בשבע מהדורה דיגיטלית

אור בקצה הקמפוס

דווקא ליד המרכז הבינתחומי בהרצליה פועל בית יהודי שמהווה כתובת למאות סטודנטים יהודים מרחבי העולם

אסף משניות , כ"ח בכסלו תשע"ט

סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה
סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה
צילום: שלומי יוסף

הקולות שנשמעו מחוץ לדלת הדירה בקומה השנייה במרכזה של שכונה חילונית למדי בהרצליה, העידו על מסיבה גדולה שמתקיימת בבית.

אומנם השכונה מעט מבוגרת, אבל המסיבה לא הפתיעה רבים. המרכז הבינתחומי נמצא במרחק רחובות בודדים, וטבעי שיהיו סטודנטים שינצלו את יום חמישי בערב למסיבות. אבל זאת לא הייתה מסיבה רגילה. זאת הייתה מסיבת חנוכה מוקדמת שערך בית JLIC.

ג'וש באטוויקין, בעל הבית, פתח לי את הדלת. בפנים התגלה בית עמוס סטודנטים צעירים, ששרים את השירים שבקעו ממערכות הסאונד. על השולחן היו חנוכיות בשלבים שונים של הכנה. עברית לא נשמעה שם, שלומי הצלם ואני היינו הישראלים היחידים בחדר. "תבחר איזו מדינה שאתה רוצה, ויש לנו כאן מישהו משם", אומר לי באטוויקין. זה גם הסוד של המקום.

ואקום יהודי

בית ה-JLIC הוא ארגון שפועל דרך ארגון OU העולמי ב‑36 קמפוסים ברחבי ארצות הברית. בישראל, הבית מופעל על ידי שליחי OU ישראל, ג'וש ומרגו באטוויקין. מטרת הבתים הייתה לבנות מסגרת לסטודנטים היהודים באוניברסיטאות בכל רחבי ארצות הברית. אך בעוד בארצות הברית הצורך בבית כזה ברור לכול, כשהסטודנטים באו לישראל הם חשבו שאין צורך במקום כזה. בכל זאת, מדינה יהודית.

"כשהגענו לכאן זה היה מאוד חסר", אומרת טלי ויזנטל, "לא הייתה שום תוכנית דתית בקמפוס. אותי אישית זה קצת הביך, כי בכל זאת אנחנו בישראל. זה היה מוזר מאוד בשבילנו המציאות הזאת".

למה זה היה מוזר?

"כי כשאתה חי באמריקה, מאוד קשה להיות יהודי ולא להיות דתי. בישראל זה הרבה יותר קל. כשאתה חי באמריקה אתה צריך להתאמץ בשביל לשמור תורה ומצוות, וזה גורם לך להרגיש הרבה יותר קשור ומחויב לזה. בישראל זה אחרת. כאן אתה יכול להרגיש שאתה חי במדינה יהודית, ולכן אתה לא צריך להתאמץ בשביל להיות יהודי, כי הכול כאן יהודי. זה לא נכון כמובן, אבל זאת הרגשה שאתה יכול לחיות איתה. זה שונה לגמרי מכל מה שהכרתי עד שהגעתי לכאן".

ויזנטל גדלה בקנדה, והגיעה לארץ לפני שנתיים כדי ללמוד במרכז הבינתחומי. לידה בשולחן יושבות דפנה הופמן שהגיעה ממרילנד שבארצות הברית, וולריה סמט-ברטניקי שהגיעה ממקסיקו. שלושתן נמנות על שבעת המייסדים של הבית בישראל. "השנה הראשונה שלי בארץ הייתה הפעם הראשונה שלא עשיתי שבתות עם המשפחה שלי. הכול היה חדש. פתאום צריך לדאוג לכשרות, לראות איפה עושים שבתות וחגים, ועוד דברים שלא ידעתי איך לעשות, ולא היה לי כאן מי שיעזור לי בזה", מספרת הופמן.

