בשבע מהדורה דיגיטלית

המנהגים ששרדו בזכות יהודי תימן

אומנם אין מקום לישיבות נפרדות לפי עדות, אבל התפילות והמנהגים צריכים להמשיך את מסורות העדות

הרב אליעזר מלמד , כ"ב בכסלו תשע"ט

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

חנוכת בית הכנסת התימני

בחסדי ה', שעות אחדות לפני שהטור יודפס, נחגוג את חנוכת בית הכנסת התימני ביישוב ובישיבת הר ברכה (בית הכנסת נבנה בהשתתפות הישיבה בקומה שמעל חדר האוכל). יש בשמחת מצווה זו גם אמירה חינוכית ועקרונית על הערך שבשמירת מנהגי העדות. אומנם בלימוד התורה אין להבדיל בין העדות ואין צורך בישיבות מיוחדות לעדות השונות, אולם בנוסחי התפילה ומנגינותיה ראוי להמשיך את נוסח האבות.

החינוך לתורה ואמונה מושתת על שני צינורות עיקריים: האחד הוא הלימוד וההבנה, והשני הוא המסורת והרגש. בבחינת "שמע בני מוסר אביך (תורה) ואל תיטוש תורת אמך (מסורת)". כאשר אחד הצינורות נפגע, החינוך כולו נפגע. לכן גם במסגרת הישיבה אנחנו מעודדים את התלמידים להתפלל בתפילת שחרית של שבת לפי נוסח אבות, כאשר בכל מניין יש רב מהר"מים של הישיבה. המניין התימני זכה למעלה יתרה, שהוא מונהג על ידי שלושה רבנים שהם ר"מים בישיבה – הרב אייל משה, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח (מתקיימים בשבת גם מניינים מפוארים על פי נוסח ספרדי-ירושלמי, מרוקאי ואשכנזי, ועוד מניינים שמשלבים נוסח ספרדי ואשכנזי). במניינים הרגילים במשך השבוע הולכים לפי החזן.

בנוסף לכך, לכל מסורת יש ערכים חשובים שבלעדיהם כלל ישראל יחסר. ערך זה בולט במיוחד במסורת עולי תימן, שזכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ. כך בעלייה הראשונה בתרמ"ב, וכך ביישובי יהודה ושומרון, שכמדומה שאחוז עולי תימן בהם גבוה יותר משיעורם באוכלוסיית המדינה.

לכבוד אירוע זה, נדגים את דברינו בכמה הלכות ומנהגים.

קריאה בתורה

כאשר תיקנו חכמים שיעלו שבעה עולים לתורה בשבת, ושלושה ביום חול (מגילה כא, א), התכוונו שכל אחד מהעולים לתורה יקרא בתורה בעצמו. אולם כבר מתקופת הראשונים, כדי למנוע עלבון ואי נעימות מאלה שאינם יודעים לקרוא היטב, נהגו למנות "בעל קורא" שיהיה קורא בתורה בשביל כולם, והעולה רק יברך על עלייתו.

אומנם עולי תימן נוהגים עד היום כמנהג הקדום, שכל עולה קורא את קריאתו. שמירת מנהג זה הוא אחת הסיבות לבקיאותם של רבים מעולי תימן בתורה ובדקדוק (פניני הלכה תפילה כב, ה).

חגבים

שרץ העוף אסור באכילה, ובכלל זה כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. רק ארבעה מיני חגבים התירה התורה, ויש בהם שני סימנים מהתורה ושני סימנים מדברי חכמים (ויקרא יא, כ‑כא; חולין נט, א). אולם בכל הקהילות אבדה המסורת אודות החגבים, ורק בתימן ומרוקו, שבהן היו מצויים חגבים, נשמרה המסורת אודות החגב הכשר, שהוא הארבה שמתרבה בלהקות עצומות.

למעשה, אף שבני עדות אחרות לא נהגו לאכול את הארבה, הוא כשר לכל ישראל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה (פניני הלכה כשרות יז, ח).

ברכות השחר

המנהג המקובל על פי כמה ראשונים והאר"י, שכל אדם אומר את כל ברכות השחר בבת אחת, כדי שלא לשכוח אחת מהן. ואף מי שלא נהנה מעניין מסוים מברך עליו, לכן גם עיוור מברך "פוקח עיוורים", הואיל וכוונת הברכות להודות על הטובה הכללית שהעניק ה' לבני האדם.

אולם תקנת חכמים המקורית הייתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' ילוו כל שלב ושלב בקימה. וממילא על דבר שאין נהנים בו - אין מברכים. וכך פסק הרמב"ם למעשה, ורק מבין עולי תימן יש שנוהגים כך עד היום (פניני הלכה תפילה ט, ב‑ג).

הפנייה למערב ב"בואי בשלום"

מנהג ספרד לפנות לצד מערב במשך אמירת "מזמור לדוד" וכל פיוט "לכה דודי", ומנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד לפנות למערב רק בסוף "לכה דודי" בבית הפותח ב"בואי בשלום". ומנהג תימן וקצת ספרדים שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח, שאין למנהג זה מקור בתלמוד.

