מסדר תום הקרב
מסדר תום הקרבצילום: ארכיון יצחק שדה

ביומן ערוץ 7 הבאנו ברוח ימי החג סיפור 'מעטים מול רבים' קלאסי מימינו אלה – מבצע חורב, הוא 'מבצע עין':

ביום ה-22 בדצמבר 1948 יצא לדרך מבצע 'חורב' להדיפת הפלישה המצרית בנגב. במבצע סולק הפולש המצרי וצה"ל חדר לעומק של כמה עשרות קילומטרים בתוך חצי האי סיני. מאוחר יותר הופעל לחץ בינלאומי על ממשלת ישראל וזו הסיגה את כוחותיה אל הגבול הבינלאומי.

מחר (חמישי) יתקיים במועצה האזורית רמת הנגב אירוע מיוחד לציון 70 שנה למבצע ההוא ולשחרור פתחת ניצנה.

בין לוחמי מבצע 'חורב' היו גם עולים חדשים שזה מקרוב באו מארצות צפון אפריקה ומאירופה של אחרי המלחמה והשואה אל המדינה שרק הוקמה. בין הלוחמים ההם היה גם מיקי כהן בן ה-88 עמו שוחחנו.

כהן מספר בראשית דבריו על היחידה שכונתה 'הקומנדו הצרפתי': "הייתה כוונה להקים יחידה שתוכל לנחות באזור יד מרדכי מהים כדי לחתוך את ציר ההתקדמות של הצבא המצרי שפלש ב-15 במאי ולמנוע מהם אפשרות התקדמות והגעה לתל אביב כפי שתכננו. זו הייתה המשימה והיא הוטלה על יחידה שנקראה 'הקומנדו הצרפתי'. הסיבה לשם היחידה היא שמפקד היחידה היה נוצרי קתולי צרפתי, קצין מבריק שלחם במלחמת העולם השנייה נגד הצבא הגרמני, ולא רק הוא אלא גם 90 אחוזים מהיחידה הזו שכללה כ-100 עד 120 איש, מספר שהשתנה".

"הם היו יחידה רגילה לכל דבר או עניין שלחמו במסגרת חטיבת הנגב שהשתייכתי לה ולחמה את כל תקופת המלחמה לרבות המצור שהיה על הנגב המנותק. זו היחידה שישבה כמעט שנה שלמה בנגב המנותק, הגנה על הישובים ותקפה את הכוח המצרי שפלש ועלה בציר הכביש לאורך הים צפונה".

בדבריו על מבצע חורב, מבצע 'עין', לסילוק הפולש המצרי מגבולות ישראל, מציין מיקי כהן כי באשר לכניסה לסיני ישנן כמה גרסאות:

"חטיבת הנגב לחמה מראשית המאורעות, סמוך להחלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ. הערבים המקומיים שיתפו פעולה עם המצרים כי קיבלו מהם כסף. הם פוצצו את שני קווי המים שהיו שאלת חיים ומוות ל-26 הישובים בנגב. לנצח אותם הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל כנראה שבפלמ"ח חינכו אותנו לא לוותר ולעשות הכול כדי לצאת מהמיצר".

"היה מדובר בחטיבה שמנתה במקרה הטוב ביותר 500-600 איש כולל בנות שלחמו לצד הבחורים", הוא מציין ומתאר את קורותיו של המבצע שאין דרך להגדירו כי אם במיילים 'מעטים מול רבים' תוך כדי מה שהוא עצמו מגדיר כ'נס' של ממש:

"מבצע חורב נפתח ב24- או 25 בדצמבר. פקודת המבצע למבצע חורב שנקרא גם מבצע יואב – הפלמ"ח נתן שמות למבצעים על פי שמות המפקדים שנפלו בקרב – הפקודה התייחסה למשימה בצורה ברורה, לסלק את הצבא המצרי מגבולות ישראל הצעירה, אבל מפקד פיקוד דרום, יגאל אלון, כנראה "לא שמע טוב" או "לא קרא טוב" את המגבלות שהמטכ"ל ניסה ליישם במבצע הזה. אלון וחבריו לפלמ"ח, ששלטו על כל הכוחות שהיו בדרום, לא קיבלו את זה כפשוטו ואלון נתן פקודות בעל פה למפקדי 3 החטיבות ורמז להם שאם זה הולך תמשיכו ואל תעצרו בגבול. למטכ"ל לא סיפרו את התמונה המדויקת והתברר למטה הכללי שיגאל אלון נתן הנחיה למפקדים להיכנס לסיני כמה שיותר כל עוד יכולים", אומר כהן בהתייחסו למהלכים שהובילו את צה"ל לעומק סיני.

