בשבע מהדורה דיגיטלית

נפתולי הפוליטיקה

מדוע לא חשש נתניהו מהאפשרות שסירובו למנות את בנט לשר הביטחון יביא להפלת ממשלתו? טורו של עמנואל שילה מתוך העיתון "בשבע".

עמנואל שילה , י"ד בכסלו תשע"ט

גילו בגרות ואחריות. איילת שקד ונפתלי בנט
גילו בגרות ואחריות. איילת שקד ונפתלי בנט
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

במסיבת העיתונאים שערכו בתחילת השבוע, נפתלי בנט ואיילת שקד הסבירו את החלטתם לוותר על הדרישה לקבל את תיק הביטחון כהעדפה של האינטרס הלאומי על האינטרס הפוליטי.

אבל השאלה שמציקה לי מאז היא מה גרם לנתניהו להתעקש שלא למנות את בנט לשר הביטחון. מדוע הוא לא חשש מפני האפשרות שהסרבנות שלו תביא לנפילת ממשלתו?

על פי אפשרות אחת, נתניהו אומנם ממש לא רוצה שממשלתו תיפול כעת, כשברקע ההתפטרות של ליברמן והטענות הקשות נגד ניהול הסבב האחרון מול חמאס בעזה, אבל למינויו של בנט לשר הביטחון הוא מתנגד עוד יותר. אם זה מחיר ההישרדות, הוא מעדיף שממשלתו תיפול. אם זו אכן תמונת המצב, נשארנו עדיין עם השאלה מדוע נתניהו כה מתנגד לבנט כשר הביטחון - האם מסיבות מדיניות וביטחוניות או שמא מתוך שיקולים אישיים או פוליטיים? והאם זה אומר שגם בקדנציה הבאה נתניהו יעשה הכול כדי לחסום את דרכו של בנט לתפקיד שאליו הוא חותר? או שמא היה חשוב לנתניהו להפוך את עצמו למר ביטחון דווקא בעת הזאת, לקראת הבחירות, אבל אחריהן הוא יהיה הרבה יותר פתוח לאפשרויות אחרות?

אפשרות שנייה היא שראש הממשלה מאוד רצה להציל את ממשלתו ולשם כך גם לא הוציא מכלל אפשרות, כפי שאמר לבנט בפגישתם, למנות אותו לשר הביטחון. אלא שנתניהו העריך במידה רבה של ודאות שבנט ימצמץ ראשון, כפי שאכן קרה בפועל, וכך הוא ירוויח פעמיים: גם ממשלתו תשרוד וגם הוא ישמור לעצמו את תיק הביטחון.

אפשרות שלישית ואחרונה היא שנתניהו לא באמת חושש מפני האפשרות שממשלתו תיפול. הוא מבין בעצמו שלא יוכל לשלוט עד נובמבר הבא עם קואליציה של 61 ח"כים. הוא בכל מקרה מתכוון להקדים את הבחירות לאביב הקרוב, ואפילו היה לו נוח אם שרי הבית היהודי היו מתפטרים ובכך מאפשרים לו להאשים אותם בהפלת ממשלת הימין.

בשורה התחתונה, בנט ושקד אומנם מצמצו ראשונים, אבל גם גילו בגרות ואחריות ומנעו התרעמות בקרב חלק מהגרעין הקשה של תומכיהם. בגלל שהדרישה לתיק הביטחון התפרשה כאולטימטום, הם ישלמו מחיר של פגיעה מסוימת באמינות ובכוח המיקוח, אבל מצד שני יוכלו להמשיך לפעול במשרדיהם עד הבחירות ולנהל את מערכת הבחירות במעמד של שרים. לאיילת שקד צפוי מאבק לא פשוט על החזקת תיק המשפטים גם בקדנציה הבאה. הגעה אל המשא ומתן הקואליציוני כשרת משפטים מכהנת ולא מתפטרת תציב אותה בעמדת פתיחה טובה יותר. בינתיים אפשר גם להיות מרוצים מכך שהבכירים הלעומתיים במשרד המשפטים נאלצו לבטל את החגיגות שבטח תוכננו ליום עזיבתה של השרה.