ברכת לישב בסוכה

אף שמעיקר הדין, לפי ראשונים רבים, כל אדם שנכנס לסוכה בסוכות צריך לברך "לישב בסוכה", נהגו בני כל העדות כדעת רבנו תם, שמברכים "לישב בסוכה" רק על האכילה. אולם עולי תימן נוהגים על פי הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים, לברך "לישב בסוכה" בכל עת שנכנסים לסוכה כדי לשהות בה. וכיוון שהברכה על הישיבה, נוהגים לברך בעמידה לפני שמתיישבים (פניני הלכה סוכות ג, ה).

נענועי הלולב

אמרו חכמים בתלמוד (סוכה לז, ב) שדרך נענוע הלולב היא: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". לדעת רבים הכוונה לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (רא"ש, שו"ע תרנא, ט). ויש אומרים שהכוונה כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י), וכן מנהג תימן בלאדי (פניני הלכה סוכות ה, 2).

תקיעות שופר

מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז ובספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט, כפי שמקובל אצל עולי תימן, לשלוט יותר ברגשות (פניני הלכה ימים נוראים ד, 11).

עוד נוהגים עולי תימן להגביר את התקיעה והתרועה בסופה, והמקשיב יבין שהכוונה לבטא בתקיעה את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער.

בסדר התקיעות בחזרת הש"ץ ישנו מנהג עתיק, לפיו תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, כפי שכתבו הרי"ף, רמב"ם, תוספות ורא"ש. ורק עולי תימן ומקצת קהילות אשכנז שימרוהו (שם ד, 2).

מנהג תשליך

יסוד מנהג אמירת "תשליך" בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות, לאחר שהאר"י שיבחו, הפך לרווח גם בקרב ספרדים. אומנם אין חובה לקיים את מנהג התשליך, וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן (פניני הלכה שם ג, טו).

ארבע כוסות בברכה וצלי בפסח

לדעת גאונים וראשונים (רי"ף ורמב"ם), צריך לברך "הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות בליל הסדר, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה. וכך מנהג יוצאי תימן ואשכנז. אומנם דעת הרא"ש שיש לברך על הכוס הראשונה והשלישית בלבד, וכן מנהג ספרדים (פניני הלכה פסח טז, כא).

אמרו חכמים במשנה (פסחים נג, א), שבמקומות שנוהגים לאכול בשר צלי בליל הסדר - רשאים להמשיך במנהגם, ובמקומות שלא נהגו לאכול צלי – כדי שלא להיראות כאוכלים מבשר הפסח שלא במקומו, אסור לאכול צלי. למעשה בני כל העדות אינם אוכלים צלי, ועולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח (פניני הלכה פסח טז, לב).

תשעת הימים וספירת העומר

נהגו הראשונים להחמיר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים, הואיל ואמרו חכמים שממעטים בהם בשמחה. אולם עולי תימן נוהגים כדין המשנה (תענית כו, ב), שרק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (פניני הלכה זמנים ח, יג).

מנהג ספרדים ואשכנזים מימות הראשונים שלא להסתפר בספירת העומר, אולם מנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואחר כך החלו להחמיר בזה. אבל הורו הרב משרקי בעל השתילי זיתים ומהרי"ץ (פעולת צדיק ב, עו) להסתפר בערב שבת (פניני הלכה זמנים ג, 9).

ניקור החֵלב וגיד הנשה

המנהג המקובל כיום בישראל הוא על פי הניקור הירושלמי, להחמיר מאוד ולנקר כל מה שקרוב ודומה לחלב ולהסתעפויות גיד הנשה ושומניו, עד שמאבדים מהבשר האחורי כ‑13‑25 אחוזים ממשקלו. ורק עולי שתי עדות, תימן ומרוקו, שמרו בדייקנות את מסורת הניקור, לפיה מאבדים רק כ‑5‑10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי.

מכיוון שמדובר במסורת אחראית של חכמים ויראי שמיים, גם בני עדות אחרות שרוצים לסמוך על מסורתן רשאים. אולם בהשגחות המיועדות לציבור הרחב, נוהגים לחשוש לחומרות כל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

קליפת סירכות

למנהג ספרד, כאשר נמצאה סירכא (גידול) על הריאה - הבהמה טריפה, ועל כן חייבים לאכול "חלק", היינו בהמות שלא נמצאו סירכות על ריאתן. אולם בתימן נהגו להקל לבדוק את הסירכות, על ידי קילופן בסכין ובדיקה על ידי בצבוץ במים אם יש שם נקב, כפי הגדרת בשר כשר (מהרי"ץ מקור חיים לא, צו, כעיקר הדין ברמב"ם הלכות שחיטה יא, ו‑ט). והראיה לשיטתם מהידוע במציאות, שסירכות אלו אינן ממיתות את הבהמות בתוך י"ב חודשים. וכעין זה היה גם מנהג אשכנז ומרוקו.

חימום מרק בשבת

לדעת רמב"ם ועוד ראשונים, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים כדוגמת מרק, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם בשבת לחום שהיד סולדת בו. וכן הוא מנהג עולי תימן.

מנגד, ראשונים רבים סוברים שהואיל והחום הוא עיקר הבישול בנוזלים, בנוזלים "יש בישול אחר בישול", ולכן אסור מהתורה לחמם בשבת מרק שהתקרר. וכן מנהג עולי ספרד ואשכנז. אבל כאשר מתארחים אצל תימני מותר לאכול מהמרק שחימם, הואיל ועשה זאת על פי ההלכה לפי מנהגו (פניני הלכה שבת י, ו).

לתגובות: ravmel@gmail.com