בשבע מהדורה דיגיטלית

שר או עציץ?

היועמ"ש אביחי מנדלבליט, כך התברר השבוע, חושב שבכל הקשור לבכירי משרד המשפטים, שר המשפטים הוא עציץ

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ח בכסלו תשע"ט | עודכן: 19:46

טוב שהשרה שקד פועלת לאיזון. שקד וזילבר בדיון בוועדה
טוב שהשרה שקד פועלת לאיזון. שקד וזילבר בדיון בוועדה
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

1

הפרק המי-סופר-איזה בעימות שקד-זילבר שהתקיים השבוע, הביא לידי חידוד שאלה חשובה מאוד:

האם שר המשפטים הוא המיניסטר האחראי על משרדו, או שמא מדובר בעציץ, והפקידים הבכירים במשרדו בכלל כפופים לאדם אחר - היועץ המשפטי לממשלה.

הסוגיה הזאת התחדדה לנוכח השאלה האם שרת המשפטים רשאית לעשות שימוש בסעיף 123 לתקנון הכנסת (השואב את כוחו מסעיף 21 לחוק יסוד הכנסת) ולהופיע בוועדה מוועדות הכנסת במקום המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, או שמא כאשר זילבר מופיעה בשמו של היועמ"ש היא כלל אינה כפופה לשרה שקד, ולכן שקד אינה רשאית למנוע את הופעתה.

היועמ"ש מנדלבליט, שלא אוהב אגב את נטייתה של זילבר להשמיע עמדות פוליטיות, מחזיק מנגד בהשקפה שבשביל בכירי משרד המשפטים השר הוא עציץ. מנדלבליט חכם מכדי לומר זאת כך, אך הדברים שאמר השבוע בוועדה לביקורת המדינה היו ברורים. מנדלבליט הבהיר כי היועמ"ש הוא גורם עצמאי לחלוטין שאינו כפוף לאיש, ולכן גם מי שמייצגים אותו כפופים אליו בלבד. אולם החלק המעניין בטיעון שלו היה הסימוכין לדבריו. מנדלבליט כמובן לא הביא לשם כך סעיף בחוק יסוד וגם לא סעיף בסתם חוק. למה? כי מעמד היועמ"ש אינו מוסדר בשום חוק. הוא אפילו לא הביא החלטת ממשלה. מנדלבליט הסתמך בעניין על דו"ח ועדת שמגר שקמה לאחר פרשת בר-און-חברון, אשר כלל לא אומץ על ידי הממשלה (מלבד אימוץ חלקי של ההמלצות בעניין אופן בחירת היועמ"ש). אז איך דו"ח מעניין, אך חסר כל מעמד חוקי או משפטי, יכול להוות מקור סמכות לפעולות היועמ"ש? לא אלמן ישראל. מתברר שבבית המשפט העליון עשו מה שהממשלה והכנסת לא עשו, ולאורך השנים טפטפו את הדו"ח כמסמך מחייב, בלי שאיש ממי שהיו מוסמכים לכך נתנו לו מעמד כזה.

וכך תפקיד שכל מטרתו המקורית הייתה לאזן באמצעות משפטן מפא"יניק את הכוח העצום של שר המשפטים הראשון פנחס רוזן, איש המפלגה הפרוגרסיבית, הפך בעצמו לתפקיד בעל כוח עצום שאיש אינו מאזן. טוב ששרת המשפטים שקד משתמשת בעימות מול זילבר כמנוף להחזיר לשר המשפטים קצת מהכוח שאמור להיות בידיו. יש לקוות שהמהלך הנוכחי יחזיק מעמד ובעקבותיו יבואו עוד מהלכים חשובים בכיוון הזה.

2.

השופט הנדל מפחד

ממה מפחד השופט ניל הנדל? המחלקה המשפטית של פורום קהלת הגישה ביום שני השבוע לבית המשפט העליון בקשה להצטרף כידיד בית המשפט לדיון בעתירתה של פרופ' יעל אמיתי נגד שר המדע אקוניס. לפני שנרחיב בבקשה ובמה שקרה בעקבותיה, קצת רקע: ועדה במשרד המדע המליצה על מינויה של יעל אמיתי, פרופסורית לנוירולוגיה וראש בית הספר הבין-פקולטי למדעי המוח באוניברסיטת בן גוריון בנגב, לחברה במועצת הנגידים של הקרן הישראלית-גרמנית למחקר מדעי (GIF). אולם שר המדע אקוניס, שהוא המוסמך למנות, לא אישר את המינוי. אקוניס הסביר שבשנת 2005 חתמה אמיתי על עצומה התומכת בסרבני שירות ביו"ש, ומאז לא חזרה בה. בעקבות הסירוב של אקוניס לחזור בו מההחלטה, הגישו ועד ראשי האוניברסיטאות ופרופ' אמיתי עתירה נגד אקוניס בדרישה לביטול ההחלטה. ואז קרה דבר שהוא בעצם משונה, למרות שכבר התרגלנו. פרקליטות המדינה, שאמורה לייצג את השר, הודיעה לבג"ץ שהיא דווקא תומכת בקבלת העתירה. הפרקליטות גם דרשה, הן בכתב התשובה לבג"ץ והן בדיון עצמו, כי לשר אקוניס לא יותר להשמיע את עמדתו באופן עצמאי בפני שופטי בג"ץ.

