שותים בצמא: על נהירת הציבור הדתי לתורת החסידות

מתי וכסלר מנתח את נהירת רבבות בני הציונות הדתית לחגיגות י"ט כסלו ואת נקודת העומק שבגללה מתדפקים המונים על דלתות תורת החסידות.

מתי וכסלר , כ"א בכסלו תשע"ט

מתי וכסלר
מתי וכסלר
ללא

לא קל להיות דתי בחברה בה אנחנו חיים. המניעים הדתיים כשלעצמם מוטלים בספק, ומצויים בהתקפה משתי חזיתות, הפסיכולוגית והמטריאליסטית.

התרבות הפסיכולוגית שבה אנחנו חיים טוענת שהמניעים האמיתיים שלנו הם דחפים לא רציונליים, יצרים, אגו, וצורך בשליטה. מי שמסתכל מהזווית הזו על אנשים דתיים מפרש התחזקות דתית של אדם כלשהו כצורך פסיכולוגי - קשה לו, הוא צריך משהו שיתן לו ביטחון, וכיוצא בזה.

המבט הפסיכולוגי והסוציולוגי מסתכל על קהילות דתיות מהצד, ומפרש אותן כסוגים של שליטה או סדר חברתי, שאין לו דבר עם הקב"ה. התרבות המטריאליסטית והמדעית כופרת בקיומו של אלוהים, או של משמעות כלשהי, והדתיות נתפסת כאשליה של אנשים המתכחשים לעובדות.

כל דיון רגיל ברדיו, למשל, העוסק בנושאים דתיים, נעשה תוך התנשאות ופרשנות חיצונית לדתיים ולמעשיהם. שפה זה איננה השפה הפנימית הדתית, ולכן נחשבת לא רלוונטית. וחשוב להסביר את הדברים משורשם.

אברהם פריד ב"צמאה"
צילום: חזקי ברוך

אני מאמין בקיומה של נשמה וחוויות החיים השונות שלה, הנקראות בשם המגושם משהו: 'להיות דתי'. זוהי גישה דתית לחיים, ולא במובן החברתי או ההלכתי בלבד. מי שדתי לא צריך שנסביר לו למה הכוונה, הוא כבר יודע, ולמי שלא מבין לא יעזרו הסברים.

לכל אדם יש חשק 'דתי'. האמונה היא דבר טבעי. הרב קוק אמר שהנשמה מתפללת תמיד, ולהבדיל יונג דיבר על כך שהחלומות של אנשים מאמינים ואתאיסטיים כאחד מלאים בסמלים וטקסים דתיים.

ההתמודדות עם הקולות המבטלים את הדתיות כתופעה ממשית מתחוללים בתוך האדם המאמין, ובתוך הקהילות הדתיות, כאשר כל אדם וקהילה מוצאים את התשובות לעצמם או ממשיכים לחיות בקונפליקט.

ככלל, העולם הדתי של בני ובנות המגזר הדתי הלאומי, היה מבוסס על החוויה של התגלות הקב"ה בהיסטוריה דרך הקמת המדינה. מלחמת ששת הימים וההתיישבות ביו"ש נתנה ביטוי מעשי ותחושת שליחות שמלווה על ידי הקב"ה. מי שחווה את העולם בדרך זו, לא חווה את ההתמודדות עם הביקורת על העולם הדתי כמאיימת. הקב"ה היה אל נוכח בחייו במובן הכי ממשי שיש.

מאז הסכמי אוסלו, הדתיות של הדתיים לאומיים עוברת הגדרה מחדש. המהלכים ההיסטוריים שהיו כל כך ברורים בעבר, כבר לא נותנים חיות ליום יום. גם אם לא מוטל ספק בעצם ההנחות הדתיות לאומיות הקשורות לאתחלתא דגאולה, הזכרונות מהתקופה ההיא עבור הצעיר או הצעירה הדתיים כיום לא יכולים לתת מענה, והחשק הדתי של הנשמה מחפש לו צורות אחרות להתבטא.

הציבור הדתי לאומי חי ועובד בעולם רציונלי ומדעי, והעולם הדתי המיסטי מסתתר מופיע רק בשוליו. המצב הזה מחריף את הקונפליקט בין החשק הדתי והביקורת הפסיכולוגית הסוציולוגית והמטריאליסטית.

השיבה אל החסידות היא תנועה של התעוררות דתית; בקשה רוחנית שמחפשת להתממש. החסידות היא עיסוק בעולם הדתי הפנימי כשלעצמו, בתפילה, בלימוד התורה, בהתוועדות חברים, ועוד.

עם זאת, זהו חיפוש ארעי. מדובר בגלות זמנית בלבד, שתסתיים כשנדע כיצד להתייחס באופן דתי לאתגרי החיים ולמציאות במדינה. עד כה, לא התגבשה דרך רוחנית דתית שמצליחה לאחד גישה רציונלית מדעית שבה הציבור הדתי חי ועובד עם עולמו הדתי הפנימי. אבל ב"ה היא בוא תבוא.

הכותב מייסד מכללת כוונה ומומחה להתפתחות אישית ע"פ מקורות יהודיים