קראו לעברנו: 'פלשתין שלנו ואתם כלבינו'

אליהו חסן מספר על הרדיפות שחווה כילד יהודי בדמשק: דודי נכלא ל-10 חודשים ועבר עינויים כי דיווח על פיגוע בו נרצחו 13 יהודים.

שמעון כהן , י"ח בכסלו תשע"ט

התעללות כמציאות בסוריה
התעללות כמציאות בסוריה
צילום: עאבד רחים קעטיב, פלאש 90

מחר (שלישי) שלישי יתקיים היום השנתי לציון גירושם ויציאתם של יהודי ארצות ערב. במרכז דהאן יתקיים כנס מיוחד בו יעלו ויעידו ניצולים מהפרעות והרדיפות של אותם ימים.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אחד מהם, אליהו חסון שגורש עם בני משפחתו מסוריה במאי 45' בהיותו בן 11.

"הגירוש והיציאה הבלתי לגאלית של המשפחה מסוריה נמשכה לאורך 17 שנים. אילוליה הסיוע של המוסדות בארץ ישראל זה לא היה יוצא לפועל", פותח חסון את סיפורו:

"הקושי ליהודים היה בכך שהם לא רק הרגישו לא רצויים אלא נתנו להם תחושה של נטע זה בארץ שבה גרו מאות שנים. כבר בגיל גן הילדים הרגשנו את ההשפלות. היינו יוצאים מבניין בית ספר אליאנס והולכים מרחק של 500-700 מטרים ברחוב היהודים שצד אחד שלו שכונת שאהור בדמשק, ובדרך נערים זרקו אבנים, ירקו והיכו אותנו בצעקות 'יהודי יהודי'".

מנגד קריאותיהם של המבוגרים ברחוב הסורי היו 'פלשתין בלאדנה ואל-יהוד כלבנה' (פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו), "אלה היו הצעקות שהיינו שומעים מהם. ברחוב היו רודפים אחרינו, מכים אותנו, תולשים שערות וההתנכלויות היו המציאות של חיינו".

חסון מספר על אירוע שכמעט הסתיים בלינץ' המוני באביו. זה היה בראשית שנת 43', "הייתי עוד ילד ובמהלך אחת החופשות הלכתי אתו לעבודה שלו אצל סבא שלי שהיה אדם משכיל והמוסלמים אהבו לבוא אליו ולשמוע את דעתו על המלחמה. נכנס אחד ושאל 'מה הסיפור של המלך דאוד שלקח את האישה ושלח את בעלה להילחם?', אבא שלי אמר לו 'הסיפור הזה מופיע גם אצלכם בקוראן' והוא מיד התנפל עליו 'אתה מבזה את הקוראן', נאספו שם עם הצעקות עוד המון, התחילו לצעוק עליו וכמעט חתכו אותו לגזרים. למזלי ולמזלו של אבא היה שם אימאם ממסגד קרוב שהכיר את אבא כאדם מכובד ואמר להם ש'מה שחווג'ה יוסף אמר זה נכון, זה כתוב בקוראן, הוא לא ביזה שום דבר' והוא הרגיע את הרוחות, אבל זה היה כפסע שהיו קורעים אותו לגזרים על ביזוי הקוראן".

ממשיך חסון ומספר כיצד "מעט לפני שיצאנו מסוריה המחנך שלי, ז'ק פרנקו, נרצח בצורה אכזרית שלא ניתן היה לזהות אותו אלא רק על פי הבגדים שלו".

"בשנת 46' אחרי שסוריה קיבלה עצמאות פוטרו את היהודים מכל המשרות הממשלתיות, מאוחר יותר, כשקמה מדינת ישראל נותקו קשרי הדואר והמסחר עם ישראל והתחילו בהתנכלויות כלפי המשפחות שהצעירים שלהן יצאו בתקופה קודמת בצורה לא ליגאלית לפלשתינה. כך הושיבו כמעט את כל הגברים בכלא הסורי, כלא שהוא ממש לא ליקוק דבש. אחד העינויים השגרתיים היה מכות איומות שהשחיתו את צלם האדם".

על הכליאה בסוריה מספר חסון גם מסיפורה של משפחתו שלו: "את הדוד שלי, דוד, עצרו על לא עוול בכפו, בגלל שדיווח על תקרית חמורה של פיגוע בדמשק שבו נהרגו 13 אנשים ונפצעו חמישים כשנזרקו 6 רימוני יד לבית הכנסת הומה אדם, הוא ישב 10 חודשים בבית הסוהר ויצא משם שבר כלי בלי שהתאושש יותר... הרדיפות והנגישות היו כיד הדמיון הטובה של המשטר".

על ההתעללות וההתעמרות ביהודי סוריה מוסיף ומספר חסון סיפור מזעזע שהתרחש בשנת 74', כאשר בנות קהילת יהודי דמשק לא הורשו לצאת לחו"ל בעוד הבחורים הצעירים יכלו לברוח אל מחוץ לסוריה ולמעשה לא הייתה אפשרויות לנישואין אלא אחרי המרת דת לאיסלאם. משום כך נשלחו ארבע מבנות הקהילה להברחה דרך לבנון, ואולם "בדרך המבריחים לקחו אותן לכפר, אנסו ורצחו אותן ושפכו עליהן חומצה כדי שלא יוכלו למצוא אותן. אחר כך עשו את זה גם לשני בחורים. מנפלאותיו של הדו קיום הסורי יהודי...".