שלא בטובתם, בנט ושקד גם נתנו לנתניהו הזדמנות לשקם את מנהיגותו ולהוכיח על גבם שגם אחרי הזעזוע של פרישת ליברמן הוא לא איבד את מיומנותו הפוליטית. ספק רב אם יתגמל אותם על האחריות שגילו, אבל אולי הבוחרים יהיו יותר מפרגנים ומכירי טובה.

מאבק באלימות בלי מאבק מגדרי

לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שיחול בשבוע הבא, יצא ארגון נעמת בקמפיין מוזר למדי, מין איפכא מסתברא שכזה. במסגרת הקמפיין מושמות כל מיני אמירות שנחשבות לשוביניסטיות דווקא בפיהן של נשים - שחקניות מפורסמות כמו אוולין הגואל, קרן מור, מגי אזרזר ועוד.

כך למשל, באחד מסרטוני הקמפיין טוענת אוולין הגואל בלהט: "אני ממש לא מצליחה להבין את השטויות האלה – הדרת נשים. מה זה 'מקומן של נשים זה גם להיות בביטחון, גם בהייטק, זה גם להיות טייסת'?! נו, באמת!". בסרטון אחר אומרת קרן מור: "את צריכה לראות איך היא חונה עכשיו. בטח זו אישה!".

בסיום הדברים מובאת סיסמה חוזרת שבה מקופל המסר של הקמפיין: "אלימות – מכאן זה מתחיל". כלומר, הקמפיין מבקש לטעון שאלימות כלפי נשים נובעת מדעות מיושנות או שמרניות בנושאים מגדריים. לפי נעמת, אם אתה מתנגד לשירות נשים כלוחמות, אז כנראה שאתה גם נוטה להיות אלים כלפי נשים. זו אמירה מכוערת ומתנשאת וחסרת כל ביסוס. במסווה של מאבק באלימות נעשה כאן ניסיון מניפולטיבי להשתיק דעות שמרניות בנושאים מגדריים. במקום לנהל דיון ענייני בשאלת התועלת והנזק בשילוב נשים כלוחמות, קל הרבה יותר להדביק למי שמתנגד לכך סטיגמה של אלימות. כן לפמיניזם, לא לאלימות.

במקביל פרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממצאים במסמך שכותרתו "נשים נפגעות עבירה". ממצאיו של הסקר המקיף שערכה הלמ"ס מראים כי 3.4 אחוזים מהנשים בישראל מדווחות כי נפגעו מהטרדה מינית בשנת 2017, לעומת אחוז אחד בלבד מהגברים בישראל שמצהירים כי הוטרדו מינית בשנה זו. לעומת זאת, כשמדובר בעבירות של אלימות או איום באלימות, מספר הגברים הנפגעים גבוה יותר, 4.4 אחוזים על פי סקר הלמ"ס, לעומת 3.1 אחוזים בלבד מקרב הנשים שנפגעו מאלימות או איום באלימות ב‑2017.

אם כן, נשים נפגעות יותר מהטרדות מיניות, וגברים נפגעים יותר מאלימות. לכאורה אלימות היא פגיעה חמורה יותר מהטרדה מינית, אבל קשה לקבוע זאת בוודאות, מכיוון שתחת ההגדרות הכוללניות הללו נכנס מגוון רחב של מעשים ברמות שונות של חומרה. אבל אם גברים אכן נפגעים מאלימות, ואף נפגעים ממנה יותר מנשים כפי שמראה סקר הלמ"ס, לא ברור מה ההצדקה לקיומו של יום מיוחד למאבק דווקא באלימות נגד נשים, ומדוע גברים נפגעי אלימות לא זוכים ליום משלהם.