"חטיבת הנגב תקפה את ציר התנועה שלאורכו ישבו משלטים מצריים ומנעו את האפשרות לנוע דרומה. ביום המבצע הראשון תקפו את המשלטים שהוצבו לאורך הכביש ולמחרת בערב תקפה חטיבה 8 של יצחק שדה באיגוף עמוק דרך הוואדי את הכפר שהיה שם, והכוחות נעו לתוך מצרים. חטיבת הנגב והגדוד שהייתי שייך לו הגיעה עד לבו עגילה שהיה מחנה של אסירים פוליטיים מצריים".

"החטיבה הייתה בפיקודו של נחום שריג. נענו על ציר הכביש דרומה וכבשנו את אום-כתף שהיה מבנה קשה מאוד לכיבוש, ונענו דרומה לאבו עגלה וכבשנו את אבו עגלה ויומיים אחר כך התברר למטה הכללי שאנחנו בתוך סיני בלי שביקשו את זה מאיתנו, אלא להיפך, האמריקאים ומדינות נוספות התריעו בפני ישראל שלא להתפרע כי לא ניתן יהיה להגן עלינו אחר כך".

ממשיך כהן בסיפור הקרב: "חטיבת הראל וחטיבה נוספת נשלחו לכבוש או לתקוף את רצועת עזה, שם ישבו המצרים על משלטים ומנעו את ההתקדמות של הכוח של צה"ל לתוך הרצועה באזור רפיח. התחוללו שם קרבות די קשים אבל כדי לסיים את המערכה בכבוד חטיבת הנגב שלחה עוד שני כוחות קטנים שתקפו את שדות התעופה המצריים בדרום סיני, ואז התברר לראש הממשלה ושר הביטחון שכמעט שמנו את הרגליים בים סוף והגיעה פקודה חד משמעית שלא תתפרש אחרת על ידי יגאל ידין, פקודה של בן גוריון שהורה לפנות את כל סיני לא יאוחר מה-3 או ה-4 בינואר. מהפקודה הזו לא ניתן היה התעלם. הפקודה הייתה לנוע ולצאת מסיני אל הגבול הבינלאומי".

מראשיתו של הקרב היה ברור למפקדי הכוחות הישראליים שהם בנחיתות מספרית ובנחיתות של כוח אש. "הייתי קצין סיור מודיעין ולכן ידענו בדיוק את המצב, אבל היה בלתי אפשרי לקבל מצב שבו ישראל תהיה מכותרת מכל החזיתות. זו הרי מדינה שקמה יום לפני הפלישה. הצבא המצרי הקים כוח חלוץ שנע צפונה והיעד שלו היה תל אביב וכוחות גבעתי וחטיבת הנגב תקפו את אותו חיל החלוץ שנע על הציר צפונה באיסדוד, אשדוד של היום. כוחות חבלנים פוצצו את הגשר ליד יבנה של היום ולכן קיימת כיום דרומית ליבנה ומזרחית לאיסדוד אנדרטת 'עד הלום' לזכר ההתקפה הקשה".

מוסיף כהן ומספר על הכוחות המצריים העודפים פי כמה על הכוחות הישראלים: "חיל החלוץ המצרי עבר את הגבול הבינלאומי כמו שהם הודיעו ב-15 במאי, יום אחרי הכרזת העצמאות, אבל לפני זה, מאז כ"ט בנובמבר 47' ועד הפלישה המצרית, הם אימנו שני גדודי לוחמים ערבים מארץ ישראל שהיו שייכים לאחים המוסלמים. שני הגדודים האלה תקפו באופן יומיומי את הישובים המבודדים. מדובר היה 26 ישובים של 30 עד 50 איש כולל הנשים שבהם. זו הייתה מלחמה לא מאוזנת, אבל הפלמ"ח לא קיבל את המציאות כמו שהיא והצליח להחזיק מעמד".