"אחרי שנה שלא הייתה לנו שום נוכחות דתית בקמפוס, החלטנו קבוצה של שבעה סטודנטים לפנות לרב שהכרנו מה‑OU בארצות הברית בשביל להקים את JLIC, כי הכרנו את המודל הזה מחברים שלמדו בארצות הברית. שם אתה יכול ללכת לכל אוניברסיטה, לא משנה אם זאת ייל, הרווארד, קולומביה, פרינסטון, ברקלי או כל אוניברסיטה אחרת, ולמצוא בית כזה לסטודנטים היהודים. ה‑OU הסכים לפתוח גם כאן בית כזה, והם התחילו לראיין זוגות שיתאימו לכך. את ג'וש ומרגו אני מכירה מגיל עשר בערך, וברגע שהבנתי שהם מראיינים אותם לתפקיד אמרתי ל‑OU שהם הכי מתאימים לזה", אומרת ויזנטל. סמט-ברטניקי מיד מצטרפת בהסכמה. "אין יותר מתאימים מהם. הם אנשים מדהימים. מחר בערב, כשאגיע לכאן לסעודת שבת, הם ישמחו לראות אותי כאילו הם לא ראו אותי שנה, ולא כאילו רק אתמול נפגשנו. הם בדיוק מה שכולנו היינו צריכים", היא אומרת. "הם מאוד דתיים, רוחניים ויודעים המון מצד אחד, ומצד שני הם ממש לא שיפוטיים. הם מקשיבים לכולם, מייעצים לכולם ופשוט מקבלים את כולם. לכן כולם אוהבים אותם", ויזנטל מוסיפה.

כדי שההתארגנות תתפקד כמו שצריך, החליטו השבעה להקים מעין מועצה בראשותם, שתפעל לצד בני הזוג באטוויקין, כשכל אחד מהם אחראי על חלק אחר בפעילות. "הפעילות של הבית מורכבת מחלק לימודי, מחלק חברתי ומחלק רוחני. חילקנו את העבודה בין כולנו", אומרת הופמן. "הערב למשל הוא ערב חברתי, אני ועוד שניים ארגנו אותו. את השיעורים שמתקיימים בקמפוס בהפסקות בכל יום ולריה וטלי מארגנות, וככה כל אחד מאיתנו עוזר לפרויקט להתפתח".

השבוע של חנוכה הוא מבחינתם אחד העמוסים בלוח השנה. "כל יום יש לנו אירוע אחר, כשהשיא הוא מסיבת יאכטה גדולה במרינה בהרצליה. אבל יש גם התנדבויות והמון מסיבות קטנות יותר. היום זה עוד יחסית קטן", אומרת לי ולריה. אני מסתכל מסביב, וכמות האנשים לא משרה תחושה של אירוע קטן במיוחד. בכל זאת, בבית יש יותר מ‑40 סטודנטים, כשכל הזמן מצטרפים עוד, בעוד אחרים נאלצים לעזוב. אני מחפש את ג'וש או מרגו בשביל לברר איתם את הנושא. "זה באמת אירוע קטן יחסית", אומרת מרגו, "פשוט יש לנו מגבלה של כמה אנחנו יכולים להכניס בבית. כשעשינו בקיץ ברביקיו בפארק היו 200 איש, וזה רק הולך וגדל כל פעם. לכן נאלצתי להגביל הפעם את מספר המשתתפים".

המקום באמת צר מלהכיל את כולם, ולא לכל הבאים יש מקום סביב השולחנות בשביל לעצב את החנוכיות שלהם, אבל זה לא מפריע כאן לאף אחד. בסופו של יום, הפעילות היא רק התירוץ של כולם להתאסף יחד באווירה משוחררת וליהנות. מבחינתם של כל הסטודנטים כאן, המפגשים האלה אינם מפגשי סטודנטים רגילים. בשבילם זאת הקהילה או המשפחה שלהם. יקירה שפרד, למשל, הגיעה מיוהנסבורג ואין לה קרובים בארץ. "זאת המשפחה שלי בארץ. כל שאר המשפחה שלי נשארה בדרום אפריקה, כך שאין לי באמת מקום אחר להיות בו בשבתות וחגים או בכל זמן אחר. אין לי מקום אחר שבו אני יכולה להיות עם אנשים דתיים אחרים, אנשים שמקבלים אותי בכל כך הרבה חום, ומבינים אותי כל כך טוב", היא אומרת.

אם כל המשפחה שלך בדרום אפריקה, את מתכננת לחזור לשם אחרי הלימודים?

"לא, רק לביקורים. עשיתי עלייה ואני רוצה להיות כאן. אני לא רואה את עצמי חיה בדרום אפריקה, אלא בישראל".

התחברות ממבט ראשון

שפרד לא לבד. רבים מהסטודנטים בוחרים להישאר בארץ ולא לחזור למדינות המוצא שלהם, וחלקם אף מתכננים להתגייס לצה"ל בשלב כזה או אחר. אחד מאותם בחורים הוא קול טלוויט, שעומד להתגייס בחודש הבא. הוריו של טלוויט גרים בעמק הסיליקון בקליפורניה. אמו ירדה מהארץ לפני שנים ומשפחתה עדיין חיה בעוטף עזה. אביו אינו יהודי. "הגעתי לכאן כדי לחקור את הצד הישראלי שלי, והתאהבתי במדינה", הוא מספר.