על בריחתה של משפחתו מסוריה, טיפין טיפין במהלך 17 שנה, הוא מספר: "הרגשנו שאין עתיד ליהודים בסוריה שעומדת לקבל עצמאות. אבא הגיע לארץ ישראל בצורה חוקית כדי לנסות להשתלב פה. היו לו פה לא מעט מכרים כמו אחיו של ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, שאמר לו שבגלל שהוא בן חמישים ומבוגר ויש היום הרבה צעירים שמשתחררים מהצב, יהיה לו קשה למצוא עבודה ולכן כדאי שיחזור לסוריה עד שירווח. הוא הסכים לחזור לשם וב-49' הוא נאסר לכמה חודשים כי הבנים שלו לא התייצבו לשירות צבאי, והדוד שלי נעצר כאמור בעקבות הדיווח על הפיגוע, כך שהמשפחה הייתה במצב גרוע".

"עליתי במסגרת עליית 'אלף הילדים' בעזרת התנועה הציונית וקיבוצי הצפון. הייתה מערכת הברחה שקיבלה אלפי יהודים מסוריה ומעיראק. הילדים עברו את הגבול ברגל בדרכים לא דרכים וההברחות הללו לא תמיד הסתיימו בהצלחה. גם לנו לקח עד ההגעה למקום קליטה סביר יותר משלושה שבועות".

ממשיך חסון את סיפור קליטתו בארץ: "הגענו לקיבוץ דן, שם גרנו בדיר הכבשים של הקיבוץ. למחרת לא יכולנו להישאר קרוב לגבול ולקחו אותנו באוטובוס לפרדס ניסיוני באיילת השחר ושם היינו באוהלים הודים ללא שירותים וללא תנאים. את המים קיבלנו בכדי חלב שאפילו לא טרחו לשטוף אותם והיו מסריחים מחלב מקולקל". כדי לתת ממד של השוואה לתנאים מהם הגיעו בני המשפחה הוא מספר כי "בסוריה היה לנו בית של למעלה מ-800 מטרים עם בית כנסת פרטי שנקרא 'בית מדרש חסון', נחשבנו למשפחה בעלת אמצעים למרות שהאמצעים הוחרמו במלחמת העולם הראשונה על ידי הטורקים. באותה הזדמנות הגלו את כל המשפחה לאנטליה ובגלות הזו סבא וסבתא שלי נפטרו ואנחנו לא יודעים איפה הם קבורים. כשהם חזרו הם היו בחוסר כל למעט הבית שהיה להם".

ועם כל זאת, כאשר הגיעו נרדפים ונמלטים גם בארץ ישראל מאימת שוטרי המנדט הבריטי "איש לא התלונן, ולאיש לא היה רצון לחזור לאיפה שבאנו", אומר חסון. "מאוחר יותר לקחו אותנו לבית העולים בחיפה, אבל לא יכולנו לעבור כי היה צ'ק פוסט בריטי. ירדנו ליד נשר וישנו בנגרייה של יגור. למחרת הלכנו ברגל כשעה ולקחנו אוטובוס במפרץ לקיבוץ משמר הים שהיה אז. שם היו מספר צריפים בחול ללא כל סידור אלמנטארי של מקלחת או שירותים מסודרים".

בשלב מאוחר יותר הגיעו העולים לבת גלים שם התגוררו בהאנגרים שהצבא הבריטי נטש, "ובכל האנגר כזה ישנו 60 או 70 איש וההפרדה כשהיו משפחות בסדינים שתלו שם. שם היו מיטות ושמיכות והדבר היחיד שהיה מסודר שם זה היה חדרי אוכל ומקלחות. עד אז לא התקלחנו במקלחת במשך למעלה משבועיים. עד אז אכלנו על הרצפה".

לקראת היום המיוחד לציון הגירוש מארצות ערב ולקראת האירוע במרכז דאהן אומר חבר הכנסת לשעבר ד"ר שמעון אוחיון, מנהל המרכז, כי "העובדות מדברות על כ 450,000 פלסטינאיים שעזבו/ גורשו במהלך מלחמת העצמאות. לעומת זאת, במקרה של יהודי ארצות ערב, מדובר על כ 900,000 יהודים שגורשו ונאלצו לעזוב את ביתם והשאירו מאחוריהם למעלה מ 400 מיליארד דולר באותן מדינות. לצערי, לא מספיק מדברים על זה והחברה הישראלית לא באמת מכירה בעובדה שקרוב למיליון יהודים חוו נכבה יהודית. על כן, דאגנו שהקהל בכנס יהיה ברובו צעיר ויפגוש פנים מול פנים את היהודים שגורשו ממדינות ערב וסיפורם לא נשמע מספיק. אני מאמין שהשינוי התודעתי יבוא דווקא מהדור הצעיר".