העיסוק בהנצחה הוא התעסקות בקדושה. אורטל גרידיש במפעל שלה
העיסוק בהנצחה הוא התעסקות בקדושה. אורטל גרידיש במפעל שלהצילום: אהוד אמיתון TPS

מכונת הרקמה פועלת במרץ במפעל הפרוכות ביישוב טל מנשה, וחוטי זהב נרקמים בקצב אחיד על בד הפרוכת הקטיפתי.

כבר שלושה ימים ברצף שהמכונה לא מפסיקה לעבוד, כאילו יודעת כי עליה להשלים את מלאכתה בהקדם. יום ולילה, סביב השעון, היא עמלה על הכנת הפרוכת לזכרם של בני משפחת עטר ז"ל, שמונה נפשות, שנספו בתאונת הדרכים הטראגית בדרכם לטיול בכביש 90 לפני כחודשיים.

המקרה הטראגי הגיע לאוזניו ולליבו של יהודי יקר ואיש חסד מבורו פארק שבארצות הברית, והוא יצר קשר עם מזכירות היישוב פסגות וביקש לתרום ספר תורה לעילוי נשמת המשפחה. בהחלטה משותפת עם אנשי היישוב והמשפחה, הוחלט להכניס את ספר התורה לבית הכנסת בפסגות. התורם היקר ביקש להישאר בעילום שם, וחפץ לתרום גם פרוכות לבית הכנסת שבו התפללו יריב, שושי והילדים ז"ל.

כך נכנסה לתמונה אורטל גרידיש, בעלת חברת הפרוכות 'פעמון ורימון'. הזמן דחק - בתוך שבוע מההזמנה היא נדרשה לסיים את מלאכת הכנת הפרוכות. גרידיש צללה מיד לעומק היצירה ועיצבה דגם של עץ חיים בעל שמונה ענפים, ענף לכל בן משפחה שחייו נגדעו אבל ממנו צומחים עלים חיים. "הדגם מבטא את המשך הצמיחה", היא מסבירה, "ואת האמונה היוקדת שגם מתוך הניסיון הלא יתואר הזה עם ישראל יצמח ויגדל וימשיך את חיי המשפחה המופלאה הזאת. תביני, בהנצחות", היא מתארת את הרציונל שעומד לנגד עיניה בכל יצירותיה, "אנחנו תמיד נתמקד בצמיחה שמתוך האובדן ולא בכאב הלופת שבו. אחרי הכול, יש מתפללים שיושבים מול הפרוכת והם צריכים לצאת מועצמים מהתפילה".

אבל יש מקרי הנצחה שבהם המבט האופטימי הוא כמעט בלתי אפשרי.

"נכון, יש מקרים לא פשוטים בכלל, אבל אני אשתדל להתמקד במסר המחזק, גם אם הוא לא נראה במבט ראשון. לפני כשנה וחצי התקשר אליי מישהו שביקש לעשות פרוכת לעילוי נשמת 'כמה אנשים', כלשונו. הוא לא פירט במה מדובר בדיוק. נפגשתי איתו, בחור צעיר ונחמד עם מבטא צרפתי, שמספר לי שהוא מבקש להנציח את ארבע הבנות שלו לקראת יום השנה. הייתי בהלם. הוא הסביר לי שאשתו הייתה חולה, והיא וארבע הילדות מתו בשריפה. תוך כדי המפגש אני נזכרת שלפני כמה חודשים דווח בחדשות על מקרה של אמא שסבלה מדיכאון אחרי לידה".

