמוד זה לזה, אולי מישהו רצה לחזק את הטענות בעזרת הפרסומים, או שאולי חושבים שאחרי דו"ח בריק יש יותר יכולת לקבל את המכתב של מדנס. אני לא יודע. יש חשיבות לשני המסמכים האלה, אבל במשקל הנכון".

ובצה"ל נותנים את המשקל הנכון? כי את הדו"ח של בריק רדפו והכפישו לפני שהוחלט על הקמת ועדה שתבדוק את הנושא.

"כמי שיושב בוועדות הסודיות של ועדת חוץ וביטחון, אני יודע שכן נותנים לזה את המשקל הראוי. אני גם סומך על הרמטכ"ל ועל המטה הכללי שהם יודעים להקשיב לטענות, גם אם הם לא מקבלים את כולן".

זה נכון גם לבעיית בריחת הקצינים האיכותיים מצה"ל?

"אף פעם לא כל הכוחות הטובים נשארו בצבא, וטוב שכך. צריך כוחות טובים גם מחוצה לו. יש כיום הרבה אתגרים לשמור אנשים במערכת, גם בגלל השינויים החברתיים שמתרחשים כאן שכוללים שחיקה חדה במעמדו של הקצין. אבל בכנות, צה"ל כבר היה בתקופות קשות יותר".

אין היום מחסור במבחר של קצינים איכותיים?

"יש מקומות בצה"ל, שהם לא הפיקוד הקרבי, שיש בהם קושי לבחור קצינים בדרג הזוטר, אבל צה"ל ידע להתמודד עם תקופות עגומות יותר. אחרי לבנון השנייה גם חיילים קרביים לא רצו לצאת לקצונה, כך שמצבנו טוב בהרבה".

מחסור בקצינים זוטרים כיום יוביל למשבר בקצונה הבכירה בעוד עשור.

"זה נכון, וצריך למצוא דרך להתמודד עם זה".

המפקדים אשמים

נושא מרכזי נוסף במכתבו של מדנס עוסק בנקודת מחלוקת מרכזית בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות. הכוונה היא להתערבותם של הפרקליטים הצבאיים בלחימה הסדירה של צה"ל. מדנס מזכיר מפורשות את פרשת אלאור אזריה כאבן בוחן לבעיה המשפטית בצה"ל. מאז פרשת אזריה פחדם של הכוחות החיילים מפני הדרג המשפטי רק הולך וגובר, כאשר מנגד, במהלך הסבבים האחרונים בעזה שקל בג"ץ אף לבחון את סוגיית הוראות פתיחה באש, כפי שעשה בעבר לנוהל שכן. הסערה האחרונה במשפטיזציה של הצבא נוצרה בנאום שנשא השר בנט ביום שני, שבו אמר כי "חיילי צה"ל מפחדים יותר מהפצ"ר מאשר מיחיא סינואר". דבריו של בנט גררו גינויים נרחבים, כולל ראש הממשלה שצייץ ש"חיילי צה"ל לא מפחדים מאף אחד". גם היועמ"ש, שבעברו כיהן כפצ"ר, יצא נגד אמירתו של בנט, כמו גם בכירים נוספים במערכות השונות. העובדה שסקרים מוכיחים שהחיילים אכן מפחדים מהדרג המשפטי וטוענים שהוא מגביל אותם מלפעול כמו שהוכשרו, לא צוינה בשלל התגובות.

"אני חייב לציין שאני מסכים עם אמירתו של הרמטכ"ל שהפצ"ר הוא לא האויב, והאמירה של השר בנט היא לא במקום", אומר תא"ל פוגל. "הפרקליטות הצבאית מפריעה להילחם, אבל לא בגלל שהיא רוצה בכך, אלא בגלל שהנושא לא מוטמע בצה"ל כמו שצריך. לזה גם התכוון מדנס במכתב כשאמר שהאשמה על כך מופנית כלפי המפקדים ולא כלפי הפרקליטים".

מה הכוונה שהנושא לא מוטמע בתוך הצבא?

"לא מחנכים מראש את החיילים שלנו להילחם בסביבה שפועלים בה גם הפרקליטים. אני נחשפתי לזה לראשונה במבצע דין וחשבון שבו ירינו כמות אדירה של טילים בשביל לסלק אוכלוסייה מדרום לבנון, והפרקליטים הסבירו לנו מה מותר ומה אסור. כל הדברים האלה נבנו במהלך הזמן. אבל בעוד שלנו המפקדים היה קל יותר לקבל את זה, לחיילים זה סתר את כל תוכנית האימונים שלהם. כשיורים על חייל מבית והוא רוצה להיכנס לבית השכן כדי להשיג עמדה טובה יותר והפרקליטים אומרים לו שאי אפשר, מבחינתו אתה לא נותן לו להילחם כמו שחינכו אותו, ופה הבעיה. לא חינכנו אותו לחפש עמדת ירי טובה יותר במסגרת המגבלות".

מה שאתה אומר נשמע כאילו הדרג המשפטי אכן מגביל את החיילים מלפעול.

"זה לא נכון. הפרקליטים לא 'דופקים' את החיילים ומונעים מהם להילחם. מדין וחשבון ועד עמוד ענן הפעלתי, אני חושב, הכי הרבה אש בעולם, ותמיד עשיתי את זה עם ליווי צמוד של הפרקליטים, והשגנו בדיוק את מה שרצינו. הפרקליטים אמרו לי מה כן ולא מה לא, וככה הצלחנו במשימות שלנו. לדוגמה, חמאס שידר מתחנת הרדיו שלו הוראות לפעיליו במסגרת השידורים הרגילים, והיה ברור שצריך לעצור את זה. אז הגיעו הפרקליטים ואמרו שבשביל המטרה הזאת לא צריך להוריד את כל הבניין, אלא אפשר להסתפק בלהוריד את האנטנה והתוצאה תהיה זהה, וזה היה נכון".

אז איפה מתחילה הבעיה? כי בשטח יש בעיה בדיוק בנושא הזה.

"הבעיה היא חוסר סנכרון בין מה שצה"ל מתאמן עליו ובין המציאות בשטח. הרי כולנו יודעים שהמלחמה מול חמאס ומול הרשות מתבצעת בתוך האוכלוסייה. אז במקום לאמן את החיילים איך להילחם בסביבה כזאת, כולל במישור המשפטי, מתמקדים בכוחות אוויר או ארטילריה. כשגוש קטיף עוד היה קיים, זיהה מט"ק אצלנו שמחבלים מציבים מרגמות בבית ספר ועומדים לשגר אותן על נצרים. הוא לא יודע מה לעשות, האם לירות או לא לירות. בשלושים שניות צריך סמל, בחור בן 20 פלוס מינוס, לקבל החלטה כזאת שעלולה לסבך אותו שנים קדימה. לו היו מנחילים מראש את העקרונות הללו של לחימה כשיש גם זירה משפטית, הוא היה יודע לקבל את ההחלטה לירות על המחבלים ולהיות רגוע יותר, פשוט כי הוא היה יודע מה לעשות. את זה לא מלמדים את החיילים, ועל זה בדיוק כתב מדנס. אסור לשכוח שבסופו של יום, החיילים האלה הם אלה שנמצאים בקו האש והם אלה שנושאים בהשלכות".