בשבע מהדורה דיגיטלית

בוחן כליות

סיפורי התורמים המופצים בבתהכ"נ והשיאים שנשברים במספר התורמים מהמגזר הדת"ל, מביאים איתם גם ביקורת ופולמוס בשאלות עדינות ורגישות

עפרה לקס , כ"ח בכסלו תשע"ט

לתרום מתוך רווחה ולא מתוך תחושת לחץ. תורמי כליה במרתון ירושלים
לתרום מתוך רווחה ולא מתוך תחושת לחץ. תורמי כליה במרתון ירושלים
צילום: חיים מאירסדורף

לפני ארבע שנים דפדף יהודה (שם בדוי) בעיתון, ונתקל במודעה קטנה של אישה שמחפשת תרומת כליה.

"לא הכרתי אנשים שתרמו, אבל חשבתי שאין בזה סיכון. התקשרתי כדי לשמוע במה מדובר, והבנתי שהאישה ממש במצוקה והיא מחפשת נואשות תרומה. מהשיחה ההיא הבנתי שהם מתכוונים לעשות הרבה כדי שאתרום, אפילו לשלם. אמרתי להם שאופציית התשלום לא רלוונטית". יהודה ניגש לדבר עם רעייתו על הנושא. "היא אמרה לי אינסטינקטיבית 'לא תודה, תזכור שיש אותי, תזכור שיש לך ילדים'. אם היה מדובר על קרוב משפחה היא הייתה מסכימה לשמוע, אבל לאדם זר - לא". יהודה מעיד שבתקופה ההיא חיפש לעשות משהו משמעותי, ואפילו חשב לצאת לשליחות. בנושא הכליה הוא קיבל על עצמו, שאם רעייתו לא תסכים הסכמה מלאה הוא לא עושה את הצעד. הנושא עלה פעם נוספת והיא נשארה איתנה בדעתה. הוא החליט לשחרר.

ועדה לא אפקטיבית

כעבור שנתיים הגיע לביתם עלון של 'מתנת חיים', ובו סיפורים של תורמי כליה. אשתו של יהודה קראה את העלון, והציעה שיפגשו את הרב ישעיהו הבר, מייסד וראש העמותה. אחרי השיחה, אמרה, יחליטו אם להמשיך בתהליך.

הפגישה הייתה מאוד נעימה, מתאר יהודה, והרב הבר חלק איתם את סיפורו האישי. הוא סיפר על מחלת הכליות שבה חלה בעצמו, על טיפולי הדיאליזה ועל הסוף הטוב של הסיפור, כאשר עבר השתלת כליה והחליט להקים את ארגון 'מתנת חיים' שמעודד תרומת כליות אלטרואיסטית. הרב הבר הסביר לבני הזוג את העובדה שקיים סיכון בניתוח, אבל הדגיש שהוא נמוך. הוא תיאר איך ייראה הניתוח ואיך תיראה ההתאוששות, ואת שני התהליכים שיקדמו לתרומה: האחד הוא סידרת בדיקות שמטרתן לוודא שיהודה בריא וכשיר פיזית לבצע את התרומה, והשני הוא בדיקה פסיכולוגית וועדה מקצועית שתפקידן לוודא שהוא מתאים מבחינה נפשית. אלו בלמים שמציב משרד הבריאות, כדי להיות משוכנע שמי שתורם כליה אכן יכול לעמוד בקושי הפיזי והנפשי שמתלווה לתהליך.

אחרי סידרת הבדיקות הפיזית יהודה נמצא מתאים לתרומה. בשלב הבא הוא נדרש לעבור אבחון אצל פסיכולוג. "האבחון לא באמת רציני", מספר יהודה, "ידעתי מה רצו לשמוע ממני באבחון, ואת זה אמרתי". אחרי האבחון הפסיכולוגי, נדרש יהודה לעמוד בפני ועדה מסננת. "אתה נכנס לחדר, מתיישב ליד שולחן ענקי ומולך משהו כמו תשעה אנשים: פסיכיאטר, עובדת סוציאלית, רופא ועוד. הם לא מפרגנים לך על הצעד שאתה עומד לעשות ואפילו להפך, הם כמעט מתנגדים לתרומה האלטרואיסטית. ואז הם שואלים את כל השאלות: האם אתה יודע מה ההשלכות של הצעד הזה, האם בת הזוג שלך מסכימה, האם ההורים בתמונה, האם אתה יודע מה הסיכונים, האם מישהו משלם לך ועוד שאלות. יצאתי בהרגשה שהיה בסדר, אבל לא ידעתי מה הם יגידו. הם החותמת האחרונה".

