בשבע מהדורה דיגיטלית

גנבו להם את בית המשפט

על פי עוצמת זעקת אנשי התקשורת אפשר לחשוב שמהפיכת הנגד, הריאקציה למהפיכה השיפוטית של אהרון ברק, כבר בוצעה והושלמה.

עמנואל שילה , כ"ג בכסלו תשע"ט

החלק היחסי של עיתונאים בעלי דעות לאומיות עדיין רחוק מאוד מלהיות מספק. עמית סגל
החלק היחסי של עיתונאים בעלי דעות לאומיות עדיין רחוק מאוד מלהיות מספק. עמית סגל
צילום: פלאש 90

1

אם השרה איילת שקד זקוקה, לקראת הבחירות המתקרבות, לתמונת ניצחון שבאמצעותה תוכיח למצביעיה שעשתה בשבילם את העבודה, הרי שהיא קיבלה אותה בימים האחרונים דווקא מכיוונם של אלה שמייחלים ליום שבו היא תעזוב את משרד המשפטים.

הנהי והזעקה של אנשי תקשורת ואישי ציבור בעקבות פסק דין שיצא לאחרונה מבית המשפט העליון, עשויים ליצור תחושה מוטעית כאילו בעקבות פועלה של שקד חלפו לבלי שוב הימים שבהם בג"ץ היה סניף של מרצ. אנחנו עדיין רחוקים משם, אבל זה הרושם שנוצר כאשר יללות עדכניות בסגנון "גנבו לי את בית המשפט" נשמעות מכיוונם של מי שכבר מזמן טוענים שגנבו להם את המדינה. על פי עוצמת הזעקה אפשר לחשוב שמהפיכת הנגד, הריאקציה למהפיכה השיפוטית של אהרון ברק, כבר בוצעה והושלמה.

2

במה דברים אמורים? בסערה שהתחוללה לאחרונה בעקבות החלטה של בית המשפט העליון לדחות ערעור של אישה בתיק גירושין, לאחר שביקשה לבטל את החלטת בית הדין הרבני לפיה היא לא תקבל מחצית מהדירה שבה התגוררו בני הזוג. העילה לפסיקת בית הדין הרבני היא שהדירה נרכשה בכסף שהביא הבעל, בצירוף הקביעה שאשתו בגדה בו ולכן אינה זכאית להתחלק עמו ברכושו. שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור ובחרו לנקוט ריסון שיפוטי ולא להתערב בהחלטת בית הדין, משום שראו אותה ככזאת שאינה חורגת ממתחם הסבירות. ההחלטה התקבלה ברוב קולותיהם של השופטים החדשים בעליון דוד מינץ ואלכס שטיין, שהשרה שקד קידמה את מינויים, ובניגוד לדעתו של השופט הוותיק יצחק עמית - מי שצפוי בעוד שש שנים להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. פסק הדין הזה הוא אכן דוגמה מוצלחת להשפעת המינויים החדשים של השרה שקד, אבל ספק עד כמה אפשר ללמוד ממנו על עומק השינוי שחל בתקופתה בבית המשפט העליון.

3

שישה שופטים נבחרו לבית המשפט העליון בתקופה שבה מכהנת שקד במשרד המשפטים ובראשות הוועדה לבחירת שופטים. אחד מהשישה הוא השופט ג'ורג' קרא, שקודם לשבת במה שמכונה "הכיסא הערבי" לאחר פרישתו של השופט סלים ג'ובראן. השופט קרא בוודאי לא יימנה כחלק ממהפיכה שמרנית בהרכב בית המשפט.

חמשת השופטים הנוספים מונו במסגרת הסכמה שהושגה בין הגורמים השונים שמרכיבים את הוועדה לבחירת שופטים. לאיילת שקד מנימוקיה שלה, וגם לצועקי הגעוולד משמאל מטעמיהם הם, נוח לתאר את כל החמישה כשופטים שמרנים. למעשה, שני השופטים שהוציאו את פסק הדין המסעיר בתיק הגירושין, דוד מינץ ואלכס שטיין, הם אכן שני המועמדים המובהקים של איילת שקד שאת בחירתם היא קידמה בכל כוחה. השלושה הנוספים – השופטים יוסף אלרון, יעל וילנר ועופר גרוסקופף - הם מועמדים ששקד הסכימה לבחירתם במסגרת הדיל, אך אינם נחשבים לבחירה מובהקת שלה.

בתיק הגירושין המדובר נוצר רוב מקרי של שני שופטים שאמורים לייצג באופן המובהק ביותר את הקו השמרני שבו דוגלת שקד, והתוצאות בהתאם. אבל ההצלחה הבודדה הזאת - שעדיין צריך להמתין ולראות אם תשרוד דיון נוסף בהרכב מורחב, אם יתקיים - לא בהכרח מנבאת הצלחות רבות נוספות. לא בכל יום נוצר רוב שמרני בהרכב שדן בתיק בעל חשיבות עקרונית. תיקים כאלה בדרך כלל נמסרים לידי השופטים הוותיקים יותר, שביניהם עדיין מובטח רוב אוטומטי לחסידי האקטיביזם השיפוטי. אם אכן רוב ככל השופטים החדשים הם שמרנים, ההשפעה שלהם בתיקים חשובים תבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות. וגם זה יקרה רק אם הם לא ישנו את טעמם בהמשך הדרך, כפי שקרה כבר לכמה שופטים שבעת מינוים נחשבו לתקוות המחנה הלאומי והשמרני.