"היה לי מאוד קשה לגשת לזה", היא נאנחת. "באתי ליצור וקמתי. ציירתי ומחקתי. לקח לי המון זמן עד שהצלחתי להתיישב ולעשות את זה. הסתכלתי על התמונות המתוקות שלהן, מחייכות ומאושרות. זה היה מטלטל, ארבע ילדות ואמא. איך אפשר להנציח על פרוכת סיפור נוראי שכזה?", היא סופקת כפיים בחוסר השלמה. "עבדתי על זה עם דמעות. הפרוכת שיצרתי בנויה מחנוכייה כי הרצח התרחש בחנוכה. החנוכייה עצמה מורכבת מציורי ילדות של עלים ופרחים לא מושלמים בגוונים של ורוד פוקסיה, שמסמלים בית של בנות וצמיחה. האבא ביקש גם חמישה לבבות קטנים שיהיו שזורים בפרוכת, כמו פעימות חיים. בשבילי זו לא הייתה עוד פרוכת. חלק מהנשמה שלי נמצא בתוכה", היא אומרת בקול רועד. "בסוף נשאר כאן אבא לבד, בלי הבנות ובלי אשתו, ויום השנה הוא נקודת זמן מאוד טרייה וכואבת. כשהרכבתי את הפרוכת בבית הכנסת האבא התרגש ובכה. היה מאוד מאתגר להוציא עיצוב שמספר סיפור אישי רגיש וכואב כל כך, אבל גם כזה שהמתפללים לא יראו מולם משהו שמשדר טראומה או טרגדיה אלא משהו צבעוני, מרומם, מעצים".

פרוכת נוספת, טעונה במיוחד, יצרה גרידיש לעילוי נשמת הילדה תאיר ראדה ז"ל. "ההורים הקימו בית כנסת לזכרה בקצרין, ואביה, שכבר היה חולה אנוש, הגיע עם בלון חמצן לחנוכת בית הכנסת. הוא חתך את הסרט ולמחרת נפטר. כבר בסוף השבעה הרמתי טלפון לאילנה, אמא של תאיר, וביקשתי לתרום פרוכת לעילוי נשמתה. אילנה מאוד התרגשה. היא ביקשה את הפסוק 'כי אתה תאיר נרי', וציור של מנורה. היא גם סיפרה לי שתאיר מאוד אהבה לצייר ציפורים. הכנתי סקיצה של מנורה, קטועה בצורה גסה, כמו החיים של תאיר שנקטעו. כיום הפרוכת נמצאת בבית הכנסת בקצרין וזה מרגש אותי מאוד".

אלה ברכב ואלה במדרשה

אורטל גרידיש (35) נולדה וגדלה במושבה הפסטורלית בנימינה, בת בכורה מתוך חמישה ילדים במשפחה שומרת מסורת. את ילדי המשפחה שלחו ההורים למוסדות החינוך הממלכתי-דתי. "לא היו שם כמעט חבר'ה מבתים דתיים, אבל הצוות והאווירה דיברו אליי". כבר בכיתה ד' החליטה שהיא חוזרת בתשובה, "החלטתי שאני מקבלת על עצמי לשמור שבת. ההורים שלי היו נוסעים, מטיילים, ואני התעקשתי להישאר בבית ולא לחלל שבת".

מה הוביל אותך להחלטה כזאת בגיל צעיר כל כך?

"פשוט הרגשתי שזו הדרך הנכונה. גדלתי בבית עם כבוד למסורת, כך שלא ראיתי בזה מהלך יוצא דופן".

ואיך ההורים שלך הגיבו?

"הם לא ידעו איך לאכול את זה. כולם אמרו להם: 'אל תילחמו בה, זה יעבור לה', אז הם נתנו לי את המקום". מאותם ימים של גיבוש זהותה הדתית חקוק בליבה מקרה מכונן אחד. "הייתי בת 11 כשנסענו יחד כל המשפחה לשבת בחוף הכנרת", היא מספרת. "הסכמתי לבוא כי הם הבטיחו לי ששומרים שבת. הביאו בשבילי פלטה והתחייבו שעד צאת השבת נמצאים בחוף ולא נוסעים". הכול התנהל כשורה, עד שבבוקרו של יום השבת החלו רוחות חזקות מנשבות בחוף. "הכול עף שם והאנשים התחילו להתקפל מהחוף. גם ההורים שלי רצו ללכת אבל אני טענתי בתוקף: 'הבטחתם לי שלא נוסעים עד צאת השבת - תקיימו'. ובאמת נשארנו שם. בצהריים החוף התרוקן, כולם כבר נסעו ורק אנחנו היינו שם יותר מארבע שעות לבד, מסתכלים לשמיים ומחכים לראות שלושה כוכבים. הם בפירוש יכלו לומר לי 'מתוקה, עד כאן', אבל הם הכילו וכיבדו את האמונה שלי, וזה היה רגע מדהים מבחינתי", היא מציינת בהערכה.