ועדה כזאת נשמעת לי הכרחית בתהליך כזה.

"אולי היא הכרחית אבל היא לא אפקטיבית, אלא רק במקרים שאדם באמת לא בעניין. בסוף, אתה יכול לענות להם מה שאתה רוצה וגם כאן, אתה יודע מה הם רוצים לשמוע. לי היה פרופיל נמוך בצבא בגלל קשיי הסתגלות. זה משהו שאמור להדליק נורה אדומה, אבל ידעתי לעקוף את זה. אם אתה בא מכוון מטרה, גם אם המניע שלך לתרומה הוא להיות כמו כולם, ברגע שאתה נכנס לתהליך של תרומה ההחלטה שלך תתחזק. הוועדה אומנם שואלת אותך מה המניע שלך, אבל היא לא באמת מצליחה לקלף את זה".

יהודה תרם כליה, וההתאוששות שלו הייתה לא פשוטה. הוא ירד חמישה קילוגרמים ממשקלו וסבל מחולשה גדולה במשך תקופה, "אבל היום", הוא מעיד על עצמו, "אין לי בכלל מגבלות בשום תחום, פרט לזה שיש תרופות שאסור לי לקחת". כמה חודשים אחרי התרומה ביקש יהודה לקחת משכנתא כדי לרכוש בית. חברת הביטוח לא הסכימה לאשר לו את ביטוח המשכנתא, משום שאחד המדדים הנורמליים לתורמי כליה נחשב חריג לאנשים שלא תרמו. הבעיה הזאת, כך הוא מסביר לנו, היא בעיה מוכרת בקרב תורמי הכליה. העניין נפתר בסוף באמצעות קשרים, רק כשכבר היה בדרך לחשיפה בכלי התקשורת.

יהודה אומנם שמח מאוד בצעד שעשה, אולם הוא חושב שהיום אנשים מגיעים לתרום כליה מטעמים לא נכונים. "נוצרה הילה סביב תורמי כליה, מין וואו כזה. אנשים אומרים 'אני רוצה להיות שם'".

זה לא בהכרח כל כך רע, שאנשים רוצים להצטרף לטרנד חיובי. ככה הגיעו יותר דתיים לשירות קרבי וכך גם נבנתה ההתיישבות.

"לצבא הולכים לתקופה מוגבלת, אחר כך זה נגמר. לתרום כליה זה צעד בלתי הפיך. באופן כללי, אני חושב שלא נכון לעשות דברים כדי שתיחשב לאדם טוב יותר. תתרום כי זה מעשה טוב, כי זה נותן לך סיפוק. מטעמים חברתיים - לא. יש היום תחרות בין היישובים על מספר התורמים. בעיניי זה מאוד רדוד". בהקשר הזה הוא מעביר ביקורת גם על ארגון 'מתנת חיים', יחד עם הבעת אהבה והערכה: "עשיתם חשיפה, הציבור הדתי כבר מכיר את האופציה, תזכירו את זה פעם בשנה. אבל קמפיין מתמשך הוא כבר יותר מדי, אין סיכוי שלא יהיו לזה השלכות".

יהודה הוא קול אחד מתוך קבוצה הולכת וגדלה הקוראת לבחינה מחודשת של נושא תרומת הכליה, בעיקר מתוך הציבור הציוני-דתי. קול אחר, נחרץ עוד יותר, הוא של הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל. כשתלמידו, ר' ישי שריג, ניגש אליו וביקש הסכמה לספרו 'בוחן כליות ולב', הסוקר היבטים שונים בתרומת כליות מן החי, בירך הרב את תלמידו על עמלו, אך הוסיף: "אומנם להלכה איני ממליץ לשואלים לתרום כליה, וגם אין דעתי נוחה מהלחץ הציבורי לתרום כליה, היוצר תחושה שמי שאינו תורם יש בזה חיסרון במידת החסד והנתינה".

