בשבע מהדורה דיגיטלית

פולמוס היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות

הרב אליעזר מלמד , כ"ח בכסלו תשע"ט | עודכן: 17:37

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

ספר חדש - 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר דוקטור בהיסטוריה, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה - 100,000, לצרפת - 80,000, לקנדה - 60,000, ולדרום אפריקה - 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

לתגובות: ravmel@gmail.com