מלבד ההתמודדות מול בני משפחתה, נאלצה גרידיש להתמודד עם מכשול נוסף ולא צפוי - דחייה מקבלה למוסד מהחינוך הדתי. "זה היה כל כך כואב", היא משחזרת, "בסוף כיתה ו' רציתי להתקבל לאולפנית בפרדס חנה. זה היה נראה לי מסלול טבעי בשבילי. הלכתי למבחנים ולריאיון, ולאכזבתי קיבלתי מכתב שמבשר שלא התקבלתי בגלל חוסר התאמה".

חוסר התאמה?

"כן, למרות שאני ראיתי את עצמי דתייה לכל דבר - ההורים שלי לא דתיים והבית לא שומר שבת".

היה בך כעס?

"זאת הייתה בשבילי סטירת לחי, לא ציפיתי לזה בכלל. היום כאמא אני מבינה שבסוף מוסד מקבל תלמידים בעקבות מבחן וריאיון קצרצר, ובמקרה כמו שלי לא היה מספיק מקום לביטוי המורכבות בשתי דקות של ריאיון. אני גם יכולה להבין את המקום הזה שמוסד רוצה לשמור על רמה תורנית ועל תלמידים ברוחו, אבל הייתי מצפה מהם לנסות להבין באמת מי הילדה שיושבת מולם, מה הרצונות והשאיפות שלה ואיפה הלב שלה נמצא", היא מלינה.

ובעוד גרידיש הילדה התאכזבה קשות מכך שלא התקבלה לאולפנית, התגייסה למענה באופן מעורר התפעלות בת השירות הלאומי בבית הספר, תמי גורפינקל. "הייתי בקשר טוב איתה. היא האמינה שזה לא הוגן ולחמה בשבילי. תמי כתבה מכתב מנומק, ובו היא הסבירה שהיא מכירה אותי ומעידה שאני שומרת מצוות. היא גם דיברה באופן אישי עם ראש האולפנית וביקשה ממנה להבין את מורכבות המקרה". הצוות החינוכי באולפנית האזין ברצינות לטענות בת השירות והפך את החלטתו על פיה. גרידיש התקבלה ללימודים באולפנית. "כל כך שמחתי ובאמת התחלתי ללמוד שם. ממש פרחתי".

עם סיום לימודי התיכון פנתה גרידיש לשנת שירות בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. "הייתי בת שירות בסיעוד במחלקה פנימית. את הבוקר הייתי פותחת בבדיקת הסימנים אצל החולים, חום ולחץ דם. אחר כך עזרתי לחלק ארוחת בוקר. למרות שלכאורה מדובר בתפקיד טכני, נתתי שם את הנשמה והרגשתי מאוד משמעותית. זה לא היה תמיד פשוט. את נקשרת לאנשים במחלקה, רואה סיטואציות רפואיות קשות, נתקלת במוות. הייתה אישה ערירית שנשארתי איתה גם אחרי שעות השירות וחולים סופניים שליוויתי. אבל השתדלתי להכניס המון אנרגיות טובות לעשייה. הייתי נכנסת לחדר ומחייכת לחולים, מתעניינת בהם. זה היה שיעור מאלף בשבילי מה חיוך קטן יכול לחולל".

