בשבע מהדורה דיגיטלית

מחזיק אצבעות

נתניהו כפה על כחלון ובנט את המשך קיומה של הממשלה, אז הם משאירים לו את העונג הכרוך בהשגת אצבעות הח"כים הסוררים

יאיר שרקי , כ"א בכסלו תשע"ט

מנסה להרוויח זמן. נתניהו
מנסה להרוויח זמן. נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מחדוות הניצחון המרהיב על יריביו הפוליטיים בנט וכחלון, התעורר נתניהו להאנג-אובר חריף בדמות ממשלת 61.

הוא הצליח לבלום את בכירי שותפיו שניסו לפרק את ממשלתו, אבל כעת נדרש להתמודד לבדו עם ניהול קואליציה של 61 חברי כנסת, שכל אחד מהם מחזיק בידיו את הכפתור להפלתה. בתקשורת אוהבים לכנות את זה "קואליציית אורן חזן", אבל באותה מידה אפשר לקרוא לה קואליציית בני בגין, אחרי שזה סירב לתמוך בחוק הנאמנות בתרבות של רגב, או בשמו האמיתי: התיקון לחוק התרבות והאומנות. אפשר גם לקרוא לזה קואליציית רחל עזריה, ובהמשך קואליציית אמיר אוחנה, או בצלאל סמוטריץ', הכול בהתאם להצבעות ולמצב רוחם של הח"כים. בנט וכחלון, אגב, לא נראים להוטים לרסן את חברי מפלגותיהם ולהשליט משמעת קואליציונית. נתניהו כפה עליהם את המשך קיומה של הממשלה, והם לא יטרחו כדי להנעים עליו את התקופה הזאת. מה שרק מסבך את נתניהו עם הח"כים הסוררים במפלגתו שלו.

במערכת הפוליטית עדיין מנסים להבין למה נתניהו היה צריך בכלל את הצרה הזאת. אם להאמין לבכירים בקבינט, אין איום ביטחוני חריג על ישראל שצפוי להתפוגג בחודשים הקרובים. המצב מורכב ויהיה כזה גם אם הבחירות יתקיימו במועדן בסוף השנה. בחירות אחרי ההשפלה מול עזה אכן לא נוחות לנתניהו, אבל סדר היום ממילא יתחלף עוד עשרות פעמים בארבעה חודשים, ולכן שותפיו לקואליציה מחזיקים בתאוריות שונות. ייתכן שמדובר בשיקול עלום הנוגע לחקירות, אבל גם מבחינה פוליטית נתניהו זקוק לזמן.

חוק הנאמנות היה הקורבן הראשון של המצב החדש. מירי רגב התפוצצה והאשימה את כחלון וליברמן ברוח מסרי קמפיין הליכוד בבחירות הקרבות, אבל נתניהו כנראה היה פחות מוטרד מגורל החוק שלה. מבחינתו יש חוק חשוב אחר, חוק סער. ההתעקשות של נתניהו על החוק שיקבע כי הנשיא יוכל להטיל את הרכבת הממשלה רק על ראשי מפלגות, מחזקת את האפשרות שבלשכת ראש הממשלה באמת האמינו שהייתה מזימה משותפת של סער וריבלין, ולא מדובר רק בהדלפה שנועדה לחסל פוליטית את גדעון סער בפריימריז הקרובים.

שיקול אחר הוא הקואליציה העתידית. נתניהו אוהב לגשת לבחירות אחרי שכבר סגר את הקואליציה הבאה שלו. לכאורה זה אמור להיות פשוט, הוא כבר הבטיח לשותפיו שהממשלה הבאה תהיה העתק-הדבק של הממשלה הנוכחית, אבל מתברר שתיק הביטחון הפך לצרה צרורה. ליברמן ניתק מגע. בפעם שעברה הוא נתן לנתניהו להזיע כמעט שנה עם 61 חברי כנסת, רק כדי לסחוט ממנו את תיק הביטחון בשביל מפלגה של חמישה מנדטים. הפעם בנט מתכנן לדרוש את התיק כתנאי סף, אותו מהלך שעשה עם תיק המשפטים לשקד בבחירות האחרונות. ואם זה לא מספיק, במקרה שגנץ יקים מפלגה עצמאית, נתניהו ינסה לתת לו את התיק שתפור עליו באופן טבעי, ולהרחיב את ממשלתו מעבר לגבולות הימין הצר.