התהייה הזאת מצטרפת לעוד הרבה תהיות דומות לה, כמו למשל מדוע לעוולות כמו עיגון וסרבנות גט או אלימות במשפחה, שמהן סובלות נשים יותר מגברים, יש הרבה יותר רייטינג מאשר לעוולות כמו דמי מזונות בלתי אפשריים או ניכור הורי – שמהן סובלים בעיקר גברים. או מדוע בדיונים שמתקיימים על קיפוח נשים בשכר לא ניתן משקל של ממש לעובדה שעקב ההבדלים בגיל היציאה לפנסיה ובתוחלת החיים, אישה בישראל נהנית מ‑22 שנות פנסיה בממוצע, בעוד גבר ממוצע זוכה רק ל‑14 שנים. מדוע מקדישים תשומת לב רבה דווקא לתופעה, הנוראה כשלעצמה, של רצח נשים, בשעה שבקרב כלל הנרצחים בישראל ובעולם יש רוב ברור של גברים. או איך קורה שבדיון על ההפקרות בתחום בטיחות הבנייה בישראל איש אינו טוען שמדובר בקיפוח מגדרי, למרות שכמעט כל הנפגעים הם גברים.

התמונה העולה מכל זה היא שהשיח הציבורי בנושאים מגדריים הוא מוטה וחסר איזון, וכך גם המחקר האקדמי של התחום הזה. מערכת ארגונים ענפה, שהיה לה ערך רב בתקופה שבה מעמד הנשים היה בשפל, ממשיכה לנהל מאבקים ולהפעיל את אותה תעמולה רבת עוצמה גם לאחר שהתמונה השתנתה והפכה להיות הרבה יותר מאוזנת ומורכבת.

הטיעון הפמיניסטי הצליח להשתלט לחלוטין על השיח הציבורי ולהפוך כל דעה אחרת לחשוכה ובלתי לגיטימית. מי שינסה לחלוק על הטיעון הפמיניסטי ועל התעמולה הפמיניסטית יודבקו לו תכונות מגונות כמו שוביניזם או מיזוגניה. ההשתקה הזאת מגיעה עד כדי סכנה ביטחונית, כאשר גישות פמיניסטיות רדיקליות מביאות לשחיקת הרמה המבצעית ביחידות הלוחמות של צה"ל, או מובילות דרישה שלא לאפשר לאזרחים להחזיק נשק להגנה עצמית מפני מחבלים. גם במגזר הדתי-לאומי, דיונים בנושאים מגדריים מתקיימים בעיקר במסגרת קבוצות תמיכה שבהן הפמיניזם הוא הנחת יסוד שאין לערער עליה. עוד לא נוסדה במה משמעותית שבה השיח המגדרי מתקיים באופן פתוח וחסר הטיה.

בשנים האחרונות נעשים ניסיונות להקים ארגונים שיהוו משקל-נגד לכוחו העצום של המנגנון הפמיניסטי. הגופים הללו עדיין בחיתוליהם, כוחם דל והשפעתם מצומצמת. אבל לתחושת אי-הנחת שמתקוממת נגד עריצות הפוליטיקלי-קורקט, בתחום הזה ובתחומים רבים נוספים, כבר יש השפעה לא מבוטלת.

בארצות הברית זה הביא לבחירתו של נשיא כמו דונלד טראמפ, על אף ואולי גם דווקא בשל הפגמים החמורים ביחסו לנשים. כדי שריאקציה כזאת לא תתפתח גם אצלנו, מוטב להקדים ולהוביל את השיח המגדרי למקום פחות חד-צדדי, יותר שפוי, יותר מאוזן ולכן גם יותר צודק.

ערכי המשפחה היהודית מכוונים אותנו לעולם שבו גברים ונשים חיים בהרמוניה ובהשלמה הדדית, ולא מגויסים למלחמת מעמדות שמנוהלת בידי גופים אינטרסנטיים. אפשר לנהל מלחמה משותפת נגד אלימות, שהמאבק נגד מחולליה ולמען נפגעיה חוצה תפיסות עולם, חוצה מגדר ומגזר. במקום יום בינלאומי מיובא מבחוץ למאבק רק באלימות נגד נשים, מוטב שיהיה לנו יום לאומי למאבק באלימות, בכל אלימות.

לתגובות: eshilo777@gmail.com