לתרום ויהי מה

"בעלי שמע על האפשרות לתרום כליה ממישהו בבית הכנסת, ונרשם לתהליך", מספרת מלכה (שם בדוי), "כשהוא רוצה משהו, הוא לא מוותר בקלות". לבעלה של מלכה היו כמה מכשולים בריאותיים בדרך, כמו מדדים שהיה צריך לשפר, אך בעבודה מאומצת הוא צלח אותם. אחרי בדיקות נוספות, מתקדמות, הוא נמצא מתאים לתהליך התרומה. "אני התנגדתי", אומרת מלכה, "גם כי הרגשתי שהוא לא כשיר פיזית, גם כי חשבתי שמי יודע מה יקרה בעוד 20 שנה, וגם כי רציתי שאם יהיה צורך בתוך המשפחה הוא יוכל לתרום. הוא ענה לי שאם הוא תורם ומישהו מהמשפחה יזדקק לתרומה, אנחנו נהיה בראש הרשימה. זה לא שכנע אותי. מילא אם זה היה לחבר טוב, או לקרוב משפחה. אבל למישהו שאתה לא מכיר - לא". כשבעלה של מלכה ראה שהיא עומדת על דעתה, הוא שאל רב מה עליו לעשות. התשובה שקיבל הייתה שאם המשפחה תתפרק בגלל התרומה שיימנע מכך, אבל אם היא לא תתפרק עליו לתרום. מלכה נסוגה בנקודה הזאת, והודיעה שלא תפרק על כך את המשפחה. מכאן דרכו של בעלה לתרומה הייתה סלולה.

בשלב הבא הוא עמד בפני הוועדה, ששאלה אותו אם בת הזוג מסכימה לתרומה. הוא השיב שכן, ועם התשובה הזאת, שהייתה רחוקה מהמציאות, עבר את הוועדה. "כשראיתי שהוא ממש נחוש, היה ברור שביום התרומה אלווה אותו", היא מספרת. "מבחינתו זה היה יום מאוד רוחני, מעמד מאוד גבוה". חודש אחרי התרומה התרחש אצל בעלה של מלכה אירוע בריאותי. "כל הרופאים אומרים שהוא לא קשור לתרומה בשום אופן", מדגישה מלכה, אך היא עצמה לא מאמינה לזה. הלחץ לפני, התהליך הניתוחי, כל אלה משפיעים לדעתה על הגוף. "היום הוא בטוח לא יכול היה לתרום כליה", היא אומרת. כך או כך, מצבו הבריאותי הסתבך בעקבות התרומה. הוא נזקק לטיפול תרופתי, שבגלל תרומת הכליה נמנע ממנו לקחת. בלי אותן תרופות, נאלץ בעלה של מלכה לעבור ניתוחים ופרוצדורות רפואיות לא פשוטות. בעקבות האירוע הבריאותי הוא גם עזב את העבודה שלו, ועבר לעבוד בתחום אחר, "פחות מלחיץ".

בעלה של מלכה לא רוצה לפגוע בתנופה של תרומת הכליות. הוא מעיד על עצמו שאינו מתחרט לרגע על המעשה שעשה, ואם היו שואלים אותו היום היה חוזר על הכול מחדש, אך מלכה קצת מסופקת. "אני לא בטוחה שאם הוא היה יודע מראש שהחיים שלו ישתנו הוא היה תורם. אנשים צריכים לדעת שיש השלכות למעשה שלהם, שיהיו תרופות שהם לא יוכלו לקחת אחרי. חשוב להיות במצב בריאותי מעולה. לא בערך ולא גבולי, לא להיות בריא רק כדי לסמן וי על הבדיקות. אדם צריך להיות אחראי, להיות בטוח שיוכל לחיות חיים טובים ובריאים גם אחרי. לפעמים המצבים מורכבים ואנשים לא חוזרים לעצמם". ועם כל הקושי האישי שלה, גם היא מלאה הערכה לרב הבר ולארגון שבראשו הוא עומד. "בעיניי הרב הבר ראוי לקבל פרס. אין לי דבר נגד 'מתנת חיים', אף אחד לא לחץ על בעלי או ניסה לשכנע אותו. הוא הרגיש שהוא היה צריך לרדוף אחריהם. אני חושבת שכל מי שתורם הוא באמת אדם מיוחד".