בלשכת ראש הממשלה טרחו להכחיש בתוקף כל מגעים פוליטיים בינו ובין גנץ, וטענו שהפגישה שלהם נעשתה כחלק מכניסתו של נתניהו למשרד הביטחון והתנהלה בנוכחות המזכיר הצבאי. אבל אין שחקן אחד במערכת הפוליטית שחושב שנתניהו לא מחזר בלהט אחרי גנץ, כמועמדו לשר הביטחון בממשלה הבאה. זה לא שנתניהו זקוק לגנץ, כמו שכך הוא ינטרל אותו מכל חבירה אפשרית לגוש אחר שיתחרה בליכוד.

ואם כבר מדברים על תיק הביטחון, נראה שנתניהו דווקא נהנה במשרד החדש, אבל לא מרוצה מכך שיצטרך תכף לקיים את הבטחתו ולהיפרד מתיק החוץ. פרט לשנאות ולנקמות שזה יעורר בצמרת הליכוד, נתניהו באמת מחבב את תיק החוץ. אחרי הביקור החשאי בעומאן, השבוע הוא נהנה להפתיע עם ביקורו של נשיא צ'אד. "יש לי 40 הזמנות מדיניות לחו"ל", סיפר השבוע לח"כים של הליכוד, בניסיון לתת דוגמה אישית ולהסביר את עוצר הטיסות שנכפה עליהם כדי להבטיח את הרוב הקואליציוני, "מתוכן ארבע חשובות", הוסיף במסתורין, משאיר לדמיון לנחש אילו מדינות מפתיעות ממתינות בסל היעדים שלו. בביטחון שום דבר טוב לא ממתין מעבר לאופק, עם כל הכבוד לחדר האוכל של המתגייסים הטריים.

גם בגזרת החרדים לא שקט. הממשלה ביקשה מבג"ץ דחייה נוספת של ארבעה חודשים בחקיקת חוק הגיוס, בנימוק ששר הביטחון התפטר. מה שבאמת מדאיג את ראש הממשלה הוא חילוקי הדעות והבקיעים בתוך ההנהגה החרדית. הוא מוכן לעשות הרבה כדי להשכין שלום בתוך המפלגות החרדיות. המציאות החדשה שבה הוא מנהל משא ומתן נפרד עם כל קהילה ואין לו עם מי לסגור עסקים, עלולה לקבל חותם רשמי בבחירות הקרובות אם אגודת ישראל ודגל התורה יחליטו לרוץ בנפרד.

מה שבכל זאת מאפשר לנתניהו לצלוח את התקופה הזאת, עד שישלים את משימותיו ויכריז על בחירות, הם דווקא חלק מחברי הכנסת של האופוזיציה. חיליק בר היה קורבן השיימינג הראשון בגלל נסיעתו לסין על חשבון הצבעות המליאה, אבל בהנהלת הקואליציה יודעים שברגע האמת תמיד יוכלו להרוויח זמן ולסחור עם חברי כנסת מהאופוזיציה שיודעים שאת הכנסת הבאה הם יראו רק בערוץ 99.

נשאלת השאלה

אף פעם לא באמת הבנתי למה מסיבת עיתונאים נקראת מסיבת עיתונאים. כיבוד ושתייה אין, גם לא ריקודים, וברוב המקרים גם אין שום דבר משמח. לאחרונה מתברר שאפילו את שלב השאלות, הרגע היחיד שבו מורגשת חגיגיות קלה בקולם של העיתונאים שמקבלים הזדמנות להקשות או להביך בשידור חי את ראש הממשלה ובכירי השרים, מבקשים לבטל. נותרה רק שורה ארוכה של מצלמות ומיקרופונים, מכוונים אל הפודיום כמו מכונות ירייה על חצובות, והצהרה כתובה מראש בפונט ענק עם מסרים קליטים.

