אז מי אחראי למכירת יוסף?

פרשת מכירת יוסף מגיעה לנקודת הרתיחה המרגשת של מפגש האחים. מי אחראי למכירה? האחים? יעקב? יוסף עצמו? ואולי מישהו אחר?

שמעון כהן , ו' בטבת תשע"ט

בור יוסף בעמק דותן
בור יוסף בעמק דותן
צילום: ג'ורג' נובומינסקי, פלאש 90

פרשת ויגש ממשיכה את דרמת יוסף ואחיו מנקודת המתח הכמעט בלתי אפשרית בה נקטע הסיפור בסופה של הפרשה הקודמת, רגעי המפגש בין האחים. הרב ניסים אדרי ממקד שאת שיחתו השבועית בסיבה ובאחריות לאירוע המכירה שהחל את ההשתלשלות כולה:

מי בעצם אשם במכירה של יוסף? האם זהו האבא שבחר לאהוב אותו יותר מאחיו? או אולי יוסף שהביא את דיבת האחים או אולי האחים שבחרו לקנא ולמכור אותו?

מעל הכול ומעל כל שחקני המשנה של הפרשה ישנה תכנית אלוקית לרדת למצרים. המהר"ל טוען שעם ישראל נמכר לעבד לגלויות שונות כמו יוסף שנמכר לעבד. הגלויות הללו לא התרחשו רק בגלל הבחירות והטעויות שלנו, אלא הן תכנית קבועה מראש. בראשית חייו האדם נתון בגלות, גלות היא שלטון כוחות גדולים ממך ששולטים בך, ובראשית כל היווצרות הקליפה קודמת לפרי, החומר קודם לצורה והגלות לגאולה, ולגלות הזו יש תכנית מסודרת והדברים אינם מקריים.

עם ישראל יורד לגלות כדי לגלות את מהות שורש חייו. אם היינו מתפתחים בארץ ישראל, ארץ מולדתנו, זו הייתה התפתחות טבעית ובמצרים לידתו של העם נובעת מכוחו של הבורא שמעניק לנו את הכוח הטבעי. לא רק היעד נקבע על ידי ה' אלא גם המסלול, המשבר נקבע גם הוא בידי ה' כפי שקובע יוסף באזני האחים כשהוא אומר להם 'לא אתם שלחתם אותי כי אם האלוהים'.

לא פעם אנחנו חושבים שהסיבות והטעויות שלנו הן שמסובבות את האירועים, אבל המסובב הוא ה'. ביהדות יש מתח בלתי נתפס בין הידיעה האלוקית לבחירה של האדם ובפרשתנו יש הכרעה ברורה, גם היעד וגם המסלול קבועים מראש. היינו צריכים את המשבר כדי להוליד בנו ערבות של אח באחיו, דאגת הגדול ביותר לאחיו הקטן ביותר.

וכאשר הכול קבוע וידוע, גם הטעיות, על מה בעצם אנחנו צריכים לחזור בתשובה? על הכוונות שלנו. האירועים יתגלגלו כפי שהם, אבל הכוונות שלנו בתוככי אירועים גדושות פגמים כמו שנאות וקנאות.

כשמחזירים לאחים את הכסף הם אומרים 'אבל אשמים אנחנו', הם חוזרים עשרים שנה לאחור בהבנת מקור אחריותם. גם יהודה יכול היה לפתוח את כל נאומו בפני יוסף, להאשים ולומר ששתלו את הגביע בשקו של אחיו הקטן, אבל במקום זה הוא אינו מאשים את הסביבה אלא חוזר לעניין האחווה והערבות. יהודה בודק בעצמו את נכונותו שלו למסור את הנפש בשמה של האחווה, הוא חי את תיקון הפגם של השנאה מלפני עשרים שנה מבלי להאשים את הסביבה.

יהודה מלמד אותנו לקחת אחריות על החלק שלנו בסיפור. יהודה בדבריו אינו מתייחס לדמויות משנה אלא פונה ישירות אל יוסף עצמו ומטיח בו 'כי כמוך כפרעה'. הזוהר מבאר את המילים 'ויגש אליו יהודה' ואומר שמיהו ה'אליו' שאליו ניגש יהודה, זהו הקב"ה מסובב הסיבות. יהודה מדלג על כל הדמויות האחרות ופונה אל השורש. מתוך גישה זו של אחריות אישית אומר יהודה אני אחראי לבדי ומוכן ללכת במקומו לכלא ולעבדות.

מבחנו של המנהיג ביהדות מתחיל במבחנו של רועה הצאן שמוסר נפש למען הכבשה הקטנה. גם אם ה' הוא הקובע את התכנית אנחנו לוקחים אחריות על חלקנו שלנו והפגמים שלנו. גם אם גדלתי בילדות קשה אני לא מאשים את הסביבה אלא בוחן את האחריות העצמית שלי.