ומתי החלטת שאתה הולך להתגייס?

"היה לי ברור שברגע שקיבלתי את ההחלטה להישאר כאן, המשמעות היא שאני גם אתגייס. אני אהיה ישראלי לכל דבר. בהתחלה הצבא הציע לי להתגייס לקשרי חוץ, לעבוד עם מדינות אחרות על תיאומים צבאיים ועוד כל מיני דברים כאלה. אבל המשפחה שלי חיה בעוטף עזה, והיה לי ברור אחרי כל מה שהם סובלים שאני הולך להיות לוחם".

ג'רי קיולק מסיים השנה תואר בכלכלה במרכז הבינתחומי. התכנון המקורי שלו היה לחזור לניו-ג'רזי, ובמשך שנתיים זה היה הכיוון שלו. אך בתחילת השנה הוא גילה את JLIC, ושינה את כל תוכניותיו. "לא תכננתי להישאר בארץ, אבל המקום הזה שכנע אותי אחרת", הוא אומר לי במהלך הערב.

למה?

"אתה שואל ברצינות? תסתכל מסביב. אני רוצה להמשיך ולהיות חלק מהמקום המדהים הזה. אני אגיד לך יותר מזה. עד השנה גרתי בגבעת שמואל ונסעתי כל יום לבינתחומי. בגלל שבגבעת שמואל יש הרבה דתיים וגם הרבה סטודנטים מחו"ל, המקום די מתאים לנו. אבל ברגע שגיליתי את JLIC עברתי להרצליה. המקום הזה פשוט מושלם לכל מי שחיפש מקום של זהות יהודית כאן".

אתה לומד פה כבר שנה שלישית, איך גילית רק השנה את הארגון? הרי הוא היה קיים גם בשנה שעברה.

"זה נכון, אבל השנה הוא ממש תפס תאוצה. בשנה שעברה הוא היה עדיין בשלבים ראשוניים, והרבה עוד לא שמעו עליו. אבל בתחילת השנה חבר שלי סיפר לי על המקום והמליץ לי להגיע לאחד השיעורים. אני אגיד לך את האמת, הייתי מאוד סקפטי. לא חשבתי שזה באמת ישפיע עליי, אבל זרמתי איתו. בסוף זה פשוט שינה את כל מה שידעתי על הבינתחומי ועל ישראל. אחרי האירוע הראשון שהשתתפתי בו, הבנתי שזה משהו שאני רוצה לקחת בו חלק".

האווירה בבית היא משהו מיוחד. לא רק שכולם מוזמנים לכאן, אלא שהסטודנטים כולם יחד עם ג'וש ומרגו מעניקים את התחושה שאתה חלק מהם, גם אם נפגשתם לראשונה שעתיים קודם לכן, כמו במקרה שלי. קשה להרגיש זר בקרבתם, בעיקר בגלל שהם עושים כל שביכולתם כדי למנוע זאת, ולא סתם. רוב הסטודנטים הגיעו לארץ לבדם, ולרבים מהם אין שום בני משפחה בארץ. הם מכירים את תחושת הזרות מקרוב, ודואגים שאף אחד לא ירגיש אותה. הם מתעניינים בכל אחד שנמצא סביבם, בין אם הם מכירים אותו ובין אם לא, עוזרים זה לזה ומזמינים את כולם לאירועים העתידיים. "אנחנו באמת רוצים לעזור לכל אחד ולתת לכולם את ההרגשה שהם שייכים. היום למשל יש לנו קבוצת פייסבוק ענקית שבה הרבה חבר'ה מבקשים עזרה בכל נושא שהוא, וכולנו תמיד קופצים לעזור", מספרת ולריה סמט-ברטניקי.

הפתיחות הזאת מסייעת לרבים למצוא את מקומם, ובמיוחד כאלה שנמצאים במרכז הבינתחומי לזמן קצר. אהרון הוא אחד מהם. הוא הגיע בתחילת הסמסטר הנוכחי מברצלונה במסגרת חילופי סטודנטים. אהרון הוא יליד העיר, ומהווה חלק מהקהילה היהודית הקטנה בקטלוניה המונה 5,000 איש. "בשביל מישהו כמוני המקום הזה הוא עוד יותר חשוב. כאן יש לי כתובת ועזרה בכל מה שאני צריך, והצורה שבה מקבלים אותי פה היא מדהימה. נכון שעוד שלושה חודשים אני כבר עוזב, אבל עד אז אני מקבל את התחושה של בית. תחשוב שבדרך כלל אתה מגיע לחצי שנה, ועד שאתה מבין מי נגד מי אתה צריך להתקפל ולחזור חזרה. פה זה אחרת. ברגע שהגעתי, מיד הגיעו דוברי ספרדית וקיבלו אותי למשפחה", הוא מגלה את אחד מסודות הקסם של JLIC.

