בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם אוריה דסברג

בת 44, נשואה לזאב, אמא לחמישה, תושבת תקוע, סמנכ"לית פיתוח בעיר דוד

רבקי גולדפינגר , כ"ח בכסלו תשע"ט | עודכן: 07:22

אוריה דסברג
אוריה דסברג
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התחלה/ לפני 44 שנים. "נולדתי בכסלו, חודש האור, ולכן קראו לי אוריה". נולדה וגדלה באלון שבות שבגוש עציון. הבכורה מבין ארבעה ילדים.

אבא/ עמוס ספראי (67), מנהל מכללת אמונה אפרתה בירושלים. "אבא איש מאוד יצירתי ומוכשר. אם ניחנתי בקורטוב יצירתיות, זה כנראה ממנו. כבת בכורה יש לי קשר מאוד מיוחד איתו".

אמא/ שרה (66), "הפנסיונרית הכי עסוקה שאני מכירה". לאורך השנים הייתה מורה מיתולוגית לביולוגיה. "תמיד עבדה בהמון מקומות. גם היום היא פעילה בתחומים רבים, מדריכה מתנדבת במוזיאון ישראל, אשת חסד מדהימה שמטפלת באנשים בודדים, קוראת המון. פשוט אין כמוה".

סבתא רלה/ לאחר שסבתה התאלמנה לפני כתריסר שנים, היא עברה לגור בסמוך לבית משפחתה באלון שבות. "סבתא, אמא של אבא, בת 92, גרה ליד ההורים שלי. היא עצמאית ומטופחת, והאופן שבו ההורים שלי דואגים לה ומטפלים בה הוא שיעור מאלף בשבילי לכיבוד הורים".

סבא אורי/ הרב אורי דסברג ז"ל. מראשי מכון צומת ויד הרב הרצוג, מעורכי האנציקלופדיה התלמודית וכתב העת 'תחומין', נהרג בתאונת דרכים לפני כשבע שנים. "חמי היה איש מיוחד ויקר מאוד. ידע להאזין לכולם והיה מלא ידע, קרא כמויות של חומר. התעניין באין סוף תחומי עניין. הבן שלי נולד שבועיים אחרי שסבא אורי נהרג ונקרא על שמו. המשפחה שלנו נעה במעגלים של שכול ושמחה ששזורים יחד".

גוש עציון/ "אבא למד בישיבת הר עציון, ולכן ההורים שלי קבעו את ביתם באלון שבות. הגוש זה בית בשבילי. נהניתי מילדות מאוד נינוחה. היה משהו מאוד בטוח ושלו במשפחתיות שהייתה ובחבורה המגובשת של הנוער שהיינו".

לונדון מחכה לי/ עם סיום כיתה ז' טסה עם משפחתה לשליחות בלונדון. "היינו שם ארבע שנים. זו תקופה שבהחלט עיצבה את האישיות שלי ואת מי שאני".

רוצה הביתה/ "המעבר ללונדון היה חוויה מטלטלת בשבילי. פשוט נזרקתי למים. עברנו לעיר זרה עם שפה חדשה ולא מוכרת, מנטליות אחרת וחברה שונה. הנוקשות הבריטית הייתה כל כך שונה ממה שהכרתי עד אז".

בגרויות באנגלית/ למדה בבית הספר היהודי 'חשמונאים'. "התלבושת הייתה מדים אפורים והמשמעת הייתה קפדנית ממש. שם למדתי מה זה לפרוץ מסגרות. באיזשהו שלב, ההורים שלי ראו את הקושי שלי והחליטו להביא לי הביתה מורים פרטיים. ככה סיימתי לבד ובהצלחה את מבחני הבגרות הבריטיים".

רואה עולם/ "עם כל הקושי היה שם גם הרבה טוב. המשפחתיות המגוננת, הטיולים המשותפים בחופשות ובימי ראשון באירופה, החוויה בלראות עולם והשפה שרכשתי".

חוזרת/ לאחר ארבע שנים בניכר חזרה עם משפחתה לביתה שבאלון שבות, "ושוב הייתי צריך להתרגל מחדש למקום". באותה שנה הכירה בחור בשם זאב דסברג, מי שלימים יהפוך לבעלה. "זאב מבוגר ממני בשנה, והיה תלמיד בישיבת ההסדר מעלה אדומים. האגדה מספרת שאני הלכתי לזרוק זבל ובדיוק גם הוא ושם הכרנו. מאז אנחנו יחד".

