בשבע מהדורה דיגיטלית

לשמור על מפלגה דתית לאומית

יש לנו הערכה לשאיפותיו של נפתלי בנט ליצור מפלגת שלטון. אולם דווקא על רקע תוכניות אלו, יש חשיבות מכרעת לקיומה של האיחוד הלאומי

בצלאל סמוטריץ' , כ"א בכסלו תשע"ט

בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
צילום: יצחק קלמן

בראשית השבוע התכנס מרכז מפלגת האיחוד הלאומי וקבע את עקרונות החיבור בינה ובין מפלגת הבית היהודי לרשימה משותפת לכנסת הבאה.

נקודת המוצא של הדיון היא שאחדות היא ערך גדול מאוד – מהותית, ולא פחות מכך גם פרקטית. החיבור הפוליטי בין שתי המפלגות הביא לתוצאות טובות מאוד בשתי הקדנציות האחרונות, ולכן נכון לשמור עליו. עם זאת, אחדות אינה אחידות והיא לא יכולה להיות מבוססת על טשטוש הייחודיות של כל אחת מהמפלגות, ועל היבלעות של האיחוד הלאומי בתוך הבית היהודי.

יש לנו הערכה רבה לשאיפותיו של יו"ר הבית היהודי, השר בנט, להפוך את הבית היהודי ממפלגה דתית למפלגת השלטון של הימין ולהתמודד בעתיד על ראשות הממשלה. אולם דווקא על רקע תוכניות אלו והשלכותיהן על הרכב הרשימה של הבית היהודי, יש חשיבות מכרעת לקיומה של מפלגת האיחוד הלאומי כמפלגה דתית לאומית, תורנית ואידיאולוגית מובהקת.

התיקונים שהעביר השר בנט בחוקת הבית היהודי לאחרונה העניקו לו את הכוח הדרוש כדי להוביל את השינויים האלה. סביר להניח שהוא יעשה בו שימוש - כבר כעת באמצעות השריונים שניתנו לו, ובהמשך גם במרכיבים נוספים שיסייעו לו לנסות ולהגשים את מטרותיו, שהן כאמור לגיטימיות וראויות. אבל באותה מידה יהיה זה חסר אחריות להשאיר במסגרת התהליך הזה את הציונות הדתית, ויותר מכך את המערכת הפוליטית של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, בלי מפלגה דתית-לאומית.

האיחוד הלאומי היא המפלגה היחידה כיום שמניפה עדיין את דגל ארץ ישראל השלמה, ולא מוכנה לשום סוג של ישות לאומית ערבית ביהודה ושומרון. גם לא "רק" כאוטונומיה, ו"רק" בשטחי A ו‑B. האיחוד הלאומי היא המפלגה היחידה שדוגלת בכיבוש מלא של רצועת עזה, בחזרה לימים שלפני אוסלו ובהקמה מחודשת של ההתיישבות בגוש קטיף. האיחוד הלאומי אינה חוששת לומר דברים ברורים בסוגיות דת ומדינה - בשמירת קדושת המשפחה ובהתנגדות מוחלטת לצורות מעוותות שלה, בנושא השבת, הגיורים, מתווה הכותל ועוד. לומר ולעשות.

החיבור בין המפלגות חייב להביא לידי ביטוי את סדר היום הזה, ולאפשר את קיומה של האיחוד הלאומי כמפלגה שעומדת בזכות עצמה. זה חשוב מאוד כבר בשלב הזה, ועוד יותר מכך כהיערכות ליום שאחרי המעבר של בנט ושקד לשלב הבא.

שותפות עם ארבע רגליים

ארבעת קווי המתאר ששרטטנו לשותפות בין המפלגות מממשים את העיקרון הזה, שמאפשר את קיומן של שתי המפלגות מבלי לבלוע או לבטל זו את זו.

ראשית, כמות עושה איכות. בבחירות 2013, שבהן התקיים לראשונה החיבור בין האיחוד הלאומי לבית היהודי של השר בנט, שובצו ארבעה נציגי האיחוד הלאומי בעשירייה הראשונה של הרשימה המאוחדת. בבחירות האחרונות ניצל השר בנט חולשה רגעית של האיחוד הלאומי, כאשר ברקע עמדו סקרים שצפו לו 16 ואף 18 מנדטים, והכתיב חד-צדדית את הפחתת מחצית הייצוג של האיחוד הלאומי ברשימה המשותפת. אין דבר הגיוני ומתבקש יותר מלחזור לפחות לחצי הדרך שבין שתי מערכות הבחירות האחרונות. איננו מבקשים לחזור למודל האיחוד של בחירות 2013, אולם איננו מוכנים לקבע גם את המצב הקיים. סקרים מלמדים גם שכוחו של הציבור התורני בציונות הדתית מהווה לכל הפחות שליש, ופוטנציאל החיבור של האיחוד הלאומי כמפלגה דתית-תורנית לציבורים נוספים מעצים את כוחה אף יותר.

