בשבע מהדורה דיגיטלית

אורות של חנוכה - סיפור לילדים

אחרי שאנחנו מדליקים נרות בבית, ואחרי שאנחנו שרים את כל השירים ואוכלים את כל המאכלים, אנחנו נכנסים לאוטו.

עדי דוד , כ"ח בכסלו תשע"ט

אורות של חנוכה
אורות של חנוכה
איור: עדי דוד

כך בכל אחד מלילות חנוכה. זה הפך למנהג משפחתי להשתתף בכל ערב בהדלקת נרות במקום אחר. לפעמים אנחנו נוסעים להדליק עם קרובי משפחה, לפעמים אצל אנשים זרים. לפעמים אבא ואמא נותנים לנו, הילדים, לקבוע איפה נדליק בערב, ולפעמים הם שומרים את זה כהפתעה.

אתמול הלכנו להדלקת נרות בבית האבות של סבתא. זכרנו את החוויה משנה שעברה, והצבענו פה אחד על הדלקת הנרות הפעילה ברחבת הכניסה של המעון לאזרחים ותיקים. בגלל שהרבה זקנים מתגוררים שם, תמיד מגיעים אורחים מעניינים ויש הפעלות מיוחדות. האש בנרות שבעשרות החנוכיות מרצדת ומרקדת, העובדים עוברים ומחלקים סופגניות ותמיד יש מי שמתנדב לנגן בפסנתר ולארגן שירה בציבור. סבתא שלי חולה וחלשה, ונדיר לראות אותה שמחה, אבל בערבי הדלקת הנרות המשותפים היא פשוט זורחת.

אתמול, בנוסף לשירים, לסופגניות ולהדלקת הנרות, ביקש אחד העובדים של בית האבות מהאנשים שיספרו על נס אחד שאירע להם במהלך חייהם. בדרך הביתה ניסינו לשחזר את הניסים המרגשים ביותר שסופרו. היה את הסבא עם הקסקט שסיפר כיצד ניצל מהמחנה בגרמניה, והגברת שסרגה סוודר וסיפרה על הבן שלה שהבריא באופן פלאי ממחלה חשוכת מרפא. הזקנים בבית האבות צברו שנים ואיתן גם חוויות מיוחדות, וכל נס שסופר היה מדהים ונדיר מקודמו.

היום אבא ואמא הפתיעו אותנו. נסענו להדלקת נרות בבית חולים. מכיוון שאנחנו רגילים להדליק במוסדות ציבוריים, ציפינו שנשתתף בהדלקה הציבורית שבכניסה לבית החולים או באחד האולמות הגדולים. אבל במקום זה לקחו אותנו אבא ואמא דרך מסדרונות מפותלים לאחת המחלקות. כמה הופתענו לפגוש שם את תמר, דודה שלנו. היא שכבה במיטת בית חולים, לבשה בגדי בית חולים ונראתה מחויכת במיוחד.

"תמר, את חולה? למה את מאושפזת כאן?", שאלתי אותה ממש באותו זמן שאחותי שאלה שאלה דומה. מתברר שתמר החליטה לתרום כליה, והיום בוצע הניתוח. כבר כמה זמן שהיא נמצאת בתהליך ארוך שכולל בדיקות וראיונות, והיא שמרה את זה בסוד כדי שתשרה הברכה במעשה. עכשיו, שעות ספורות אחרי הניתוח, ישבה תמר במיטה, סביבה בני המשפחה ובחלון החדר - חנוכייה.

בין השירים והסיפורים, החלטתי לחזור על ההפעלה של אתמול, ושאלתי את תמר מה הנס הגדול ביותר שקרה לה. "מצחיק שאתה שואל", היא אמרה, "רגע לפני הניתוח, שאלתי את הבחור שעמד לקבל את הכליה שלי את אותה שאלה. אתה יודע מה הוא ענה? הוא אמר שהנס הכי גדול הוא לקום בבוקר, להיות מסוגל לתכנן לעתיד הרחוק, לימודים, ילדים, עבודה, בלי לפחד שהגוף שלו לא יעמוד במעמסה. לדעת שהשבוע פנוי לפעילות בלי הצורך לוותר על ימים ושעות רבות של טיפולים בלתי נגמרים בבתי החולים. הבחור שקיבל היום בניתוח את הכליה שלי אמר שהעובדה שמצאו אותי, ושהכליה שלי מתאימה לו, היא נס גדול, שיאפשר לניסים הגדולים ביותר לקרות - לניסים האלה של כל יום, לאפשרות לקום בבוקר ופשוט לחיות".

תמר סיימה את הסיפור ונראתה עייפה ומאושרת. אמא שלי ניגבה דמעה. לאחר ההדלקה, כשקמנו ללכת, פתאום נהייתי מודע לעובדה שאני הולך, שאני נושם ושאני מדמיין לי איפה נדליק נרות מחר. כנראה שכדי שיקרה נס לא צריך להינצל מסכנה גדולה או להשתתף באירוע חריג. כדי להבין שקרה לנו נס צריך רק לפקוח עיניים ובאמת באמת לחיות.