"תל אביב לא הוקמה על חולות" - זיכרון למנשיה

סרטה של ענת אבן 'יזכור למנשיה' מספר את סיפורה של השכונה הערבית-יהודית שעליה הוקם פארק צ'ארלס קלור: "תל אביב לא הוקמה על חולות".

שמעון כהן , י"ד בכסלו תשע"ט

מנשיה שלפני שנות השבעים
מנשיה שלפני שנות השבעים
צילום: מצילומי הסרט

במהלך החודש הבא יוקרן בסינמטק תל אביב סרטה של ענת אבן 'יזכור למנשיה' המגולל את סיפורה של השכונה היהודית ערבית מנשיה ששכנה על החוף שכיום הוא פארק צ'ארלס קלור וסביבתו. ביומן ערוץ 7 שוחחנו על הסרט והתובנות העולות ממנו עם היוצרת.

"הסרט מספר את סיפורו של המקום שהיום לא מותיר זכר לעבר, הוא מכוסה בכרי דשא. השרידים שנותרו שם מעוררים הרבה שאלות", מספרת אבן: "הסרט מספר את סיפורו של המקום שעבר גלגולים רבים, היתה שכונה שהחלה להיבנות בשלהי המאה ה-19. ב-48' התושבים נמלטו מהמלחמה מותירים אחריהם בתים ריקים. עולים בגלי העלייה שהגיעו לארץ הוכנסו לאותם בתים ריקים ומהגרים יהודים חדשים החלו לבנות את בתיהם וחייהם בשכונה הישנה החדשה".

"באותה תקופה עיריית תל אביב התחילה לחשוב מה לעשות עם שטח האדמה הזה והשכונה הערבית שבו, בין תל אביב ליפו, והחליטו להפוך את המקום למרכז העסקים הגדול של תל אביב, שיהיה גם המקף שבין תל אביב ליפו. הייתה תחרות בינלאומית גדולה בין משרדי אדריכלים בעולם. התכנית כשלה אבל השכונה נהרסה, הריסות הבתים נקברו בים ומעל ההריסות הקימו את פארק צ'ארלס קלור".

בסרטה מזמינה אבן למקום בו הייתה השכונה, משפחה ערבית משכם ומשפחה יהודית, כאר שתי המשפחות מסמלות את שתי תקופותיה של השכונה, עד 48' ומ-48' ועד הריסתה בשנות השבעים. "אני מזמנת את מי שנאלצו לברוח בשל צרכי השלטון. הן מגיעות ועבורי הן הנשאיות של הסיפור ההיסטורי הזה".

בדבריה מצינת אבן כי לצד מנשיה הייתה גם כוונה להחריב את שכונת נווה צדק, אך תכנית זו לא יצאה לפועל. להערכתה הסיבה לכך הייתה עלות הקרקע הגבוהה, האוכלוסיה המוחלשת שהתגוררה בהן, ו"שתי השכונות על הארכיטקטורה הערבית שמאפיינת אותן הפריעו לפרנסי העיר".

באחד מרגעי הסרט מספרת הדודה הערביה, תושבת שכם, על ימי המלחמה בהם הייתה ילדה קטנה שנאלצה לעזוב. היא מספרת כי נאמר למשפחות שהחיילים היהודים פוגעים בבנות ועל מנת להציל את הבנות העבירו אותן לשכם. הדודה המבוגרת מספרת כי עזבה את הבית מבלי לקחת די בגדים לימים הקרובים מתוך הבטחה של ההנהגה הערבית להשיב אותם למקום בתוך שבוע או שבועיים. "האיום הראשוני של המלחמה הוא הדבר הראשון שהבהיל, ובשל כך הם הבינו שהם צריכים לעזוב. גם אני עזבתי את ביתי במלחמה. הפגזים מאיימים ומפחידים ועוזבים בתקווה לחזור בעוד שבוע שבועיים. אפשר לחשוב שזה מטופש", מעירה אבן ומצינת כי אכן מעבר לעניין המלחמה "שמעו שמועות, שלא ברור אם הן נכונות, שחיילים ישראלים עלולים לאנוס את הבנות".

על המסקנות והתובנות שהיא מבקשת להעלות מסרטה בקרב הצופים אומרת אבן המגדירה את סרטה כסרט פוליטי: "גדלנו על הסיפורים שתל אביב גדלה מהחולות ואנחנו מכירים סיפורים אחרים, שתל אביב וסביבתה היו בהם שכונות כרמים שדות ופרדסים".

הסרט מבקש לבטא ביקורת על שכחת העבר והתמקדות בבנייה העכשווית. ומה לגבי העבר הרחוק יותר, עברה היהודי של הארץ, הימים בהם חיו כאן יהודים בטרם גורשו ויצאו לגלות? על כך אומרת אבן כי לטעמה "חוקרים מאוד יפה את התקופות המוקדמות של היהודים בארץ ישראל ויש כאן החלטה ברורה שלא לחקור את מאה השנים האחרונות".

ואולי ההחלטה, שלדבריה התקבלה, שלא לעסוק במאה השנים האחרונות נובעת מהעובדה שמדובר באויב שעדיין מייחל להשמיד את ישראל ולהקים לו מדינה על חורבותיה, וכאשר זו תפיסתו אין כל רצון לחזק את הנרטיב שהוא מקדם. "ברור שאם זו התחושה ואנחנו עסוקים במשחק סכום אפס. זה מאיים ואכן כך אנחנו מתנהלים בשבעים השנים האחרונות", אומרת אבן המציינת כי השאלה והתשובה מעבירים את הדיון לאפיק הפוליטי "ולמרות שהסרט הוא סרט פוליטי ללא ספק, לא בטוח שצריך להיכנס דווקא לפינה הזו".