תרומה מתוך רווחה

"צריך להגיד שתרומת כליות הצילה מאות בני אדם. היא גרעה אותם מרשימת האנשים שמרחפת מעליהם סכנת מוות ושנאלצים לעבור טיפולי דיאליזה. זו צריכה להיות האמירה הראשונית, העקרונית", מקדים הרב יובל שרלו, יו"ר הוועדה האתית המייעצת של מרכז ההשתלות הלאומי. "ואולם, כשיש אורות גדולים יש גם צללים. למשל, הפעלת לחץ אגרסיבי כמעט לתרום כליה. השפעה נוספת שאני רואה היא תופעה של יותר ויותר נשים נשואות דתיות שרוצות להיות פונדקאיות".

הרב שרלו פורט כמה דילמות אתיות הקשורות בכל הנושא של תרומת כליה אלטרואיסטית. דילמה אחת היא בשאלה אם להתיר את התרומה מבחינה רפואית, למרות הסיכון המסוים שבוודאי כרוך בה. דילמה נוספת היא שאלת התשלום. כיום ברור מאליו שאין לגבות תשלום, מחשש לסחר באיברים, אך ייתכן שמהלך כזה יכניס מגזרים נוספים למעגל התורמים. עם זאת, רוב התורמים כיום, שבאים ממניעים של גמילות חסד, עשויים דווקא להימנע מכך אם יינתן להם תשלום. הדילמה השלישית והעיקרית היא האם רבנים, רופאים ועמותות יכולים לעודד אנשים לתרום כליה. "אנחנו אומרים להם שזה צעד שלא מיטיב איתם מבחינה רפואית, אבל הוא טוב להם נשמתית ומוסרית. יש כאן גמילות חסד בגופו. זו נתינה עצומה". הרב שרלו אומר שכן אפשר לעודד לתרום, אך בהסתייגויות מסוימות. "כן צריך לעודד לתרום באופן קל, מפני שיש כאן הצלת נפשות שבה הסיכון קטן והתועלת ענקית. אבל בד בבד צריך להיזהר שלא ליצור לחץ, ושהקריטריונים הרפואיים לבחינת מי יכול לתרום ומי לא יהיו מאוד גבוהים, כדי שאנשים שהצעד הזה יכול להזיק להם לא יתרמו".

האם אתה מרגיש שבתוך הציבור הציוני-דתי יש לחץ לתרום כליה?

"אני מתרשם שהלחץ הזה הולך וגובר. זה לא רע, כל עוד הלוחצים מאוד נזהרים וכל עוד יש מערכות בולמות שבוחנות האם מתאים לתורם לתרום. המערכת מצליחה לסנן את מי שלא יכול לתרום מבחינה רפואית. האם היא מצליחה להביא לכך שאנשים שלא באמת רוצים לתרום, אבל מגיעים לזה מתוך לחץ חברתי לא יתרמו? באופן חלקי בלבד". חשוב להבהיר שהרב שרלו איננו מתייחס רק לתורמי כליה אלטרואיסטים. הלחץ הגדול נמצא הרבה פעמים דווקא על תורמי כליה בתוך המשפחה. "אישה לא יכולה להיות פונדקאית בתוך המשפחה. זה איסור שבא למנוע מאמא ללחוץ על בת אחת שלה, להיות פונדקאית לאחותה שלא זכתה לילדים. בתרומת כליה המצב הפוך. בני משפחה יכולים לתרום לקרוב שלהם וזה גורם הרבה פעמים ללחץ על התורם הפוטנציאלי".

