כן, אתם צודקים. 'פתאום משפחה' הוא סרט קיטש, אבל קיטש עם סטייל.

הבמאי והתסריטאי שון אנדרס יצר סרט שמדבר על הורות מאתגרת, לא סטנדרטית, שיכולה לגעת בלב הצופים דווקא בגלל הנושא האלמותי: הורים, ילדים ומה שביניהם. העובדה ש'פתאום משפחה' הוא קיטש לא מונעת ממנו לעסוק באחד הנושאים המאתגרים ביותר בהקשר ההורי: היחס לילדי אומנה.

אלי ופיט הם זוג אמריקאים צעירים מהסגנון הפרברי והשקט, הוא שיפוצניק והיא מעצבת פנים, ויחד הם מתכננים מתישהו להביא ילדים לעולם – כנראה כשהמשכנתא תשולם ועל הכול יהיה אפשר לסמן וי.

אבל המציאות דופקת על דלתם האחורית בחוזקה, כאשר חיפוש אקראי בנושא אומנה מוביל את הזוג אט אט למהפיכה הגדולה ביותר בחייהם. אלי ופיט מוצאים את עצמם, בדרכי הגורל אם תרצו, בתהליכי אומנה לא לילד אחד, כי אם לשלושה ילדים ממוצא לטיני: ליזי בת הטיפש-עשרה, חואן בן ה-11 וליטה הקטנה.

ערב הכניסה הרשמית למשפחת האומנה, אלי ופיט מכינים לילדים חדרים מאובזרים ובית מעוצב להפליא, מהאגדות ממש. הם גם מתאמצים לצאת מגדרם ולמצוא חן בעיני הילדים שזה עתה נכנסו לחייהם והפכו את עולמם, כאילו התהפכו היוצרות והם אלה שבאים לתקופת ניסיון שעתידה לוט בערפל ותלוי באוויר.

אלי ופיט מנסים להיות ההורים המושלמים, עד כדי כך שהם מוצאים את עצמם מושא לצחוק מתגלגל בקרב קבוצת התמיכה להורי אומנה, שאליה הם הולכים. הבחירה לשלב קטעים מתוך קבוצת התמיכה שיוצרת את "קבוצת השווים" לזוג ההורים, היא מצוינת בגלל האפשרות להסתכל בצורה רחבה ועמוקה יותר על התהליך.

די מהר אלי מגלה שהיא הופכת להיות "השוטר הרע", ושפיט לא ממש נוכח לצידה במצבים של חינוך אמיתי. גם בהתנהגות הילדים הענן הוורוד מתפוגג די מהר: ליזי הגדולה היא מרדנית לא פשוטה, וליטה הקטנה פוצחת בצווחות אימים כשלא נותנים לה חטיף תפוחי אדמה לארוחת ערב. אלי ופיט צריכים להתמודד בשתי חזיתות: הזוגיות שמאיימת לקרוס תחת הנטל, והטיפול בילדים שגוזל מהם משאבים עצומים.

באמצע הסרט אלי ופיט אכן נשברים בקטע נוגע ללב באנושיותו. הם מודים בכך שעשו טעות כשיצאו להרפתקה הזאת, ואף מתכננים איך להחזיר את הילדים כך שתדמיתם כהורים למופת לא תינזק. "החלק הכי טוב בסיפור הזה", אומרת אלי, "הוא שמסתכלים עלינו כעל מלאכים". האכזבה שהם חשים לנוכח הקשיים הנערמים היא כנה ומרגשת, אבל דווקא אז הם מחליטים ללכת עם זה עד הסוף ולראות לאן הדברים יובילו.

יש הרבה אותנטיות בסרט, ואולי אפשר לזקוף זאת לעובדה שגם הבמאי וגם השחקן הראשי (מארק וולברג בדמות האב) התנסו בחוויית האומנה. שניהם עברו את הפרוצדורה בחיים האמיתיים ונשארו כדי לספר.

כמו 'פלא' שיצא בשנה שעברה וגרף תשואות וסכומי עתק, נראה שהרעיון ההוליוודי ליצור סרטי משפחה (בתזמון קבוע לסוף השנה האזרחית) הוא דווקא רעיון לא רע, במיוחד סיפורי משפחות שמבוססים על אירועים אמיתיים. בסרטים כאלה אפשר למצוא את הדרמות בחיי היומיום, מה שבקלות יוצר הזדהות ומנענע אצל הצופה מיתרים סמויים, ומכאן הדרך להצלחה קצרה. מה שעוד מוסיף לעניין הוא ההבטחה ההוליוודית שהטובים יצאו טובים, וכל הפקשושים והקשיים שבדרך הם רק הכנה הולמת לפרץ הדמעות שיבוא בסוף. דמעות של הודיה והזדהות, אלא מה?