עם תום שנת השירות חזרה גרידיש לבית הוריה בבנימינה. באותה שנה התארסה עם חברה קובי גרידיש מהמושב טפחות, אך החתונה נדחתה בתשעה חודשים, בעקבות קורס הקצינים שאליו יצא קובי. "כשהבנתי שהחתונה מתעכבת החלטתי לנצל את הזמן לבנייה אישית. הלכתי למכון אורה כדי להתחזק. רציתי רגע לפני שאני מקימה בית להבין יותר לעומק את המהות. עליתי לירושלים רק לתוכנית אלול וממש נשאבתי למקום. בסוף נשארתי שם כמה חודשים טובים עד החתונה", היא מספרת. "מדובר בפרק זמן שהשפיע המון על המשך החיים שלי. אני זוכרת שבאחת השבתות התארחנו לסעודה אצל משפחה מקריית משה. במהלך הסעודה יצא שסיפרתי להם שמכרתי את הרכב שלי כדי לממן את הלימודים במכון. האבא קם וקרא בהתלהבות: 'ילדים, תראו, אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר'. בלימודים במכון הרגשתי שאני צומחת ברבדים אחרים".

"לתמצת חיים שלמים בציור"

לאחר נישואיהם גרו בני הזוג גרידיש באור עקיבא, אך כשמלאו לטוהר בתם הבכורה שלושה חודשים הם חיפשו להשתלב בקהילה דתית תוססת. "רציתי שיהיה לילדים שלי את מה שלא היה לי בילדותי". הם חיפשו באינטרנט אלטרנטיבה מתאימה ונתקלו בדרך מקרה בפרסומת ליישוב טל מנשה שבצפון השומרון. "עד היום לא ברור לי איך נתקלנו בפרסומת למגורים בקרוואן והתלהבנו", היא צוחקת. "אני בת בכורה ומפונקת מבנימינה, מה לי ולמגורים בקרוואן, ועוד בהתנחלות? מבחינת ההורים שלי זה בכלל היה מעבר להרי החושך. למרות זאת, הגענו למקום ומיד התחברנו. ומאז אנחנו כאן".

הזוג גרידיש קבע את ביתו ביישוב. הבעל קובי שירת כאיש צבא קבע בעוד אורטל החלה לסלול לעצמה את דרכה המקצועית. "הייתי בבית עם הבת הבכורה שלי שהייתה תינוקת, ולמדתי קורס ערב בעיצוב גרפי. בגלל שקובי היה בצבא, המטרה מבחינתי הייתה ללכת על מקצוע יצירתי שאני אוהבת אבל שיאפשר לי להישאר בבית". בהמשך פתחה עסק קטן בשם 'פיתוחי חותם', בו עיצבה זמירונים מיוחדים לשבתות, מזכרות, לוחות שנה וכדומה. "יום אחד הגיעה אליי לבית שכנה וביקשה שאעצב לה פרוכת מיוחדת לבית כנסת. רוקם כבר היה לה והיא רק נזקקה לעיצוב. עבדתי על זה בשמחה והבאתי לה את הדוגמה. למחרת הרוקם התקשר אליי ואמר: 'ראיתי את העיצוב שלך - בואי לעבוד אצלי'". אחרי היסוס קל השיבה לו גרידיש בחיוב. היא דאגה לרשום את ילדיה הקטנים למסגרות והחלה לעבוד אצלו כמעצבת.

"מהר מאוד למדתי את העבודה והתמקצעתי בתחום. הייתי עובדת סביב השעון וממש חייתי את זה. עם הזמן יותר ויותר אחריות נפלה עליי במעגל הייצור. הערכתי מאוד את הבוס שלי, שנתן לי המון מקום ליצירה ולביטוי מקצועי. לצערי הוא חלה בסרטן ונפטר, ואחרי שש שנות עבודה סיימתי את עבודתי במקום".

דווקא כשיצאה ממעגל העבודה ונאלצה לחשב מסלול מחדש, הבינה ביתר שאת את הערך הגדול בעבודתה כמעצבת פרוכות. "הבנתי שהרקמה והעיסוק בהנצחה כיסו אצלי כמה רבדים בנשמה. זאת התעסקות בקדושה. זה להנציח חיים שלמים של אדם ולתמצת אותם בציור ובפסוק. מצד אחד זה להוציא מהכוח אל הפועל יצירתיות ומחשבה, אבל זה גם נוגע בתקשורת הבינאישית מול הלקוחות השונים ודורש התעמקות בסיפורי חיים, וגם נוגע במשא ומתן ובמכירות. היה לי ברור שאני רוצה להמשיך בדרך הזאת, והחלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח".

