בשבע מהדורה דיגיטלית

הקליקות בתוך בית המשפט העליון

שילוב של שיטות מחקר מהדוקטורט לכלכלה בדוקטורט במשפטים, סייע לפרופ' יונתן גבעתי ליצור מפה של היווצרות ההרכבים.

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ב בכסלו תשע"ט

שופטי העליון
שופטי העליון
צילום: מארק ישראל סלם

1

שאלה של יומן. לא בכל יום מחקר אוניברסיטאי שערכו פרופסור למשפטים וסטודנט הופך לכותרות בכלי התקשורת. אבל כאשר זה קורה, זה בדרך כלל מעניין מאוד.

מקרה כזה התרחש לפני כשבוע, כאשר ידידי נטעאל בנדל מ'מקור ראשון' פרסם את תוצאותיו של מחקר שערכו פרופ' יהונתן גבעתי מהאוניברסיטה העברית וישראל רוזנברג, סטודנט מאוניברסיטת תל אביב. השניים ניסו לבחון שאלה פשוטה: כיצד משפיעה קרבה בין שופטים על קביעת ההרכבים בבית המשפט העליון. הסוגיה המעניינת כמובן היא האם הם הצליחו לתת לשאלה הזאת תשובה טובה.

כדי להבין את ההקשר צריך לומר מילה על פרופ' גבעתי. מדובר במרצה צעיר יחסית שעשה מסלול אקדמי מעניין (אף שלא תקדימי) בשני אפיקים מקבילים - משפטים וכלכלה. גבעתי עשה תואר שני ודוקטורט בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, וכן תואר שני ודוקטורט בכלכלה באותה אוניברסיטה. התוצאה של שילוב ההתמחויות המעניין הזה היא גישה קצת שונה מהגישה הקלאסית למחקר המשפט. שונה, אבל יש להדגיש שמאוד אופנתית כיום בעולם, וכנראה שגם בארץ. הרעיון, במשפט אחד, הוא לקחת אלמנטים ממדעי ההתנהגות (וכלכלה היא במידה רבה גם מדע התנהגותי) ולחקור בעזרתם סוגיות מעולם המשפט. השילוב הזה מביא את החוקרים לשאול שאלות שלא נשאלו קודם לכן, ופותח בפניהם עולם שלם של שיטות מחקר שלפני כן לא נכחו במסדרונות הפקולטה למשפטים.

לגופו של עניין, גבעתי ורוזנברג איתרו נקודה מעניינת שמאפשרת הצצה ליחסי הכוחות בתוך בית המשפט העליון: הפרקטיקה של דחיית עתירות על הסף. כל עתירה שמוגשת לבג"ץ מגיעה על פי הנוהל בבית המשפט העליון לשופט תורן. כתורנים משמשים כל השופטים מלבד הנשיא/ה והמשנה לנשיא/ה. העתירה מגיעה לשופט והוא מחליט על דרך הטיפול בה, כאשר בשלב זה ישנם שני מסלולים עיקריים. מסלול ראשון הוא העברה לדיון בפני הרכב, והשני הוא דחייה על הסף, מיידית או לאחר בקשת תגובה. במקרה שבו השופט התורן סובר שיש לדחות את העתירה על הסף, הוא כותב החלטה קצרה שדוחה את העתירה ופונה לשני שופטים (בדרך כלל לא הנשיא/ה והמשנה לנשיא/ה) שיסכימו להחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין, ויהיו חתומים עליה יחד איתו. עד לראשית כהונתה של הנשיאה הנוכחית, חיות, הבחירה לאילו שופטים לפנות הייתה נתונה בידיו של אותו שופט תורן (דבר שמנוגד לכאורה לחוק, אבל נניח לזה לרגע. כיום יש מנגנון שקבעה חיות, בעקבות פניית התנועה למשילות ודמוקרטיה, שיוצר הרכבים אקראיים). למען הנוחות, תקופת המחקר נקבעה לכשנתיים (במהלך הקדנציה של מרים נאור) שבהן הרכבו של בית המשפט העליון היה יציב.

ומה מתברר? שהבחירה איננה אקראית ולא לפי מומחיות. לכל שופט יש שני שופטים שאליהם הוא פונה בדרך כלל, באחוזים גבוהים מאוד. מערכות היחסים הללו, כך מתברר, הן לפעמים מעגליות. קחו לדוגמה את השופט פוגלמן. הנתונים מגלים שב‑88 אחוזים מפסקי הדין הוא בחר כחברה להרכב את ברק-ארז, וב‑85 אחוזים הוא בחר במזוז כחבר להרכב (הסך הכול הוא 200 אחוזים, כי כל שופט בוחר שני שותפים לפסק דין). ברק ארז בחרה ב‑90 אחוזים מהמקרים את פוגלמן, וב‑86 אחוזים היא בחרה במזוז. מזוז מצידו בחר ב‑81 אחוזים מפסקי הדין את פוגלמן וב‑73 אחוזים את ברק ארז. זה כמובן מעגל מובהק, ויש מקרים פחות מובהקים.