"מבחינת סדר הכוחות אין ספק שהם היו עשרת מונים לא רק במספר החיילים, אלא היה להם גם תותחים טנקים ומטוסים בריטיים שתקפו אותנו כל בוקר. זה היה כוח מאומן לאין ערוך יותר מאיתנו. לנו לא היה אפילו נשק אישי לכל אחד. הנשק האישי היה הסטן, כלי מאוד פרימיטיבי אבל זה מה שהיה לתעשייה הצבאית שהעתיקה את הסטן הבריטי. היו לצה"ל 2 תותחים בכל החזיתות וכשהלחץ גבר בנגב בן גוריון הורה לשלוח תותח אחד אלינו. לא היו לנו מטוסים למעט פייפרים, מטוסים קלים שנועדו לסיור והעברת תרופות אבל לא מטוסי תקיפה".

ועם זאת "קורים גם ניסים", אומר כהן ומספר על רכישה מוקדמת של ישראל "בזכות ההיתר שנתנה ברית המועצות לצ'כוסלובקיה לספק לנו נשק". במסגרת רכישה זו "קרה נס ו-3-4 ימים לפני ההתקפה על איסדוד הגיע מטוס שכונה 'המבצר המעופף', שהיה לו גוף גדול. פירקו לחלקים את המטוסים הגרמניים שקנינו בצ'כיה, מטוסים שחיל האוויר הגרמני הפציץ בהם במלחמת העולם והרכיבו ארבעה מטוסים שהיו מוכנים באותו יום וארבעה טייסים, בהם עיזר ויצמן, תקפו את ציר התנועה של חיל החלוץ המצרי. המצרים היו מופתעים. הם לא הבינו מה קורה כי הם ידעו שאין לנו חיל אוויר. אחד המטוסים הופל על ידם ושאר המטוסים תקפו בלמו את התקדמות הצבא המצרי צפונה והמצרים החלו לתקוף מזרחה לעומק הנגב".

עוד התבקש כהן להתייחס לטענה ולתחושה של לוחמי הקרב ההוא לפיה הם אינם זוכים לתגבורת וסיוע שניתן היה לשלוח אליהם. "הייתה תחושה כזו. באותם ימים ראש הממשלה ושר הביטחון לא היה מאוהדי הפלמ"ח, מפא"י ואחדות העבודה. מבחינה פוליטית הם היו אויבים בנפש. באחד האירועים שבהם השתתפתי, כשכל מפקדי הגדוד נפגשו עם המג"ד, עוזי נרקיס, וסגנו, מאירק'ה פעיל, זה היה מפגש שכינינו אותו כמשפט שאנחנו מעמידים אותם בו לדין. הטענה שלנו הייתה שכל פעולה שאנחנו יוצאים אליה או שהיא יוצאת מאוחר או ללא דלק או ללא תחמושת או שהמשאיות הישנות שנסענו עליהן פסקו לנסוע בזמן, וכך הרבה כישלונות נבעו מחוסר ציוד ונשק".

"מפקד הגדוד, עוזי נרקיס, השיב לנו שבן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, אמר שהנגב חשוב אבל ירושלים חשובה יותר, ולכן את כל הנשק שהיה והלוחמים שאפשר היה להעביר העבירו לציר הדרך לירושלים ואנחנו, אולי קצת בגלל פוליטיקה, נשארנו לבד".

כהן מתקשה לקבל את ההסבר הזה באופן מוחלט והוא סבור שהדברים היו מעורבים, שיקולים מבצעיים ענייניים ושיקולים פוליטיים זרים. "אולי השיקול היה מעורב. היה קורטוב של עוינות בין האישים, אבל בן גוריון ידע שמדובר בכוח שהחזיק את ישראל בפני ההתקפות הקשות המצריות, כך שגם אם היתה נימה פוליטית הבעיה העיקרית הייתה הנחיתות של הכוחות בנגב, שאפשר היה להעמיד לרשותם כלי נשק רציניים מול הטנקים והשריוניות שאפילו לא ראינו כמותם בחלום".

את סיפור הקרב ההוא מגדיר גם כהן עצמו ככזה העומד בהחלט בהגדרת 'מעטים מול רבים' בת זמנינו אנו.