הסטודנטים נוהרים

"יש כאן חבר'ה מ‑90 מדינות", אומר לי ג'וש מאוחר יותר. "אני לא ידעתי בכלל שיש קהילות יהודיות בכל המקומות האלה, עד שהגיעו סטודנטים וסיפרו לי מאיפה הם. יש כאן באמת מכל מקום שאפשר לחשוב עליו, וגם מכל הסוגים. אנחנו לא מגבילים ולא עוצרים אף אחד מלהצטרף אלא להפך, אנחנו מקבלים את כולם באהבה. הם רק יודעים שהמתכונת היא אורתודוקסית. אבל באמת יש פה סטודנטים מכל קצוות תבל. בשנה שעברה הייתה אפילו מישהי מהונג קונג, והקהילה שלה תרמה לנו 100 סידורים לבית, בשביל שיהיה במה להתפלל בקבלות שבת שאנחנו מקיימים כאן".

קבלות השבת הן גולת הכותרת של הפעילות כולה, וגם מה שהתחיל אותה. "בשבת הראשונה שארגנו קבלת שבת כאן, רק אמרנו שכדאי להתחיל ואולי יהיה לנו מניין. בסוף הגיעו 40 איש. זה היה מפתיע. בשבוע השני כבר הגיעו 70. ככה זה היה רוב שנה שעברה, למעט מסיבות ראש חודש שהיינו עושים בקמפוס שהגיעו אליהן בערך 100 סטודנטים. השנה, בשבת הראשונה הגיעו 150 אנשים לדירה הזאת. זה היה מטורף. פתחנו את כל הדלתות של החדרים, את המרפסת, את הכול, רק כדי שיהיה איפה להיות".

איך בכלל הגעתם לפרויקט הזה?

"צריך לציין שהיוזמה הייתה בכלל שייכת לקבוצה של סטודנטים, שזה משהו בלתי נתפס בעיניי", אומרת מרגו. "שני סטודנטים מתוך הקבוצה, דיוויד ונתנאל, אמרו שהמחסור בהווי יהודי בקמפוס ובסביבה הוא בעייתי, והם יכולים להמשיך לעשות מה שרבים עשו לפניהם ולהתגורר בירושלים, ברעננה, בגבעת שמואל או במקומות אחרים שהם הרבה יותר דתיים, או לעשות משהו בנידון. הם התחילו לגייס בעצמם את הכסף, ואז הקבוצה פנתה ל‑OU, שהבין שזאת יכולה להיות שליחות נהדרת להקים בית דומה למה שקורה ברחבי ארצות הברית".

"אני הייתי אברך בישיבת הר עציון ומרגו לימדה במדרשת תורה ועבודה בירושלים. בעיקרון, כבר היינו בדרך לחזור לארצות הברית והתחלנו לדבר על מה נעשה בעתיד. הכיוונים שחשבנו עליהם היו בתחומי החינוך וההוראה, ואז שמענו על הפרויקט הזה ואמרנו לעצמנו: 'היי, זה גם להישאר בארץ וגם לעזור להמון חבר'ה צעירים במהלך הלימודים שלהם כאן'. אז קיבלנו את ההחלטה לנסות ללכת על זה, והנה אנחנו כאן", נזכר ג'וש.

האמנתם שהבית יהיה הצלחה גדולה כל כך?

"רחוק מזה. בהתחלה חשבנו, גם OU ישראל וגם אנחנו, שזה הולך להיות משהו יחסית קטן, בסביבות 20 סטודנטים. אף אחד לא האמין שזה יגיע ל‑200 ורק ימשיך לגדול", אומרת מרגו. "מדובר ביותר מזה", מוסיף ג'וש, "חלק מהסטודנטים מסיימים השנה את התואר וכבר התחילו לדבר על מה עושים בהמשך. הם לא רוצים לעזוב, והכיוון הוא כנראה למסד את זה לסוג של קהילה דוברת אנגלית לא רק של סטודנטים אלא גם של בוגרים בהרצליה. זה כבר לא עוד בית JLIC קלאסי כמו שיש בארצות הברית, זה השתנה לחלוטין מהמטרה המקורית שלו שנועדה לתת מסגרת יהודית בקמפוסים".