לכן שמחתי השבוע כשצפיתי במסיבת העיתונאים שכינסה מירי רגב לרגל מותו של חוק הנאמנות בתרבות, כשבתגובה להודעת דובר השרה שלא תתאפשרנה שאלות, חבריי העיתונאים חיים לוינסון (הארץ) ועקיבא נוביק (חדשות 10) הקימו מהומה. "את מפחדת משאלות?", שאלו את רגב ואיימו לצאת מהחדר. אחרי 50 שניות של צעקות, רגב, דוברת מנוסה בעצמה, הבינה את פוטנציאל הנזק ומלמלה "אין שום בעיה שיהיו שאלות". ככה פשוט.

צודקים השניים. האופנה שהתקבלה בקרב מנהיגינו, אשר מזמנים את העיתונאים לצפות בהצהרה כתובה מראש, צריכה לחלוף מהעולם. את זה אפשר לשדר בלייב בפייסבוק גם בלי להטריח צוותים מכל מערכות התקשורת. השאלות חשובות לא מפאת כבודם של העיתונאים, אלא מפני שהן מאפשרות לציבור לקבל תשובות גם על דברים שפחות נוח לנבחריו לדבר עליהם.

רגב דיברה 17 דקות רצופות, אבל אחרי בילדאפ כזה, לא יכולתי שלא להישאר ולהאזין גם לשלב השאלות. השואל הראשון, כתב פוליטי ותיק ומנוסה, פתח בכלל בהצהרה: "הבאת משפחה שכולה לאירוע פוליטי ועל כך אני רוצה להביע את מחאתי". הוא אפילו לא ניסה לעטוף את המשפט הזה בסימן שאלה. פשוט הצהרת פתיחה לפני שעבר לשאול בנושא אחר. מי ביקש ממנו להביע את מחאתו? הוא מפגין? פוליטיקאי? מחלק המוסר?

כשאריאל כהנא, אז כתב מקור ראשון, העז להקדים לשאלתו באחת ממסיבות העיתונאים בעיצומו של מבצע צוק איתן משפט אחד של תודה כאזרח המדינה על ניהול המערכה, הוא נשטף בזעם ובלעג ברנז'אי. אבל כשכתבים אחרים מנצלים את שלב השאלות להשמעת טורי דעה קצרים או הערות מהיציע זה נשמע הגיוני.

גם לגופה של טענה הוא טועה כמובן. משפחות שכולות תמיד היו חלק מהשיח הפוליטי בישראל, בטח בעניינים הקשורים אליהן ישירות. משפחת תמם מובילה כבר כמה שנים את המאבק במימון יצירתו של המחבל הרוצח ואליד דקה, שהיה מעורב בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ז"ל, הרבה לפני שמירי רגב חלמה על חוק הנאמנות. לא רגב הביאה אותם. אם כבר, הם הביאו אותה.

כתב צעיר אחר מצא פגם נוסף, הפעם סמנטי, בדבריה של רגב, שטענה שהזרמת הכספים למימון יצירות אומנות מסיתות היא תמיכה בטרור: "אני לא מומחה גדול בטרור, אבל אותי לימדו שטרור זה כשאנשים הורגים אנשים". איני יודע מי לימד אותו שטרור זה "כשאנשים הורגים אנשים", אבל כנראה הוא החסיר כמה שיעורים.

מעניין אם אותה שאלה הייתה יכולה להיות מופנית לראש הממשלה, שהגדיר השבוע (בצדק) במהלך ביקור במקלט לנשים מוכות את תופעת האלימות נגד נשים כ"טרור לכל דבר". רגב, אגב, השיבה היטב לשניהם. ובכל זאת, ברגע קטן של חולשה חשבתי שיש מצב שבעצם היא צדקה ועדיף היה בלי שאלות.

לתגובות: 2sherki@gmail.com