הרב שרלו מזכיר תופעה פסיכולוגית מוכרת בקרב תורמי הכליה: "לאורך תהליך ההכנה לתרומה, ובמהלך התרומה עצמה, אנשים מגיעים לגבהים, להיי רוחני, ואז מההירואיקה הזאת הם צריכים לחזור לחיים הרגילים". כשכל זה עובר דרך התאוששות פיזית מניתוח, זה נעשה לא פשוט בכלל. "אבל לא חוכמה להעלות את הצללים", מחזיר הרב שרלו את הדיון לפרופורציות, "האורות גדולים יותר מהצללים ויש לעודד תרומת כליה. כדאי להתמודד עם הצללים על ידי ביזור התרומות, קריאה לקהלים אחרים לתרום ולימוד ההשלכות הפסיכולוגיות של התרומה".

"אנחנו יודעים שאנשים שתרמו כליה לאדם זר, לאחר כמה שנים רוב רובם מרוצים ממה שעשו, גם אם בדרך היה משבר וקושי", אומר הפסיכולוג רונן יעקובסון, שמטפל בנוער, מבוגרים וזוגות בקליניקה בירושלים. יעקובסון מסביר שקשה מאוד לחקור את נושא התרומה האלטרואיסטית, בשל המספר הקטן של התורמים שניתן לדגום, ומשום שקשה לבסס סיבתיות. באופן כללי, המחקר מכיר בכך שיש השפעה חברתית חיובית ושלילית. לגבי תרומת כליה, אם אדם שומע על אנשים אחרים שתורמים, הוא יכול לומר לעצמו "אנשים כמוני עושים את זה ולא קרה להם כלום", ולחשוב על זה כעל דבר אפשרי והגיוני. במדינות אחרות לא הבחינו בהשפעה בתוך קהילות, אלא במה שנקרא "הדבקה": "אדם תרם כליה לאדם זר, וקרוב משפחה של הנתרם שרואה את עוצמת המעשה מחליט אף הוא לתרום. שרשור כזה יכול להגיע ל‑21 תורמים".

מדוע בעצם צריך לבדוק את המועמד להשתלה מבחינה פסיכולוגית?

"לאדם יש זהות עם גופו. אחרי תרומת כליה עליו להבין שהוא שלם נפשית על אף שהוא פגום, או חסר, גופנית. כל אחד פגום במשהו, אין אדם מושלם, אבל תרומה כזאת מעלה את הנושא על פני השטח, זה מזמן אתגר". לפי יעקובסון, אנשים שתורמים כליה נהנים מרווחה אובייקטיבית, כלומר באופן כללי החיים שלהם טובים, יש להם תמיכה כלכלית ומשפחתית ובריאות טובה ויש להם גם תחושת רווחה סובייקטיבית, כלומר, כך הם תופסים את החיים שלהם. "אנשים שטוב להם מרגישים שהם יכולים לחלוק את הטוב הזה עם סביבתם. זה גם מה שהמחקר היה רוצה לראות, אנשים שתורמים מתוך תחושת שפע ולא מתוך תחושת לחץ או מחויבות. אם אנשים יתרמו מתוך תחושת מחויבות, יקשה עליהם להתמודד עם התחושה שמשהו בגופם נפגם".

"זכות פנטסטית לתת עוד חיים"

"אז מה, אז היה לי קצת דיכאון אחרי שתרמתי כליה. מה זה הסבל שלי, שכבר עבר, לעומת סבל של חולה דיאליזה? אני מאוד מתקוממת על הביקורת שאומרת שמדובר בטרנד. זה בסדר גמור לא לתרום כליה, זה לא משהו שמתאים לכולם, אבל אם לא תרמת - תשתוק. להטיל דופי באנשים שמקבלים את כל ההסברים על התרומה, על הסיכונים שלה, ויודעים לעשות שיקולים של אנשים בוגרים - זה לא לעניין". את הדברים הנחרצים האלה אומרת הרבנית נעמי שפירא, שבקרוב יימלאו שנתיים ליום שבו תרמה כליה. את הצעד היא החליטה לעשות בעקבות הבן שלה, שתרם כליה לפני חמש שנים. "בהתחלה נבהלתי, אבל אחר כך זה מצא חן בעיניי. נתתי חיים ל‑11 ילדים, ועם הגיל ה' לקח ממני את האפשרות ללדת, אבל נתן לי הזדמנות לתת חיים בצורה אחרת".