למרות זאת, באמצעות שיטת מיפוי מוכרת הצליחו שני החוקרים לייצר מנתוני בחירת ההרכבים מפה שמעידה על קיום שלוש "קליקות". קבוצה אחת כוללת את חיות, פוגלמן, ברק-ארז ומזוז. לקבוצה זו יש חשיבות יתרה, משום שהיא כוללת בתוכה את נשיאת בית המשפט הנוכחית, חיות. הקבוצה השנייה כוללת את עמית, ברון, זילברטל ודנציגר, והקבוצה השלישית כוללת את הנדל, ג'ובראן ומלצר. לא תיפלו מן הסתם מהכיסא כשתגלו מי הם שני האאוטסיידרים: השופטים סולברג (הדתי המתנחל) ושוהם (המזרחי). כאן מגיע עוד נתון חשוב: לטענת החוקרים יש קשר מובהק בין המרחק מהנשיאה חיות במפת מערכות היחסים בעליון, ובין הסיכוי להיות משובץ בהרכבים דיוניים (שלכאורה נקבעים אקראית על ידי היומן) שבהם יושבת כיום הנשיאה חיות.

האם יש לנו כאן באמת עדות חותכת לכך שהיומן לא עיוור ובית המשפט העליון מורכב מקליקות מובהקות? עדיין מוקדם לקבוע. הנהלת בתי המשפט נבהלה כמובן מפרסומו הראשוני של המחקר (שעוד לא הגיע לשלב של בחינה לפרסום בכתבי עת מדעיים), ויצאה להגנת בית המשפט העליון. מהתגובה עולה נתון מעניין שאולי נעלם מעיני עורכי המחקר - הגיאוגרפיה. ייתכן שבחירת השופטים שיחתמו על פסקי הדין מושפעת גם מהשאלה איזה שופט יושב עם איזה שופט באותו מסדרון, ובמידת העצלנות של העוזרים המשפטיים והמתמחים שנשלחים עם הטיוטות מלשכה ללשכה. לפי זה קשה לקבוע אם המפה שיצרו גבעתי ורוזנברג משקפת קרבה אישית ואידיאולוגית, או שהיא משקפת פשוט את חלוקת המסדרונות בבית המשפט. בנוגע לבחירת ההרכבים של חיות, בהנהלת בתי המשפט מערערים גם על תוקף הנתונים הללו, ומציגים מסד נתונים שונה, אף שהוא איננו כולל ניתוח סטטיסטי כדוגמת זה שערכו גבעתי ורוזנברג.

אז מי צודק? כנראה שעוד מוקדם לקבוע. גבעתי ורוזנברג יצטרכו מן הסתם לעבור עוד כמה משוכות של ביקורת עמיתים עד שיתברר מה תוקפו המדעי של המחקר שערכו, שכן כך היא דרכה של אקדמיה. מה שברור הוא שמחקרים מהסוג הזה, שמבקשים לחשוף את הפינות הנסתרות של התנהלות בית המשפט העליון, חשובים מאין כמותם. בית המשפט איננו בית מקדש וביקורת איננה חילול הקודש. ביקורת עניינית, מבוססת נתונים ומגובה מחקרית, דווקא תחזק לאורך זמן את האמון בבית המשפט, לא תחליש אותו.

2

לרענן את השורות

מפלגת האיחוד הלאומי, או בשמה המדויק יותר תקומה, הציגה השבוע רשמית את דרישותיה לקראת המשא ומתן שממתין מאחורי הדלת לריצה משותפת של שתי המפלגות. עצם קיומו של משא ומתן כזה אינו נתון במחלוקת. יו"ר הבית היהודי כבר הבהיר שהוא מעוניין לחבור פעם נוספת לאיחוד הלאומי, אבל במתכונת של ריצה משותפת, לא במתכונת של איחוד, כפי שדובר בעבר ומעולם לא יצא לפועל. השאלה שעומדת במחלוקת כרגע היא בעצם רק המחיר, כלומר אילו הישגים יצליח האיחוד הלאומי להשיג במשא ומתן מול בנט (ואחרי שינויי החוקה האחרונים המשא ומתן הוא אך ורק מולו, זה לגמרי לא חשוב מה חושבים על הנושא הרב אלי בן דהן, מוטי יוגב או שולי מועלם-רפאלי).

ההיגיון מאחורי דרישות האיחוד הלאומי הוא השאיפה לוודא שבשטח נשארת לפחות מפלגה אחת שהיא מפלגת בית של הציונות הדתית. היום הבית היהודי היא אומנם מפלגה המזוהה עם הציונות הדתית, אך לפחות בעיני המנהיג הנוכחי שלה היא גם פלטפורמה בדרך לשלטון, וככזו היא בוודאי לא תוכל להיות בו זמנית גם מפלגת הציונות הדתית וגם מפלגת שלטון.