בשלב ראשון ובעצה אחת עם בעלה, הזמינה מכונה משוכללת וחדישה לרקמה. המכונה, שעלותה כמה מאות אלפי שקלים, שוקלת יותר משלושה טון וגודלה כ-15 מ"ר. לכן, הובלתה והצבתה דרשו פרוצדורה מורכבת ביותר. "הזמנתי מכונה מיוחדת לפי מידות שמתאימות גם ליצירת פרוכות גדולות. ייאמר לזכותו של בעלי שהוא מאוד תמך והאמין בי מהרגע הראשון. אתה לוקח הימורים בחיים, וכאן היו לנו באמת חסדי שמיים עצומים".

ההתחלה החדשה לא הייתה חפה מקשיים. בד בבד עם ההיערכות להקמת העסק ילדה גרידיש את בתה השביעית הלל. כבר בחופשת הלידה הייתה יושבת עם עפרונות ודפים, ומשרטטת עיצובים חדשים. וכאילו לא די בכך, דווקא בעיתוי כה רגיש התבשר בעלה על מעבר לתפקיד חדש בעיר הבה"דים, שבעקבותיו ייאלץ להעדר מהבית לאורך השבוע. "זה היה השיא. העסק שלי בדיוק קם, הייתה לי תינוקת קטנה ומכונת הרקמה הייתה כבר בדרך לארץ, ופתאום הודיעו לנו שקובי בתפקיד חדש ויחזור הביתה רק בסופי שבוע. באותם ימים קלטתי שאני אשת איש קבע, על כל המשתמע מכך. את לבד, בלילות ובימים. לא מספיק שכעצמאית את מתמודדת לבד עם אלף ואחד אתגרים, ואז בבית את לבד עם הילדים והקניות והבישולים. זאת הייתה תקופה מאוד מאתגרת בשבילי", היא מודה בכנות.

"כבר 14 שנים שבעלי בשירות בצבא קבע ואני הכי גאה בו בעולם", היא ממשיכה ומתארת את החיים החדשים שנאלצה להתרגל להם. "אני רואה בזה ערך ולצבא יש מקום של כבוד אצלי. אבל תמיד הוא היה חוזר הביתה בערבים מאוחר והסתדרנו. בשלוש השנים האחרונות קובי חזר הביתה רק בסופי שבוע והיו גם כמה שבתות שהוא היה חייב להישאר. אז עם שבעה ילדים קטנים ועסק לנהל זה בהחלט לא קל. תפקדתי במשך השבוע כמו אם חד הורית, שמטפלת בילדים וגם בכל מה שקשור לבית ולחשבונות. את כל הבנייה של העסק עשיתי לבד. נשאבתי למציאות מאתגרת ללא ספק".

העסק המתפתח, לצד ההיעדרויות הממושכות של אבי המשפחה, הובילו לשינוי קל בתוכניות של העסק. "מאותה נקודה היה לי ברור שאני צריכה להיות קרובה לבית, להיות נגישה לילדים. היה לי חשוב שגם כשאני בעבודה הם יידעו שאני קרובה אליהם ולא ששנינו נעלמנו להם. לכן החלטתי להקים את המפעל ביישוב". כך נפלה ההחלטה שמפעל הפרוכות יוקם בקומה נוספת בבית משפחת גרידיש, "קרוב לבית אבל מצד שני עם כניסה נפרדת".

איך מסתדרת אמא לשבעה קטנים עם הקמת מפעל ופיתוח קריירה כאשר הכול מונח על כתפיה?