תגובות הסביבה היו חלוקות. היו שתמכו ושמחו, והיו שפחדו וגם הפחידו. "אמרו שזה מעשה בלתי אחראי, אמרו שבעלי הוא איש ציבור ואני צריכה להיות חזקה בשבילו ובשביל העשייה שלו. ידיד אמר לי 'אנשי ציבור צריכים לדעת מה הם לא עושים', אבל בעלי לא התרשם מהסברה הזאת". טענה נוספת שגם היא נגעה לבעלה, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, הייתה שהיות שבעלה סוכרתי ועלול לסבול מבעיות בכליות, מוטב שתשמור את התרומה שלה בשבילו באם חלילה יצטרך. גם על הטיעון הזה התגובה שלו הייתה חדה וברורה: "בעלי אמר שיש מספיק כליות במשפחה, ושאם הוא רק היה יכול הוא היה תורם, אז שאתרום בשם שנינו". כשמועד התרומה התקרב, החל הפחד לחלחל. "זה גם היה השלב שבו התייעצתי עם בעלי", היא מספרת, "אמרתי לו: 'אתה יכול להגיד לי לא. זה ירגיע אותי'".

ממה פחדת?

"מזה שייגעו לי בגוף, מזה שבעצם אני מכניסה את עצמי לניתוח שאני לא חייבת. חייבים לפחד, מי שלא מפחד הוא לא אחראי", היא קובעת, וגם מספרת מה בכל זאת הביא אותה לעשות את הצעד. "מתגברים על הפחד בזכות המחשבה שזה צעד מציל חיים. אנחנו עושים דברים מפחידים אידיאליסטיים, כמו לגור ברובע המוסלמי, ועושים גם דברים מפחידים מתוך מניעים לא אידיאליסטיים, כמו לנסוע בכביש".

ובכל זאת, אם עוברים לגור במקום שיש בו סיכון ומתחרטים, אפשר לעבור דירה. תרומת כליה היא מעשה לא הפיך.

"מי שגר בעוטף עזה, אין לו ילדות רגילה - אז גם דברים כאלה הם לא הפיכים. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות". הרבנית שפירא מספרת גם על התאוששות לא קלה מהניתוח, פיזית ונפשית: "כל אחד עובר את זה אחרת. הייתה לי התרגשות גדולה מעצם המעשה, אבל ההחלמה הייתה קשה. אולי לא הכנתי את עצמי מספיק לניתוח ולהתאוששות, או לתחושות שאחרי. בבית החולים אמרו לי שזה כמו התאוששות מניתוח שבר, וזה לא. היו צריכים להגיד את האמת". בהיבט הנפשי היא חוותה סוג של דיכאון. "כעסתי על עצמי, על איך עשיתי את זה לעצמי. כמה שהפחד היה גדול לפני, הוא היה עוד יותר גדול אחר כך. דאגו לתמוך בי. המדינה מממנת כמה טיפולים נפשיים לתורמים, אבל אני הוצאתי מכיסי יותר. יש לי קצת ביקורת על זה. צריך לדעת שיש אנשים שבשבילם ההתאוששות מורכבת יותר".

שילמת מחירים. האם ראוי שאדם בריא יכניס את עצמו לתהליך הזה אם זה כך?

"אני חושבת שהדיכאון מגיע ממקום שהגוף שומר על עצמו. פגעתי בעצמי בידיים שלי, והגוף מתקומם נגד זה. אבל איך אפשר להשוות את מה שאני עברתי לסבל של חולה דיאליזה? יש המון אנשים שעומדים למות מכל מיני מחלות ואין לנו איך לעזור להם. פה יש לנו מה לעשות וזה לא מזיק לנו. המדינה מפעילה כאן מערכת בלמים מאוד חזקה. מערכת שהיא לא מפעילה, למשל, על ניתוחי קיצור קיבה שהם מקלים על החיים אבל לא מצילים אותם. עם זאת, לא לכל אחד זה מתאים".

האם את חושבת שצריך להמשיך עם הפרסום בנוגע לתרומת כליה?