אז היגיון מסוים מאחורי דרישות האיחוד הלאומי (ייצוג, חופש הצבעה בענייני דת ומדינה ועצמאות בעבודה מול הקואליציה) אולי יש, אבל מנגד צריך לומר שיש בדרישות הללו גם מידה לא מועטה של ניתוק מהמציאות. במצבה הנוכחי של המפלגה היא ממש לא בעמדה שמאפשרת לה לדרוש דרישות. האיחוד הלאומי חייבת קודם כול לעבור טלטלה משמעותית מאוד מבית, לרענן את השורות ולהפוך רלוונטית לקהלים הרבה יותר גדולים, ורק אחר כך היא אולי תוכל לדרוש גם מבנט להתייחס אליה אחרת. מהפיכה כזאת אפשר עוד לעשות בזמן הקצר שנותר, אבל היא חייבת להתחיל מיד. בלי מהפיכה של ממש וריענון מהותי של חלון הראווה של המפלגה, לא יהיה ניתן לייצר לגיטימציה ציבורית לרשימת דרישות שכזאת וכל העסק ייגמר בפיאסקו עגום.

***הפינה הכלכלית***

מסתמנת עלייה

בשבוע שעבר כתבנו כאן שהאתגר המשמעותי ביותר שיעמוד לפתחו של הנגיד הנכנס, פרופ' אמיר ירון, הוא אתגר העלאת ריבית בנק ישראל. אולם ביום שני השבוע הפתיעה ממלאת מקום הנגיד, ד"ר נדין בודו-טרכטנברג, כאשר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל בראשותה החליטה להעלות את הריבית אחרי יותר מארבע שנים של ריבית אפסית. על פי הפרסומים בתקשורת, ממלאת מקום הנגיד לקחה אחריות מלאה על הצעד, והנגיד המיועד שמע על ההחלטה יחד עם כולנו, בכלי התקשורת.

נכון לרגע זה מדובר בצעד קטן, אולי אפילו קטן מאוד, העלאה של הריבית מרמה של 0.1 אחוז לרמה של 0.25 אחוז. אבל בלי כל ספק מדובר בראשיתה של מגמה, שבהמשכה תחזיר את מדינת ישראל לרמות ריבית שמקובלות במשק במצב נורמלי. עד כמה מדובר בהחלטה משמעותית? מתברר שבמשך יותר משמונה שנים לא קרה שבנק ישראל העלה את הריבית. הריבית הלכה וירדה עד שהגיעה לרמתה האפסית, ושם היא נתקעה במשך זמן רב, יותר מארבע שנים.

השינויים בריבית משפיעים על המשק כולו. למעשה אין תחום שאיננו מושפע מגובה ריבית בנק ישראל, שגוזר בעקבותיו את גובה ריבית הפריים. גם אחרי הצעד הזה ריבית בנק ישראל עדיין נמוכה מאוד, אבל בשביל המערכת הכלכלית הגדולה גם שינוי כזה בריבית הוא בעל משקל מסוים. זה כמובן לא רק השינוי עצמו אלא גם המגמה המסתמנת, שבוודאי לא תיעצר בנקודה הזאת.

תחום מרכזי שיושפע ככל הנראה מהשינוי ברמות הריבית וכולנו נרגיש אותו הוא כמובן שוק הנדל"ן. רמות הריבית הנמוכות ומגמת ירידת הריבית מאז שנת 2007 היו זרז משמעותי מאוד לעליית מחירי הנדל"ן בישראל. למעשה, היא השפיעה ככל הנראה על השוק לא פחות, ואולי יותר, מאשר המחסור בדירות חדשות שקיים או שאינו קיים, שעליו דובר הרבה לאורך השנים. עליית ריבית משמעותית תביא כמעט בוודאות לעצירת עליית המחירים, ובסבירות מסוימת ייתכן שאפילו נראה ירידת מחירים, לפחות במונחים ריאליים.

אבל כל זה לא בהכרח יעזור לרוכשי הדירות. מאחר שדירה היא מוצר שרוכשים בעזרת משכנתא, המחיר האמיתי שלה לרוכש איננו המחיר הנקוב, אלא שילוב של גובה ההון העצמי ועלות החזרי המשכנתא. עליית הריבית כמובן שמייקרת את המשכנתאות, ומה שלא יורגש כעת יורגש מן הסתם הרבה יותר בעוד חצי שנה או שנה. לכן למי שמתכנן לרכוש דירה, בוודאי אם מרכיב המשכנתא צפוי להיות משמעותי ברכישה, בכלל לא בטוח שכדאי לחכות על הגדר, כי איש לא מבטיח לו שגם במקרה של ירידה במחירים מצבו ישתפר.

לתגובות: shlomopy@gmail.com