צבא/ שירתה כמדריכת טיולים במדרשת חיספין. "שם למדתי לעמוד מול קבוצה, ושם גם למדתי להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. הכי אהבתי לעבוד עם הנוער הפחות ממושמע. הם אומנם הכי מאתגרים, אבל מהרגע שהיה קליק הם החזירו באהבה אין סופית".

החצי השני/ זאב (45), יליד אלון שבות, עורך דין במקצועו. "זאב אוהב לטייל בארץ ובעולם. הוא אומן, מפסל, מנגן ויצירתי מאוד. איש אשכולות. עמוד השדרה בבית. מגיל 17 אנחנו ביחד, ובקיץ הקרוב נחגוג 25 שנות נישואים. באמת החצי השני שלי".

הנחת/ "חמישה מדהימים". הבכורה אופיר (22), קרויה על שם דודתה אפרת (אפי) ובעלה ירון אונגר הי"ד, שנרצחו בפיגוע בשנת 96' סמוך לבית שמש. אחריה אביב (19), אייל (15), איתם (13), "והדובדבן שלנו", אורי בן השבע שקרוי על שם סבו.

אקדמיה/ למדה לתואר ראשון בתזונה קלינית בפקולטה ברחובות. "בהתחלה עבדתי כדיאטנית בבתי חולים ובבית אבות, וגם פתחתי קליניקה פרטית". אבל מהר מאוד הרגישה שהעבודה לא מאתגרת דיה, והחלה לעבוד בחברת תרופות בינלאומית.

לשווק/ "עבדתי בחברת תרופות ששיווקה תרופות גינקולוגיות, שם גיליתי את חיבתי לשיווק ומכירות. אני מאמינה ששיווק הוא כישרון שנולדים איתו, או שיש לך את זה או שלא. לאיש שיווק יש 30 שניות מקסימום להבין מי האדם שעומד מולו ולהתאים את מרכולתו בהתאם לאופיו ולרצונות שלו. זו מומחיות שהולכת ומתפתחת עם הזמן וללא ספק מלווה אותי עד היום".

מחפשת ערך/ "את חברת התרופות עזבתי כשהבנתי שאני רוצה לעבוד במשהו עם ערך מוסף ומשמעותי יותר". כך הגיעה ללשכתו של ראש מועצת גוש עציון דאז, שאול גולדשטיין. "הימים היו אחרי ההתנתקות הקשה מגוש קטיף, וגולדשטיין, שהבין שחרב הפינוי מונפת על כולנו, החליט לפעול לטובת הגוש".

הגוש של כולנו/ "החזון היה ברור: יצירת קונצנזוס סביב גוש עציון. אני נדרשתי להוציאו לפועל. כך נוצר המיתוג 'גוש עציון - בית ישראלי', ונעשו פעולות במגוון רבדים לטובת העניין".

צעדה לכולם/ בין היתר התמקדה בביסוס צעדת הל"ה, "שללא ספק מהווה גורם מאחד בעם שלנו". בשנה הראשונה נערכה הצעדה עם 250 בני נוער. לאחר חמש שנים כבר צעדו אלפים. "הגאווה הכי גדולה שלי היא העובדה שהצעדה ממשיכה ביתר שאת גם כיום".

לעיר דוד/ לפני שש שנים החלה את עבודתה באתר ההיסטורי עיר דוד בירושלים. "חיפשתי משהו מאתגר, ומאז אני מודה לאלוקים כל יום. ממש תחושה שזכיתי בפיס. לעבוד לצידו של דודל'ה בארי זה בית ספר לחיים".

עבר ועתיד/ "עיר דוד כיום היא האתר הנחפר ביותר בישראל, עם יותר מ‑15 ארכיאולוגים, 120 חופרים ו‑40 מסגרים שמגיעים יום אחרי יום לעיר דוד כדי לחפור את העבר ולהנגיש אותו אל העתיד. אנחנו מגשימים את החלומות של עם ישראל".

אפס אגו/ "דודל'ה מלמד אותי שאסור להפסיק לחלום, אבל חלום טוב חייב להיות מלווה באנשי ביצוע. המשימה שלנו היא להוציא לפועל את החלומות. אנשי הצוות שלי כולם ניחנים באותן תכונות: אהבה עזה לירושלים ואפס אגו. רק ככה אפשר לכבוש עוד ועוד פסגות".