"מי שתורם בגלל שהוא קרא את החוברת זה לא רציני, המדינה שמה המון מנגנונים של בלמים. את רואה סרטון עם כל הסיכונים, את אמורה להגיד לוועדה את כל הסיכונים בעל פה. הוועדה שעוברים לא נחמדה ובצדק, הם צריכים לעשות את שלהם. להגיד שאנשים תורמים מלחץ חברתי זה כמו להגיד שאישה מביאה לעולם תשעה ילדים במקום שישה בגלל לחץ חברתי. אלה נראות לי טענות לא מכבדות. ואם יש אישה אחת כזאת, היא תעשה עוד דברים בלי שיקול דעת. בשורה התחתונה, זה תהליך לא פשוט, וגם השקעתי בו כסף, אבל זו זכות פנטסטית לתת עוד חיים".

לא בנק כליות

בעוד שלושה חודשים יחגוג ארגון 'מתנת חיים' עשור לקיומו. בראשית השבוע שעבר עמד מספר תרומות הכליה שנעשו דרכו על 615. ההתפתחות, מספר הרב ישעיהו הבר, לא הייתה לינארית. בשנה הראשונה מספר התרומות עמד על ארבע, בשנייה התבצעו 11 השתלות. בשלוש השנים האחרונות התבצעו 120 השתלות בשנה דרך הארגון. "את ההרגשה", אומר הרב הבר, "אי אפשר לתאר. מדברים על מספרים גדולים, אבל כל אחד הוא עולם ומלואו. כל תורם הוא עולם וכל מקבל הוא עולם. בשנים האחרונות חזר הצבע לחייהם של אלפי אנשים. כשאדם מטופל בדיאליזה, לא רק החיים שלו נפגעים אלא של כל המשפחה. זה סבל שלא יתואר".

הרב הבר הקים את הארגון בעקבות פטירת חברו פנחס, שאותו הכיר במהלך המחלה. פנחס נפטר לאחר שהרב הבר התאמץ למצוא לו תורם מתאים, ואף מצא, אך לא הספיק לבצע את התרומה בזמן. "ניהלתי בית ספר והייתי ר"מ בישיבה גבוהה", מספר הרב הבר על ימי הקמת הארגון, "עזבתי את שני התפקידים בבת אחת מתוך מטרה להוציא את כל עם ישראל מהדיאליזה ולגרום לכך שישראל תהיה המקום הראשון בעולם שבו אין תור להשתלת כליה".

מספר התורמים הממתינים היום להשתלה בישראל עומד על כ-840, אבל זה המספר הפורמלי. "יש עוד כ‑400 איש שהם ממתינים לא רשומים. הם עוד לא הגיעו למצב של דיאליזה, אבל הם בדרך לשם. אנחנו מעדיפים לתרום להם, משום שסיכויי ההצלחה של השתל להיקלט ושל החולה לחיות חיים טובים אחר כך, גבוהים באופן משמעותי ממי ששחק את הגוף בדיאליזה". היום, אומר הרב הבר, נמצאת ישראל במקום ראשון בעולם בתרומות מן החי.

איך אתה מסביר את זה?

"אנחנו עם מיוחד שמוכן לתת מעצמו לזולת. כשמצטרפת לזה פעילות הסברה לאומית שמסבירה על התהליך, יש לזה תוצאה". מצד אחד מסביר הרב הבר שהתהליך פשוט יחסית, שיעור הסיכון נמוך מאוד ויש אפשרות לחיות חיים בריאים ושלמים עד מאה ועשרים גם עם כליה אחת. "מצד שני, זה לא מתאים לכל אחד. אם אני מזהה מישהו שלא מתאים לו לתרום והוא רוצה, אני הראשון שאשכנע אותו לא לעשות את זה. אני אומר לו, בוא תתחרט, אתה ואני נספר לכולם שנפלת בגלל בעניין רפואי, וכך אני מאפשר לו לצאת מזה בלי להתבייש".