אלא שאז קרה משהו שלא קורה כל יום. בדיון המקדמי בעתירה ישבו השופט ניל הנדל, ראש ההרכב, ועמו שני שופטים טריים יחסית שידועים כשמרנים, אלכס שטיין ודוד מינץ. השר אקוניס החליט לא לוותר והגיע לדיון, ושם, למרות מחאת מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות עו"ד ענר הלמן, החליטו השופטים לתת לו לדבר. לא זו אף זו, השופטים החליטו אומנם להוציא צו ביניים נגד ההחלטה של אקוניס, אך מנגד החליטו שלצו לא תגיב רק הפרקליטות, אלא גם לאקוניס יותר להגיש תצהיר תגובה עצמאי מטעמו, שהפרקליטות לא תוכל להתערב במה שייאמר בו.

מדובר בצעד שממש לא קורה כל יום בבג"ץ, המוסד שביצר את השיטה הישראלית המשונה בכל הנוגע לייצוג גורמי ממשל מול בג"ץ. באופן כללי בעולם יש שתי שיטות מקובלות בעניין ייצוג גורמי ממשל מול מערכת המשפט. שיטה אחת נותנת מונופול לפרקליטות ומקבילותיה, אך מחייבת אותה לייצג את הנבחר ולא משנה מה דעתו. שיטה שנייה מאפשרת לפרקליטות שלא לייצג עמדה שהיא אינה מאמינה בה, אך אז כמובן רשאי הדרג הנבחר להיות מיוצג באופן אלטרנטיבי. השיטה הנוהגת אצלנו, שבה הפרקליטות גם מחזיקה במונופול וגם מחליטה את מי רצונה לייצג, ובכך למעשה סותמת לנבחרי הציבור את הפה מול בית המשפט, היא המצאה ישראלית מקורית, תולדת העיוות הכללי סביב מעמדו של היועמ"ש שכבר צוין לעיל. מי שביצרו את האנומליה הזאת היו, כמובן, שופטי בג"ץ.

השבוע הגישה כאמור המחלקה המשפטית של פורום קהלת בקשה להצטרף לעתירה במעמד של ידיד בית המשפט, מעמד שמאפשר לאנשי הפורום להציג גם הם טיעונים בפני בית המשפט. בפורום הבהירו שפרופ' אמיתי והג'וב היוקרתי שתקבל או לא - לא מעניינים אותם. הם ביקשו להתייחס רק לנקודה אחת: זכותו של שר לייצוג אותנטי בפני בג"ץ, גם אם עמדת היועמ"ש והפרקליטות שונה. הנורמה המקובלת במקרה כזה היא שהבקשה איננה מוכרעת לגופה. הגוף שמבקש להצטרף לעתירה כידיד בית המשפט מקבל הזדמנות לטעון בפני בג"ץ בקצרה, ובכך למעשה ניתן לו פתחון פה בלי לקבוע שהוא זוכה למעמד החשוב. אולם הפעם קרה דבר שונה. בתוך יממה בלבד קיבל השופט הנדל, לבדו, החלטה לדחות את הבקשה. זה מוזר כי זה מנוגד למקובל, וזה עוד יותר מוזר כי ההחלטה התקבלה על ידי ראש ההרכב הנדל, בלי ששני חברי ההרכב הנוספים, אלו שבגללם אקוניס קיבל פתחון פה בפני בג"ץ, היו שותפים בה. ולכן כאמור נשאלת השאלה: ממה מפחד השופט ניל הנדל?

3

אין על מי לסמוך

מועמדותו של ניצב בדימוס צ'יקו אדרי לתפקיד מפכ"ל המשטרה איננה נטולת קושיות. חלקו בפרשיות שונות שבהן נמתחה ביקורת נוקבת על תפקודו, מעלה בהחלט סימני שאלה מכבידים מאוד באשר למידת התאמתו לתפקיד החשוב. אולם מה שהתברר השבוע באופן סופי הוא שהמנגנון - הוועדה למינוי בכירים שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס - הוא לא הדרך הנכונה לטפל בבעיות כאלה. פרט למבוכה שנגרמה סביב הזיגזג המשונה שעשה גולדברג בראיונות שנתן לכלי התקשורת, התברר מעל לכל ספק עד כמה הקונספט של ועדה בראשות שופט רק נותן תחושה שיש על מי לסמוך, כשבאמת לתחושה הזאת פשוט אין על מה לסמוך.