חיבוק מהשכנים

אנחנו יושבים במרפסת של הבית כאשר בועז, בנם של ג'וש ומרגו בן החמישה שבועות, ישן בידיים של אמו. שני הילדים הנוספים שלהם ישנו כל הערב בחדרם. בועז עבר כל הלילה בין כל המשתתפים, כולם מטפלים בו כמו באח קטן. הדבר המרשים למדי הוא שלמרות כל הרעש והמוזיקה במהלך הערב, הוא המשיך לישון. מה שהפתיע אותי לא פחות, הם השכנים שלא התלוננו על המסיבה הענקית שמתקיימת בבניין שלהם.

השכנים, מספר ג'וש, לא מתלוננים על הרעש שמחוללת הדירה שלהם, "וזה באמת לא מובן מאליו. כשהגענו לכאן היה לנו חשוב מאוד להיפגש עם כל השכנים ולהתחבר איתם ולהסביר להם מה בדיוק אנחנו עושים כאן. הסברנו להם שבשביל החבר'ה הצעירים האלה, זאת המשפחה שלהם. שאין להם אף אחד אחר כאן חוץ מאיתנו ומהבית הזה, ושאנחנו למעשה מנסים להיות כמו אבא ואמא בשבילם. זה נגע לליבם והם ממש תומכים בכל מה שאנחנו עושים", אומר ג'וש.

ואיך הם מקבלים את האופי הדתי של הפעילות, הרי זאת שכונה מאוד חילונית?

"למען האמת בצורה נהדרת. השכנים מהקומה למטה סיפרו לנו שבכל ערב שבת הם יוצאים למרפסת כדי לשמוע את הקבלת שבת שאנחנו מקיימים אצלנו. השכנים מהקומה מעלינו כל הזמן אומרים שכיף להם לשמוע שירים יהודיים בלילות שבת והם מחכים לזה כל שבוע", אומר ג'וש. "זאת שכונה מאוד חילונית, אבל לא אנטי-דתית. הם אנשים מאוד פתוחים שלא מרגישים מאוימים מאיתנו, ויחד עם זה הם מאוד חילונים. זה לא חייב לסתור", אומרת מרגו.

ואיך המרכז הבינתחומי מקבל אתכם?

"בהתחלה הם היססו לגבינו. בכל זאת, זוג אורתודוקסי שהם גם רבנים שמתחילים להסתובב בקמפוס. הם חששו שבאנו 'לקרב' את החילונים. אבל מהר מאוד הם הבינו שזה הגיע מתוך בקשה של הסטודנטים מחו"ל, וכמה שזה עושה להם טוב וכמה גדול כל זה הופך להיות, ושאנחנו לא מנסים לגרום לכולם להיות סוג מסוים של יהודים. היום הם ממש תומכים בנו", אומרת מרגו. "יש לנו יחסים מצוינים איתם והם מסייעים לנו", מוסיף ג'וש.

אתם עדיין מכניסים לפה 200 סטודנטים?

"וואו. בהתחלה ניסינו לעשות את זה, אבל הבנו שזה בלתי אפשרי. כיום אנחנו יוצאים מגבולות הדירה שלנו, ואת רוב האירועים אנחנו עושים מחוץ לבית. השיעורים שהעברנו בהפסקות מראש היו במקום שהמרכז הבינתחומי הקצה לנו, כך שזה לא השתנה כל כך", אומר ג'וש. "הסטודנטים כבר התחילו לדבר על גיוס כספים בשביל לבנות בית כנסת. בכלל, התקציב שלנו לא בנוי להיקף הפעילות הזה ולסוג הפעילות הזה, ולכן אנחנו עובדים המון על גיוס כספים לפרויקט", מוסיפה מרגו.

ואם נחזור לסיום לאירוע שיש פה הערב, ולכל אירועי חנוכה בכלל, איך בכלל מרימים את כל זה, ועוד בבית שלכם, עם תינוק בן חמישה שבועות?

"זה בהחלט אתגר ענקי", אומרת מרגו בחיוך, "הסוד הוא תינוק נפלא שלא בוכה הרבה, בעל שעוזר כל הזמן וההורים שלי שהגיעו במיוחד מניו-ג'רזי כדי לעזור לי. אבל זה יותר מזה. זאת לא עבודה בשבילנו. אנחנו מרגישים שזאת המהות שלנו, ובגלל זה אנחנו מוצאים את הכוחות ועושים את הכול בשמחה ובכיף".