4

אבל בשמאל הישראלי רגילים לכך שבית המשפט העליון הוא מגרש ביתי מפנק שבו הם אף פעם לא מפסידים. וכך בעקבות ההחלטה הזאת, כמו גם בעקבות החלטת בג"ץ לאשר את הריסת המאחז הפלשתיני הבלתי חוקי חאן אל-אחמר, נשמעו משמאל תגובות נזעמות ומשתלחות בשופטי בג"ץ. תגובות שעד כה היו שמורות רק לימנים נמוכי מצח שאינם יודעים לתת לבית המשפט את הכבוד המגיע לו. ספק אחד או שניים לא לרוחם, ופתאום גם בשמאל מחפשים איזה D-9 לעלות איתו על בית המשפט העליון.

הגדיל לעשות נחום ברנע, חתן פרס ישראל לתקשורת ומי שנחשב עד לאחרונה לבכיר העיתונאים בעיתונות המודפסת, שטען כי השינויים שעשתה שקד בהרכב בית המשפט העליון הם הפרה של כללים לא כתובים שמאפשרים לימין ולשמאל בישראל לחיות תחת קורת גג אחת. על פי אותם כללים שהמציא ברנע, הימין מקבל בקלפי את ראשות הממשלה, אך כאיזון לכך עליו להשלים עם המצב שבו בית המשפט, התקשורת והסאטירה הם בידי השמאל. משהו השתבש בממשלת נתניהו הנוכחית, טוען ברנע, כשהימין כבר לא מבין את הברכה שבחלוקה הזאת ומסרב להשאיר את מוקדי הכוח הללו בידי השמאל.

אבל ברנע טועה ומטעה כשהוא מדבר על איזון. השמאל שולט לא רק בבית המשפט, בתקשורת ובסאטירה, אלא בתרבות בכללותה, בממסד האקדמי, בצמרת הצבא ובשירות המדינה. התוצאה של זה איננה איזון אלא שיתוק. הימין מנצח בקלפי אבל מנוע מלממש את מדיניותו משום שידיו כבולות בידי בית המשפט, התקשורת ושאר מוקדי הכוח שאינם עומדים לבחירה דמוקרטית.

לקח למחנה הלאומי הרבה זמן לאבחן את הבעיה הזאת, ולהבין שכל עוד מוקדי כוח רבי עוצמה נשלטים באופן טוטאלי על ידי השמאל, אנחנו נמשיך לבחור ממשלות ימין שיבצעו מדיניות שמאל. מירי רגב מנהלת בסגנון שלה את המאבק הזה בתחום התרבות. איילת שקד מנהלת אותו בתחום המשפטי בסגנונה השקט והיעיל. בני בגין, למשל, עדיין אטום לחלוטין להבנת המצב ולחשיבות המאמץ הזה. אבל אין שום סיכוי ליישום של מדיניות המחנה הלאומי כל עוד המאבק על מוקדי הכוח בישראל לא יתנהל ולא יצליח.

5

ואם כבר מדברים על נחום ברנע ועל חילופי אליטות, נתייחס גם לציון דרך במאבק על דמותה של התקשורת הישראלית שנרשם בשבוע שעבר.

לפני שבועיים כתב ברנע בפעם האחרונה את טורו הקבוע, שהתפרסם כמעט שלושים שנה בכפולת העמודים הפותחת את המוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות. מי שגויס כדי למלא את החלל שהותיר אחריו העיתונאי הוותיק והבכיר הוא העיתונאי הצעיר, המצליח והמוערך עמית סגל. סגל, שבכובעו העיקרי מכהן כפרשן הפוליטי של חברת החדשות, גדל ביישוב עפרה על ברכי אביו חגי סגל, מגדולי הכותבים והעורכים בתקשורת הישראלית בכלל ובעיתונות הימין בפרט, בעבר מנהל החדשות בערוץ 7 וכיום עורך מקור ראשון. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, גם בכישרון וגם בדעות הפוליטיות.

עמית סגל הוא קודם כול איש מקצוע מעולה, אולי הטוב ביותר בתחומו היום בארץ. אבל לא יהיה זה ניחוש פרוע לשער שהוא נשכר לכתוב בידיעות לא למרות דעותיו אלא בין השאר גם בזכות דעותיו. כי אחרי עשרות שנים של הטיה חסרת מעצורים ואיזונים שמאלה, בעלי ידיעות אחרונות נוני מוזס מבין שכבר אין לו ברירה. התחרות שקמה לו מצד העיתון הפטריוטי והמאוזן ישראל היום מחייבת אותו לשנות כיוון ולתת מקום מרכזי בעיתונו גם לכותבים בעלי דעות ימניות.

התקשורת הישראלית עדיין מוטית שמאלה, והחלק היחסי של עיתונאים בעלי דעות לאומיות עדיין רחוק מאוד מלהיות מספק, אבל רישומו של מאמץ בן עשרות שנים הולך ונעשה ניכר יותר ויותר. באשר לידיעות אחרונות, שם ייאלצו לערוך רפורמה הרבה יותר מעמיקה, ולא רק במוסף הפוליטי, כדי למשוך בחזרה קהלים גדולים שנטשו. בשבוע שבו התפרסם טורו הראשון של עמית סגל במוסף הפוליטי, התפרסמה במקביל במוסף 7 ימים כתבה אוהדת על שחקנית ישראלית שנשואה לבמאי ערבי, ומתוך הזדהות איתו איננה חוגגת את יום העצמאות. לא מזמן עשו בידיעות סדרת כתבות על חיי נישואין שכוללים סוגים שונים של בגידה בהסכמה. כשאלה הן פניו של העיתון בנושאים חברתיים, דתיים וערכיים, לא בטוח שאפילו עמית סגל יספיק כדי שאנשים דתיים ומסורתיים ירגישו נוח להכניס אותו אל ביתם.

לתגובות: eshilo777@gmail.com