צריך להגיד את זה באופן הכי פשוט: העובדה שפלוני הוא פנסיונר של מערכת המשפט לא עושה אותו מבין בטוהר המידות ובשלל תחומים נוספים יותר מכל פנסיונר אינטליגנטי אחר. המחשבה כאילו אם רק נקים ועדה בראשות שופט שתבדוק את המועמדויות נהיה בטוחים שבאמת הכול גלאט, פשוט מנותקת מהמציאות. לכל אדם יש דעות, עמדות וגם הטיות שנובעות מדפוסי מחשבה ודעות קדומות, גם לשופטי בית המשפט העליון בדימוס. המחשבה כאילו מדובר באנשים שניחנו בסגולות אישיות מיוחדות במינן, נובעת בעיקר מכך שבשנות כהונתם הם ממעטים להתבטא מחוץ לאולם המשפט ובטח שלא מתראיינים לכלי התקשורת. כשהם נחשפים לציבור כ"לשעברים", פתאום ההילה הזאת כבר הרבה פחות מרשימה. לכן נראה שנקודת הזמן הנוכחית היא בהחלט הרגע המתאים לשים לסיפור הזה סוף, ופשוט לבטל את ועדת גולדברג. זה לא כל כך מסובך, החלטת ממשלה אחת וזהו.

***הפינה הכלכלית***

סיפורה של טונה

ההודעה על סגירת מפעל אריזת שימורי הטונה 'יונה', שארז קצת סרדינים ובעיקר את קופסאות שימורי טונה 'סטארקיסט' בישראל, לא הפתיעה איש מאלו המצויים בנעשה בתעשיית המזון הישראלית. הקונספט של מפעלי אריזת שימורי טונה בישראל היה בנוי כולו על מדיניות מכס. במדינת ישראל אין טונה. הדייגים הישראלים לא מעלים דגי טונה במכמורות שלהם. את דגי הטונה דגים באוקיאנוסים, כשהמדינות המובילות בדיג הן מדינות דרום מזרח אסיה.

אז למה במשך שנים התקיימו במדינת ישראל מפעלים לאריזת שימורי טונה? כי המכס על יבוא דגי טונה שלמים קפואים היה נמוך, ואילו המכס על קופסאות שימורי טונה מבושלת, כמו אלו שאנחנו קונים בסופר, היה גבוה. לכן השתלם לייבא ארצה את הדגים בצורתם המקורית אחרי הקפאה, ולבצע את האריזה בשימורים ואת הבישול בכמה מפעלים לא גדולים בארץ. בסך הכול, אגב, לא היה מדובר אף פעם באיזו תעשייה משגשגת. כל הסיפור הוא מאות בודדות של משרות בשכר נמוך מאוד.

המפעל שנסגר כעת, ששכן בטירת הכרמל, העסיק כ-80 עובדים. הוא נסגר כי באוצר החליטו שאין יותר סיבה להחזיק בכוח, באמצעות פערי מכסים מלאכותיים, תעשייה חסרת זכות קיום של ממש. ברגע שמכסי המגן הופחתו באופן דרסטי, זה רק עניין של זמן וקצת היערכות של היבואנים, עד שהשוק יוצף בסחורה מיובאת. עם זאת, סיפור הטונה מראה גם שהורדת מכסים לא תמיד תוזיל מחירים. במקרה של הטונה המחיר דווקא עלה. העניין הוא שהוא היה עולה בכל מקרה, מהסיבה הפשוטה שמחיר הטונה העולמי עלה. לכן גם המחיר בארץ עולה, בלי קשר לשאלה האם מייבאים את הטונה בצורתה הגולמית או כמוצר מוגמר.

תעשיית שימורי הטונה הישראלית לא חוסלה עדיין סופית, אגב. נותרה עוד חברה אחת שאורזת שימורי טונה בארץ, אבל הרוב הגדול של הטונה כבר מיובאת, וספק אם גם החברה האחרונה תחזיק מעמד כאורזת ומבשלת בארץ. ולמרות שאין זמן טוב לקבל בו מכתב פיטורין, למעשה בתקופה הנוכחית המכה פחות קשה באופן יחסי. שיעורי האבטלה בארץ נמוכים, ויש ביקוש גדול גם לעובדים נטולי השכלה והכשרה מקצועית ספציפית. מאחר שגם במפעלי הטונה השכר היה נמוך, סביר מאוד להניח שהעובדים ימצאו עבודה חדשה בשכר לפחות זהה. לכן, סיפור הטונה הוא באופן יחסי סיפור פשוט עם סוף לא עגום במיוחד. השאלה היא מתי תעז המדינה להתמודד עם סוגיות דומות בבסיסן אך סבוכות יותר ברובד המעשי שלהן.

לתגובות: shlomopy@gmail.com