הניסיון של גורמים בבית היהודי לעשות דה-לגיטימציה לדרישה הזאת ולהציגה כ"כיסאולוגיה" הוא מגוחך. אפשר לחשוב שבבית היהודי נאבקים על כיסא בספסל הראשון של בית המדרש. התנגדותם של חברי כנסת מסוימים לדרישה הזאת נובעת מחשש אישי לאבד את מקומם בכנסת הבאה, וזה כמובן לגיטימי לחלוטין. זו "כיסאולוגיה" בדיוק באותה המידה. כיסא בכנסת הוא כוח להשפיע, ובדיוק כפי שהם מבקשים לעצמם את הכיסא הזה כדי להשפיע ממנו כך גם אנו. כאמור, דרישתנו היא בסך הכול לחזור חלקית אל ההסכם שהיווה את הבסיס לחיבור בין המפלגות מלכתחילה, לפני שבנט דרס את האיחוד הלאומי בבחירות האחרונות. הא, ותו לא.

את הדרישה לשותפות בעיצוב המסרים במערכת הבחירות ובמשא ומתן הקואליציוני שיבוא בע"ה לאחריהן נראה שלא צריך בכלל להסביר. אי אפשר לצפות שהאיחוד הלאומי ייבלע בקמפיין, במסרים ובקווי היסוד של הממשלה, שעליהם יחליט השר בנט לבדו מבלי שלמפלגה השותפה תהיה השפעה על כך. שותפות היא שותפות - משמעותה עבודה וקבלת החלטות משותפת ולא תכתיבים חד-צדדיים.

מפלגות שונות – שאיפות שונות

הדרישה לחופש הצבעה בענייני דת ומדינה משקפת אף היא את ההבנה שהחיבור מתבצע בין שתי מפלגות שונות, האחת עם מחויבות ציונית דתית מובהקת והשנייה עם שאיפות להנהגה כללית. לפני חודשים אחדים פרסמה האיחוד הלאומי מצע מפורט בענייני דת ומדינה, ולמרבה הצער לא נראה כי הבית היהודי בגרסתה הנוכחית רוצה או יכולה להסכים לו. די אם נזכיר את מתווה הכותל, שבו תמכו השרים בנט ושקד והשר אריאל לבדו התנגד. במקום לריב ולהתווכח, ומתוך אותו כבוד לאסטרטגיה שמוביל בנט בבית היהודי, אנחנו לא מבקשים לכפות את עמדותינו על הבית היהודי, אבל מבקשים את הזכות והחובה לפעול כפי אמונתנו.

ואחרונה חביבה, הדרישה להשתתפות יו"ר האיחוד הלאומי בפורום ראשי המפלגות. מדובר באחד הפורומים החשובים לעיצוב דמותה של הקואליציה. זהו פורום שמתכנס בכל יום ראשון ומתקבלות בו החלטות גורליות. בחודשים האחרונים טוען השר בנט, במידה רבה של צדק, כי מפלגות הקואליציה מושכות כולן שמאלה וכי הוא נדרש לעמוד לבדו מול כולם ולמשוך את הקואליציה ימינה. הוא צודק, ולכן אנחנו מבקשים לעזור לו במשימה החשובה הזאת. אנחנו מבקשים להיות שם לצידו ולעזור לו באתגר הגדול הזה. בפורום שההרכב האנושי שלו מורכב מנתניהו, כחלון, דרעי, ליצמן וגפני, תהיה לצירוף חבר ימני נוסף השפעה ברוכה, פשוט כי טובים השניים מן האחד. אסור לנו לתת לרגישות הפוליטית שקיימת אולי בין המפלגות לגבור על האחריות שלנו להשפעה על הקואליציה ולמשיכתה ימינה. לא מדובר במודל חדש. גם אצל החרדים ח"כ גפני, נציג מפלגת דגל התורה, משתתף קבוע בפורום ראשי המפלגות בנוסף ליו"ר המפלגה המשותפת – יעקב ליצמן, איש אגודת ישראל.

בשלוש וחצי השנים האחרונות קראנו בהתמדה ובשיטתיות לאחדות המחנה. לו זה היה תלוי בנו, הסכם כזה היה נחתם כבר מזמן ולא רק סמוך לבחירות. למרבה הצער במשך רוב התקופה העביר השר בנט מסרים רבים על כוונתו להיפטר מהאיחוד הלאומי. ברוך ה' בחודשים האחרונים המנגינה השתנתה, והשר בנט אומר בקולו הברור שבכוונתו ללכת יחדיו. אלא שעד עכשיו מלבד הצהרות לא נוהל משא ומתן אמיתי מתוך רצון טוב. ארבע הדרישות הבסיסיות שמנינו יכולות וצריכות להוות בסיס לשותפות אמיתית ואיתנה שתניב פירות טובים לציונות הדתית, לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל.