בשבע מהדורה דיגיטלית

בכול מכול קול

מי שהצליח להבין מה הסיפור של חוק הנאמנות בתרבות מוזמן לעבור לאתגר הקשה באמת: לתאם מפגש משפחתי בחנוכה

דביר שרייבר , כ"א בכסלו תשע"ט

הם התרבות, הם האומנות, הם הדמוקרטיה. סרטון המחאה
הם התרבות, הם האומנות, הם הדמוקרטיה. סרטון המחאה
צילום מסך

אולי יצא לכם לצפות בסרטון של המכון הישראלי לדמוקרטיה נגד חוק מירי רגב של השרה לנאמנות בתרבות, או ההפך.

אני מתכוון לסרטון שבו כמה אומנים ישראליים מתריעים שחוק התרבות יפגע בנאמנות, או ההפך, אותו סרטון בו אפילו גברי בנאי מצליח להגיד חמישה משפטים בלי לסנן אפילו קללה אחת. או ההפך.

מה שיפה זה שהאומנים המוכשרים אומרים ש"כל אחד מבין אומנות בצורה שונה, וזה היופי שבה", ולכן אוי ואבוי אם המדינה תפסיק להעביר כסף ליצירות שמהללות מחבלים. יפה, לא? פלורליזם, גיוון תרבותי, קשקוש חרטוטי.

למה קשקוש? תשמעו סיפור.

לפני הרבה שנים הקמנו את תיאטרון תאיר, שהיצירה שלו נבעה מהמקורות ומההיסטוריה היהודית. במשך 12 שנים הופענו בכל הארץ, ובכל מקום ניגשו אלינו מנהלי בתי ספר ורכזי תרבות ושאלו למה אנחנו לא נמצאים בסל התרבות של משרד החינוך. סל התרבות הציע לבתי הספר הצגות במחיר מסובסד, אבל רוב ההצגות הללו לא התאימו לחינוך הדתי – או שהן לא היו צנועות, או שהיו בהן מסרים חתרניים, או שהן סתם עסקו בנושאים שלא מתאימים לקו החינוכי של בתי הספר. עם כל הכבוד והחשיבות להצגה שעוסקת בתרבות הפנאי של יום שישי בערב, בחינוך הדתי בכלל קוראים לזה ליל שבת ולא ממש שייך להציג בפני התלמידים את הקונפליקט האם לצאת עם החבר'ה לסרט או להישאר לארוחת שבת עם המשפחה.

כדי להתקבל לסל התרבות היה צריך להזמין את הוועדה האומנותית של הסל לצפות בהצגות. הזמנו. הם לא באו. הזמנו שוב. הם לא באו. אחרי המון הזמנות עקרות התברר שהוד מעלתם לא באים לראות הצגות מחוץ לתל אביב. בסדר, אמרנו, נזמין אותם לתל אביב. אומרים שלפי שיטות מסוימות גם תל אביב היא חלק מארץ ישראל.

היו לנו ברפרטואר קרוב לעשרים הצגות. בכל פעם הם היו באים, צופים בהצגה והולכים בלי לומר מילה. אחרי כמה ימים היינו מקבלים הודעה ש‑ל‑צ‑ע‑ר‑ם הם לא מאשרים את ההצגה. בכל פעם היה להם נימוק אחר: פעם שהתפאורה לא מספיק מייצגת, פעם שהתאורה לא מספיק מעניינת, פעם שהעלילה לא מספיק מהודקת ופעם שהמוזיקה לא מספיק משתתקת. אילו הם היו עקביים כי אז החרשתי, אחרי הכול מי אני, הקטן בשחקני מנשה, שאעז להרים ראש בפני אלילי האומנות, התרבות והכסף. אבל מכיוון שיצא לי פה ושם לצפות בהצגות של תיאטראות שכן קיבלו את אישור הקומיסרים הנאצלים, הייתי מסתכל על הבמה ושואל במה – במה התפאורה שלהם יותר מייצגת משלנו, במה התאורה שלהם יותר מעניינת ובמה העלילה שלהם יותר מהודקת, כי אני לא ראיתי שום עלילה ובטח שלא הבנתי אותה. כך שאולי בעצם הכול עלילה.