עולי הרגל/ אחד הפרויקטים שהיא גאה בהם במיוחד הוא חשיפת דרך עולי הרגלים. "חשפנו את הדרך הקדומה שבה עלו עולי הרגל מבריכת השילוח אל הר הבית, ואני מקווה שבשנה הקרובה נצליח לפתוח חלק ממנה לקהל הרחב. זה מרגש אותי ממש".

חוליה בשרשרת/ "עיר דוד בשבילי זה בית. בית שמאפשר לי להתחבר למשהו עמוק ושורשי. מקום עם משמעות אישית, לאומית ובינלאומית. משהו שהיה לפניי ויישאר הרבה אחריי. חוליה חשובה בשרשרת הדורות".

זכיתי/ "להיות חלק מהמפעל הזה של עיר דוד. לשמחתי, גם אחרי שש שנים במקום אני רחוקה מתחושת מיצוי. לקום כל בוקר לעבודה עם תחושת שליחות ועשייה מבורכת זו ברכה שלא הרבה זוכים לה. וזה גם מה שאני משתדלת לשדר לילדים שלי, שתוהים לא פעם למה אני עובדת כל כך הרבה שעות".

תקוע/ את ביתם קבעו לפני שבע שנים ביישוב תקוע. "כמעט כל השנים גרנו באלון שבות, וכשהרגשנו שאנחנו רוצים שינוי עברנו לשם. מצא חן בעינינו השילוב הייחודי של קהילה מגוונת, שהשילה מעליה את ההגדרות הסטראוטיפיות שהדור שלנו נופל לתוכן, ומאפשרת לתהות, לחפש ולשאול. הילדים מיד השתלבו וטוב לנו שם מאוד".

אם זה לא היה המסלול/ "הייתי עוסקת בתחום האומנה. אני מאמינה שאין דבר חשוב יותר מלהציל את הנפשות הטהורות הללו. אני מאוד מקווה שעוד אזכה יום אחד לגעת בעולם הזה".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב/ מתעוררת תמיד לפני השעון בסביבות השעה שש בבוקר. נשארת במיטה עד שבע ו"עושה קצת סדר במחשבות". פעם בשבוע יוצאת בחמש וחצי לריצת בוקר, ופעם בשבוע לומדת טניס עם בעלה. לעבודה יוצאת בשבע וחצי יחד עם הבן אורי, "ומהרגע שאני נוחתת במשרד ועד סוף היום אני ברצף מרתוני של פגישות וסיורים בשטח. אין יום שחוזר על עצמו". לרוב ממשיכה לעבוד לפחות עוד שעתיים מהבית. לישון הולכת לפני חצות עם ספר טוב.

דיסק ברכב/ מכיוון שהמשרד שוכן פחות מחצי שעת נסיעה מהבית, מעדיפה לא להאזין למוזיקה ברכב. "אם יש קליטה אני מתקשרת להורים או לסבתא או עושה שיחות בענייני עבודה, ולפעמים מקשיבה לקצת אקטואליה ברדיו".

השבת שלי/ "המתנה הכי גדולה מהקב"ה. זמן בית אמיתי. מנותקת מהעולם ומתחברת לעצמי, לזאב ולילדים. יש לי ארון מלא בפיג'מות של שבת". הרגע האהוב הוא בעת הדלקת הנרות. "אלו דקות שלי עם אלוקים. ממש מרגישה את ההפרדה בין החול לקודש".

משאלה/ "כל עוד יהיה סכסוך בתוכנו, יהיה גם סכסוך סביבנו. רק אם נחיה בשלום עם עצמנו - אני עם עצמי וכולנו כעם - נוכל לחיות בשלום עם הסביבה הקרובה לנו, וכעם - עם העולם כולו".

מפחיד אותי/ "לאבד שליטה. מפחיד אותי לעמוד בסיטואציה קשה שאין לי שום יכולת להשפיע עליה לטובה".

דמות מופת/ דודל'ה בארי, "הבוס שלי כמנכ"ל עיר דוד וחתן פרס ישראל, מהווה בשבילי דמות מדהימה לחיקוי. היכולת שלו לשלב בין חזון לביצוע היא פנומנלית".

כשאהיה גדולה/ "אמשיך לעסוק בתחום שיש בו יכולת להשאיר חותם. אני מרגישה שהקב"ה מכוון את דרכי, ושזכיתי עד היום לעבוד במקומות משמעותיים וערכיים".

לתגובות: rivki@besheva.co.il