"במבט לאחור העסק היה דווקא סוג של תרופה בשבילי. פתאום נשארתי לבד, הבעל איננו. אני באופי שלי צריכה את העשייה ואת האקשן של היצירה. עבדתי בעסק כל יום עד ארבע. אחרי שהילדים היו חוזרים הייתי איתם, וכשהם נרדמו הייתי שוב עולה למפעל להמשיך לעבוד. בהתחלה ממש ברחתי לכאן. הבנתי שיש שתי דרכים להתמודד עם הלבד: או לשקוע לתוכו ולהתמקד ברחמים עצמיים או לנצל את המציאות הזאת כמקפצה. להקדיש את הזמן הפנוי שיש לי גם בערבים לקידום העסק".

אישה בעזרת הגברים

כיאה לעסק חדש שנפתח, ביררה גרידיש את ייחודה כעסק לייצור פרוכות. הבירור הביא אותה לנישה של הנצחות אישיות, בדרך של התעמקות בסיפור האישי של המונצח ויצירת דגם מיוחד שיביע את דמותו.

המפעל קיים רק כשנתיים וחצי, וכבר פרוכות רבות פרי יצירתה מפוזרות בכל רחבי הארץ. רבות אחרות נמצאות על קו הייצור. "יחסית זאת תקופה קצרה, וב"ה אין רגע דל. לפעמים אני חושבת לעצמי, אנחנו זוג צעיר עם שבעה ילדים וזכיתי לעסוק בתחום שנוגע לי בנימי הנפש, מי היה מדמיין שאני אקים אימפריה כזאת. אין לי ספק שזאת השגחה פרטית. זה מדהים בכל קנה מידה".

את אישה שיוצרת בתוך עולם גברי מובהק. איפה הנשים בכל הסיפור הזה?

"הפרוכת תורמת לאווירה הכללית בבית הכנסת, ואני משדרת ביצירה שלי כמובן גם לנשים שמהוות חלק בלתי נפרד מהמקום. במקומות רבים דווקא מעזרת הנשים רואים את הפרוכת הרבה יותר טוב מאשר מעזרת הגברים. ואגב, הרבה נשים מתחברות לצד האומנותי והאסתטי שבפרוכת ולמשמעות של הפסוקים".

ואיך מתקבלת הנוכחות שלך בתהליך הייצור בעזרת הגברים?

"עם כל הזמנה של פרוכת אני מגיעה אישית לבית הכנסת כדי לקחת מידות מדויקות, לראות את הסגנון של בית הכנסת ולעצב או להתאים את הדגם למקום, לאופי המתפללים ולסגנון. האמת, כאישה הכניסה לתוך עזרת הגברים לא תמיד פשוטה. לפני שאני מגיעה אני צריכה לתאם ולוודא שאין תפילה או שיעור במקום. לפעמים אנשים נשארים ללמוד או להתפלל, ויש כוללים שלומדים רצוף ואפשר להיכנס רק בזמן הפסקת הצהריים הקצרה. היו מקומות שכמעט זרקו אותי משם, או שהעירו 'גברת, זאת עזרת גברים, בבקשה תצאי'. אבל ברגע שהם מבינים את הסיבה שאני שם הכול נרגע. אני משתדלת לכבד את המקום ולעשות את המלאכה שלי בצורה מקצועית, שקטה ומהירה".

מפעל הפרוכות מהווה גם מרכז מבקרים לציבור המטיילים בשומרון. "זה התחיל כשחבר מהיישוב, טוביה ברוקנר, הגיע לקנות אצלי משהו והחליט שאת הטוב הזה אסור לי להשאיר רק לתושבי טל מנשה. באותה תקופה הוא ניהל מרכז סיור ולימוד והחליט להביא את אחת הקבוצות לסיור ותצפית מהמרפסת. ככה זה התחיל. מדריך סיפר למדריך והתחילו להגיע למפעל מטיילים באוטובוסים, קבוצות מכל קצוות הארץ ומכל גוני האוכלוסייה, אנשים שמעולם לא היו בשומרון. הם מתפעלים מהנוף המדהים, רואים את תהליך הייצור של הרקמה, שומעים את הסיפורים שמאחורי הפרוכות וגם יוצאים עם מזכרת קטנה".

[email protected]