פעם, אחרי שקיסרי הוועדה צפו בהצגה שלנו שעסקה בחשיבות לימוד התורה, התפלקה להם הסיבה האמיתית: הם לא מאשרים הצגות מגזריות. נניח, אמרנו להם, נניח שלימוד תורה הוא עניין מגזרי. אז איך אתם מאשרים בסיטונות הצגות המיועדות למגזר הערבי, למשל? ושלא תבינו לא נכון, אנחנו לגמרי בעד שילדים ערבים במדינת ישראל יצפו בהצגות בשפה שלהם ועל פי התרבות שלהם. אבל למה מה שמגיע לילד ערבי לא מגיע לילד יהודי עם כיפה? איך אתם מסבירים את זה?

הם אפילו לא הרגישו צורך להסביר. מבחינתם הם התרבות, הם האומנות, הם הדמוקרטיה, והשמש זורחת להם ממקום שלא נעים לי לכתוב פה כי אני לא גברי בנאי.

אממה, בשנים האחרונות משהו מתחיל להשתנות. נפתלי בנט נטל את הכוח מהקומיסרים והעניק למנהלי בתי הספר את הזכות להחליט מה טוב לתלמידים שלהם. מירי רגב מפנה יותר תקציבים לאומנות בפריפריה. וזה כואב מאוד לעדר הקומיסרים שעדיין חושבים שהמדינה צריכה לממן כל גיהוק מתנשא שלהם, ורק שלהם. כשהם אומרים ש"כל אחד מבין אומנות בצורה שונה", הם לא מתכוונים לכל אחד, הם מתכוונים לקול אחד. ולא, זה לא הקול של מירי רגב.

בזמן הזה

אחרי שהחשמונאים טיהרו את המקדש והראו ליוונים מה זה, הם קבעו שמונה ימים שבהם מתכנסים בכל ערב וחוגגים את הנס הגדול שנעשה לאבותינו שהצליחו לדחוס בשמונה ימים שמונים מסיבות חנוכה. אבל זה היה בימים ההם, בזמן הזה לך תנסה לתאם יום אחד שמתאים לכולם.

משפחה יהודית אחראית מתחילה לחפש כבר במוצאי שמחת תורה תאריך מוסכם למפגש המשפחתי המסורתי, שהוא הוא מצוות היום, מכיוון שאם מצליחים לתאם בין כולם זה ממש פרסומי ניסא. למשפחה האחראית יש כמובן קבוצת ווטסאפ מסודרת, שבה מתנהל דיון עקרוני כדלהלן:

"מפגש משפחתי ביום שני של חנוכה. מתאים לכם?".

"יום שני, כלומר נר שלישי?".

"לא, יום שני".

"אבל היום השני של חנוכה בערב זה כבר נר שלישי, לא?".

"לא יום שני של חנוכה. יום שני בשבוע".

"או קיי, אז בדקתי עם החבר'ה שלי וכולם יכולים להגיע בשלישי".

"לא שלישי! שני!".

"שני זה לא מוצאי היום השמיני?".

"זה שני האחרון של חנוכה. אני מדברת על שני הראשון".

"בקיצור, נר שלישי".

"משפחה של עמות, תתרכזו! יום שני, כ"ה בכסלו, שלושה בדצמבר, נר שני. מי יכול?".

"כ"ה בכסלו זה נר ראשון".

"אור לכ"ו, סתומים!".

"אנחנו כבר מוזמנים".

"טוב. מה לגבי רביעי?".

"איזה רביעי? יום רביעי, נר רביעי, או הרביעי בחודש הלועזי?".

"לא משנה. נסגור על יום ראשון וזהו".

"ראשון הראשון או ראשון השני?".

"אחים ואחיות, תחזיקו ראש: יום ראשון, ליל שני, הדלקת נר ראשון, שני בדצמבר, ארבע שעות לפני שהשלישי בדצמבר נכנס לתוקף וחמש דקות לפני שאני יוצאת מדעתי. הסברתי את עצמי מספיק טוב?".

"אז יום ראשון הראשון?".

"בדיוק".

"כלומר נר ראשון?".

"הלילה הראשון של חנוכה. עכשיו ברור?".

"ברור".

"נהדר! אז סגרנו?".

"לא. יש לנו מסיבה בגן".

פריידי פראייר

אני דביר ולא קניתי שום דבר בבלק פריידי וגם לא בסייבר מאנדיי, ביום הרווקים הסינים ובליל המציקים הצינים. נראה לכם שצריך לאשפז אותי, או שאפשר להסתפק בטיפול תרופתי?

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com