בשבע מהדורה דיגיטלית

מתנגדת לאלימות, מתנגדת למחאה

17 שנים עסקתי בלי הפוגה במניעת אלימות נגד נשים, אבל משהו באופן שבו הדברים התרחשו השבוע הרגיש לי מאוד לא נכון.

נועה אריאל , כ"ט בכסלו תשע"ט

הפיכת המאבק באלימות לעניין נשי לא מקדמת אותו.
הפיכת המאבק באלימות לעניין נשי לא מקדמת אותו.
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כל השבוע עמדתי כמו ילדה שרוצה לעלות על הסחרחרת בגן השעשועים, אבל הסחרחרת לא עוצרת לשנייה ומסתובבת באופן כל כך מסוכן, שגורם לה להתרחק. היה לי כל כך הרבה מה לכתוב ופשוט נאלמתי דום.

17 שנים עסקתי בלי הפוגה במניעת אלימות נגד נשים, ובשלוש השנים האחרונות נוסף לי העיסוק במניעת פגיעה מינית בילדים. גם השבוע, כשהצגתי את הצגת חנוכה האהובה שלי, הייתי ראשי ורובי בשני הנושאים הקשים האלה. הם לא מסוג הנושאים שכבים כשאני רוצה.

אז למה נרתעתי כל כך מפעילות חשובה של העלאת המודעות לאלימות במשפחה? כי אלימות במשפחה ופגיעה מינית הן לא גן משחקים, וכשבשביל לעלות לשחק צריך לצעוק חזק או להשתולל, אז אני בחוץ. משהו באופן שבו הדברים התרחשו השבוע הרגיש לי מאוד לא נכון, אבל בגלל ששני הנושאים האלה כל כך חשובים לי, לקח לי זמן לאוורר את הנפש מהעשן.

אני רוצה להניח כאן הנחת יסוד, שמבחינתי היא לא שאלה: יש אלימות נגד נשים. יש הרבה יותר אלימות נגד נשים מאשר להפך, והיא תמיד כוללת איום פיזי וכמעט תמיד פחד מוות. יש אלימות ברורה וקלה לזיהוי. התעמרות שאינה מסתירה את עצמה, הכוללת גם אלימות פיזית.

אלימות פיזית היא תמיד קצה הקרחון של אלימות אחרת: נפשית, מילולית, כלכלית, רוחנית או מינית. יש אלימות סמויה שקשה לזהות, כי למביט מבחוץ הכול נראה מושלם למרות שהוא רקוב מיסודו, ויש אלימות דקה אבל דוקרת, שיכול להיות שיעברו שנים עד שהאישה עצמה תבין לאן נקלעה. לפעמים היא מבינה אחרי שהפכה לשבר כלי ממש.

איזה סוג אלימות יותר גרוע? הכי גרועה בשביל כל אחת זו האלימות שהיא חווה.

להכיר את סימני האימות

איך מטפלים במניעת אלימות? גם לכך יש שלוש תשובות מרכזיות, הנוגעות לחינוך ובניית מרחב ציבורי.

דבר ראשון מאירים ומעוררים אצל גברים את המציאות, ומחנכים לחשיבה נכונה ולשוויון ערך. שוויון ערך איננו מלחמת זכויות מגדרית, אלא תפיסת עולם פנימית של כבוד פנימי וברור לרצונו, למחשבתו, לתפיסת עולמו ולצרכיו של הזולת, ותפיסתם כשווי ערך לאלו שלי. צריך להקנות כל הזמן ידע על אופן הפעולה החולני של אלימות במשפחה, על המניפולציה הרגשית והקוגניטיבית שגבר אלים מפעיל על החברה, על בת זוגו - לפני ואחרי שהיא נישאת לו - ועל עצמו כדי להצדיק את עצמו בעיניו. חשוב להבהיר שזו אינה "תפיסה שונה" אלא תפיסה רעה.

חשוב לבנות תמונה זוגית של אחד שלם ומלא שנבנה משני שונים שווי ערך. כשאני מציגה לפני בנים, הדיון איתם לאחר ההצגה מרתק. בני נוער פתוחים לשיח על רגשות, תהליכים פנימיים ותפיסות באופן מפתיע ומרגש. ברוך ה', הדיכוטומיה שהייתה פעם נחלתו של רוב העולם על גברים שכליים ונשים רגשיות לא ניכרת כל כך, והמנעד הרגשי והקוגניטיבי אצל שני המגדרים רחב ומפותח באופן משמח, ובעיקר מאפשר שיח והסברה.

דבר שני, מלמדים ומחנכים את הבנות לתפיסה עצמית מוארת ושלמה, להיותן חלק מכלל האנושות והחברה עם כל השווה וכל המיוחד, וכל היתרונות וכל החסרונות המגדריים, ומעודדים אותן למצות ככל יכולתן את חייהן, כל אחת על פי רצונה, חלומותיה וכישוריה, תוך בניין אופק רחב ככל האפשר.

