בשבע מהדורה דיגיטלית

דרושה 'צמאה' סרוגה

כבר כמה שנים אני בשיח עם עצמי מול מופע 'צמאה' ויריד החסידות הגדול שהתרקם סביבו.

עפרה לקס , כ"א בכסלו תשע"ט

פסטיבל צמאה
פסטיבל צמאה
צילום: מאיר אלפסי

י"ט בכסלו הוא חג הגאולה החב"די, אבל גם יום פטירתו של הרב משה צבי נריה, אבי הכיפות הסרוגות. לא פשוט לי עם זה שביום הפטירה של אחד ממתווי הדרך, צופים אלפי תלמידי אולפנות וישיבות תיכוניות דווקא בסרטו של הרבי מלובביץ' ולומדים תניא כחלק מהמופע, ולא משקים ודולים מתורתו של הרב נריה או מזו של הרב קוק.

עם הקווץ' הזה בלב הצטרפתי השבוע למופע ערב של 'צמאה', מופע שבו צפו השבוע 30 אלף איש. 20 אלף נוספים עברו ביריד החסידות, בשיעורים ובתערוכה שמלווה את האירוע. חלקתי את האולם עם עוד 3,000 נשים, ובעצם עם הרבה יותר. כל המעברים היו מרוצפים בנשים ונערות שרק חיכו לאות.

והוא הגיע. בשיר הראשון הקהל עוד מחא כפיים, בשיר השני הוא קם על הרגליים ומהשיר השלישי ואילך הוא לא הפסיק לרקוד באטרף עד סוף הערב. האווירה הייתה מרוממת, אווירת צימאון לא‑ל חי, הודיה על היש והרבה שמחה.

מפיקי האירוע העצום הזה הולכים על מאה אחוז מקצועיות. זמרים מהשורה הראשונה, מוזיקה מעולה, מצגת וידאו מדהימה שעושה את העבודה וכמובן התוכן - מילים ממקורותינו הקדושים. כשהסתכלתי סביבי ראיתי נערות ונשים שמחות, שרות את האמונה שלהן מעומק הלב, ופתאום חשבתי שאולי גם הרב נריה, שחינך לעבוד את ה' מתוך שירה ושמחה, מביט מן השמיים ודי מרוצה לראות כך את בני ובנות הציונות הדתית.

וחוץ מזה, אולי הגיע הזמן שגם הציונות הדתית תפיק כזה שבוע, עם תכנים ועומק והגות ציונות דתית. יש היום מספיק אומנים וכישרונות בקהל. מי מרים את הכפפה?