97 אחוזים מן התורמים דרך 'מתנת חיים' משתייכים למגזר הדתי. מתוכם 60 אחוזים דתיים לאומיים ו‑40 אחוזים חרדים. "הואיל והמשאבים שלי דלים יחסית, פעולות ההסברה שלי התרכזו עד עכשיו במגזר החרדי, במגזר הציוני-דתי ובמגזר הדתי דובר האנגלית. אני פונה לכל מגזר בשפתו. בכל חג בשנים האחרונות הוצאנו שלושה מגזינים, בשלוש גרסאות שונות לציבורים האלה. למגזר החילוני, הרוסי ויוצאי אתיופיה לא פניתי, גם לא למגזר הלא יהודי, וזה מחוסר משאבים".

חלוקת הנטל וההתרכזות בפרסום במגזרים מסוימים לא נראית לך בעייתית?

"זו בעיה שמציקה לי ואפילו מטריפה את דעתי. אני תולה את האשמה בעובדה המפתיעה שמי שעוסק בהצלת חיים הוא דל משאבים, ולא מקבל תקציבים מהמדינה. אולי האשמה היא גם בי, משום שאני שואל את עצמי איך אני יכול לעשות עוד השתלה ולא איך אני משיג עוד כסף. אבל אני בהחלט רוצה להגיע לציבור החילוני. אשמח אם יעזרו לי".

יכול להיות שהקמפיין של 'מתנת חיים' אגרסיבי מדי? יכול להיות שהוא יוצר לחץ לתרום?

"אני בהחלט חושב שזה לא צודק ולא נכון שציבור שומרי התורה והמצוות בארץ יהיה בנק התרומות של המדינה. מצד שני, אני לא חושב שיש מי שזה לא מתאים לו והוא תורם. יכול להיות ש'התפלק' אחד כזה פנימה. אבל בגדול זה לא כך".

הרב הבר לא חושב שהקמפיין שלו אגרסיבי יתר על המידה. "יש בידי מכתבים מגדולי הרבנים החרדיים, הרב אדלשטיין והסטייפלר, הרב שטיינמן והרב אלישיב, בעד תרומת כליה, אבל אני נזהר שלא לפרסם כרוז עם מה שהם אמרו בנושא. אם הייתי מפרסם את זה, היה לי גל ענקי של תורמים, משום שהציבור החרדי הולך אחרי גדולי הדור שלו. אבל אני חושב שתרומת כליה לא מתאימה לכל אחד. אני סובר שאסור שתרומת כליה תיעשה מתוך התלהבות רגעית, התרגשות פתאומית ונהייה אחרי משהו מיסטי. אנחנו לא מסכימים שמישהו יתרום בלי הסכמה מוחלטת של בן או בת הזוג, ובלי שיהיה מודע לסיפורים היותר קשים". הוא גם מבהיר שבכל הזדמנות, כמו למשל בכנס שהתקיים לאחרונה, הוא מקפיד שהמועמדים לתרומה יהיו מודעים גם לסיפורי ההתאוששות היותר מורכבים, כדי "שתהיה להם את כל התמונה".

הרב הבר מזכיר את הבדיחה, לפיה ביישובים מסוימים פתחו קבוצת תמיכה למי שיש לו שתי כליות. השאלה היא, אני מקשה, אם אין כאן לחץ חברתי לתרום. "אני חושב שמי שעובר את כל המסננים לא נכנס למקום מסוכן מדי. מי שהוכרז כמתאים לתרומה נכנס להרפתקה מינורית. ככל שעברו השנים ובשלו המחקרים התגלה למי, בסופו של דבר, תחסר הכליה והנהלים הוחמרו".

בנושא המשכנתא ובנוגע לנושאים טכניים אחרים, שאולי המדינה הייתה צריכה לקחת עליהם אחריות, אומר הרב הבר שהארגון שלו פתר אותם ומסייע לתורמים.

הרב הבר היה רוצה שכל מי שמבקר את העידוד הרב לתרום, יעמיד לנגד עיניו את סבלו של חולה הדיאליזה. "זה היה מציג תמונה אחרת, מאוזנת", הוא אומר. מצד שני הוא בהחלט רוצה להתרחב לכלל המגזרים בארץ, ועד שזה יקרה הוא ממשיך להפיץ את הרעיון באחריות ולנסוע בין בתי החולים כדי ללוות את התורמים והנתרמים.