בנוסף לכך, זו תמימות (ואפילו פשיעה) לחשוב שרק באהבה ננצח. חשוב לתת להן כלים, ידע וחוויה איך לזהות מראש אלימות זוגית, וכמה הן חייבות להימלט ממנה כשהן נפגשות בה. ידע הוא כוח, והכוח הזה יוכל להציל אותן ולמנוע את נפילתן לבור השחור הזה של אלימות במשפחה. אני יודעת את זה, כי אני מקבלת הדים מבנות גם 10 ו-20 שנה אחרי שצפו בהצגה, והן מצילות באמצעות הידע שקיבלו את עצמן ואת הסובבות אותן.

הדבר השלישי שאנחנו כחברה חייבים ליצור הוא דחייה של התופעה הזאת מכול וכול. בשביל זה, ראשית צריך לדעת שהתופעה קיימת בכל ציבור. צריך לדעת שאין סימנים חיצוניים כגון גיל, עדה, מגזר או מצב כלכלי, תעסוקתי או השכלתי של הגבר.

חשוב מאוד לדעת מה הם סימני האלימות. אין אלימות בלי סימנים מוקדמים. יש רק סימנים שלא ידענו לזהות ולכן המידע הזה כל כך חשוב. בנוסף לכך, יש להבהיר את ההבדל בין תפיסות של מרחב זוגי שמשתנות מזוג לזוג, ממגזר למגזר ובקרב קבוצות חברתיות מאופיינות השונות זו מזו, ובין אלימות.

למשל, זוג שהחליט ביחד שהאיש מנהל את המערך הכספי הוא לא זוג שסובל מאלימות. זוג שבו האישה מודרת ממידע ואין לה גישה לנכסים, או שאין לה זכות להשתתף בקבלת ההחלטות הכלכליות בבית והיא מקבלת הקצבה שרירותית בלי דיון ובלי זכות לשינוי, ובעיקר מפחדת לבקש מידע או דיון או שינוי, הוא זוג עם מערכת זוגית אלימה. גם אם יש להם הרבה כסף, גם אם יש לה כרטיס אשראי, גם אם ההקצבה שלה רחבה ונדיבה, זו עדיין אלימות. כשיש פחד, זו אלימות.

צריך להעלות את הנושא כל הזמן באמצעות מידע שוטף, סיפורים, עשייה מחוקקת שוטפת ומפורסמת. יום בשנה, חודש מודעות, יום התרמה ארצי, שעות חינוך, הרצאות ומופעים, הכול נכון.

ערבוב תפיסות

אז מה היה לא נכון השבוע? אלימות לא פותרים בהעצמה באמצעות מידע לא מדויק בלשון המעטה. למה אישה שנרצחה על ידי אחותה נמצאת בסיפור הזה? הרבה מאוד גברים נרצחים. הם לא, והיא כן כי היא אישה?

ולמה שביתה? אפשר היה לעבוד ולתרום את שכר העבודה למקלט. למי אכפת לקחת יום חופש בתשלום? איזה סוג מטופש של עשייה חברתית יש כאן? ולמה רק נשים? לגברים שאני מכירה יש אישה, בנות, אחיות, אמא. למה הם מודרים מהמאבק הזה?

שלא לדבר על ההכחשה וההתעלמות מאלימות ופגיעה מינית שמתרחשות על רקע שלא מתאים לנושאות הדגל הזה (עובדים זרים, פגיעה על רקע לאומני). גם הערבוב של כל תפיסה שלא נושאת חסד מלפני אבירות המאבק (למשל הגדרת ההפרדה בין נשים לגברים כהדרה) לא עודד אותי להצטרף.

הידע הוא הבסיס הראשון שעליו נבנה מאבק. הצפת המרחב במידע לא מדויק, אג'נדאי ומתלהם אינה מקדמת את המאבק. היא מקדמת חלק מהנאבקות, את הנשים המוכות היא מחלישה.

צפיתי בחרדה בהצפת הרשת באמירות אלימות ומקטינות נגד נשים. אבל טרולים תמיד היו ותמיד יהיו. מה שמפחיד הרבה יותר היה המון תגובות של אנשים (בעיקר גברים, אבל גם הרבה נשים), שהרגישו שסגנון המאבק ומלחמת המגדרים שהוא יצר, יחד עם הנתונים הלא מדויקים עד לא נכונים, מונעים מהם להיות שותפים.

הפיכת המאבק באלימות לנושא נשי, אינה מקדמת את המאבק. היא מדירה את הגברים מהשתתפות במאבק אזרחי ואנושי פשוט, שרובם רוצים להיות חלק ממנו אבל נמנעים בגלל כל האמור לעיל.

אני מתנגדת לאלימות במשפחה. 20 שנה אני עוסקת במניעת אלימות ובתמיכה בנשים מוכות. אני מאמינה בעשייה חברתית והצפת המרחב הציבורי בעומק הבעיה ובהכרחיות השינוי, ולא יכולתי להצטרף הפעם. נאלמתי דום בפני המאבק הלא מדויק ולא נכון הזה.

היום אני רוצה להיות פה לעצמי, ולכל מי שמרגישים רצון לתקן עולם ולא מצאו לעצמם מקום לכך השבוע.

נועה אריאל היא כלת פרס שר החינוך לתרבות יהודית לשנת תשע"ח, מעלה את ההצגה "הערב היפה בחיי" לזיהוי סימני אלימות בתקופת החיזור