בשבע מהדורה דיגיטלית

חורף חם?

הפיגוע בעפרה מצטרף לשרשרת אירועי ירי שבסופם המחבלים מצליחים לחמוק בשלום מהזירה

יאיר שרקי , ה' בטבת תשע"ט

חוליה נוספת שלא נתפסה. זירת הירי סמוך לעפרה
חוליה נוספת שלא נתפסה. זירת הירי סמוך לעפרה
צילום: עופר מאיר, פלאש 90

זירות פיגוע הן אף פעם לא אזור סטרילי ומסודר, אבל בצומת הכניסה לעפרה ביום ראשון בערב, נר שמיני של חנוכה, נוספו על הבלגן הרגיל גם בלבול ולחץ של הכוחות בשטח, לאחר שחוליית המחבלים שביצעה את הירי מרכב חולף הצליחה להימלט.

זהו פיגוע ירי שלישי ברציפות ביהודה ושומרון שמבצעיו מצליחים לחמוק בשלום מהזירה. כך היה גם בירי שהתרחש באותה גזרה לפני כחודש לעבר אוטובוס סמוך לבית אל, וכך גם המחבל שנמלט חמוש מאזור התעשייה ברקן לפני כחודשיים ועדיין לא נתפס. גם אם אין קשר ישיר בין המקרים והם בוצעו באמצעות כלי נשק שונים, הרצף שנוצר כאן מטריד את גורמי הביטחון באזור.

בין כל החיילים, רכזי השב"כ ואנשי הביטחון שעסקו בניתוח הזירה ובאיסוף הממצאים, היו גם חבריהם של הלוחמים מגדוד 'נצח יהודה' שאבטחו את הצומת בשעת התקרית. שניים מהם סיפרו לי, אולי בניסיון להסביר את התגובה המעט מאוחרת, שחבריהם היו בסוף שמירה של שמונה שעות, אחרי שסגרו שבת במוצב. אחד החיילים עוד הספיק להתעשת וירה חצי מחסנית לעבר הרכב, אולם הוא כבר הצליח להסתלק צפונה ולסטות מכביש 60 לדרך צדדית.

בנתיב הבריחה הזה היה בעבר מחסום שהוסר. אחד הקב"טים של היישובים מספר שבחודשים האחרונים היו עוד כמה אירועי ירי לא מפוענחים שעברו מתחת לרדאר, בעיקר בגלל העובדה המשמחת שהם הסתיימו בלי נפגעים, וזה בנוסף למקרי ירי לעבר מתקנים צבאיים כמו פילבוקסים, שלעיתים בכלל לא מדווחים.

פחות משלוש שעות אחרי הירי הציר נפתח חזרה לתנועה מלאה. הזירה נוקתה, מרבית הכוחות כבר התחילו לעזוב, צלמי העיתונות הסתלקו ועיקר תשומת הלב התקשורתית עברה לבית החולים שערי צדק בירושלים, שם הצליחו הרופאים ליילד את שירה איש-רן שנפצעה קשה והייתה בחודש השביעי להריונה. מטבע הדברים העיסוק התקשורתי התחלק בעיקר בין מחלקת טיפול נמרץ, שם השתפר לאט מצבה של שירה, ובין הפגייה שנמצאת קומה אחת מעליה, שם נאבקים הרופאים על חייו של יילוד בן יומו, בלי שם, שבא לאוויר העולם חודשיים לפני הזמן.

לצד התפילות והדרמה האישית והאנושית, האירוע הזה, אפילו אם היה נגמר בלי נפגעים, מחייב לתת את הדעת לצבר הנתונים שמדליקים נורה אדומה: כוח האדם הצבאי ביהודה ושומרון צומצם בחודשים האחרונים, וקיצוץ נוסף של כוחות בט"ש מתוכנן לתחילת 2019. רק לפני שלושה שבועות פנה לצה"ל אחד מגורמי הביטחון הבכירים בהתיישבות, והצביע על שחיקה מתמשכת בכמה ממרכיבי הביטחון, ובראשם היקף הנוכחות הצבאית בשטח. קצין בכיר בפיקוד המרכז השיב לו בכנות שהמהלך נכפה עליו: "פיקוד המרכז התנגד להורדת הסד"כ (סדר הכוחות – י"ש) להגנת היישובים, וזאת בנוסף להורדת הסד"כ הכללי בהגנה".

למחרת הגעתי שוב לטרמפיאדה, כדי לראות את תמונת המצב ביום שאחרי. היקף פריסת החיילים בצומת היה שגרתי, אולי מתוגבר מעט בניסיון להיות יותר דרוכים. תוך כדי הצילומים פגשנו לפתע את הרב אוהד טהרלב, אבא של חברי המתוק אלחי טהרלב הי"ד, חייל צה"ל שנרצח בעת מילוי תפקידו באותה נקודה בדיוק בפיגוע דריסה לפני שנה וחצי. ראיתי אותו מסתובב בזירה, מסתכל, מרים לכלוכים מהרצפה. הוא סיפר שבא כדי להגיד שלום, והתירוץ שמצא לעצמו היה לבדוק שהאנדרטה לזכר אלחי לא נפגעה מהיריות. אחד החיילים אמר לו שהיא הפכה למחסה לנוסעים שעמדו בתחנה בזמן הפיגוע.

כמה דקות אחר כך מצאנו שם כתם דם של אחד הפצועים שהסתתר מאחורי האבן הגדולה של האנדרטה ועדיין לא נוקה. בעיתוי לא מתוכנן, באותו ערב הצבא אמור היה להציג בפני המשפחה את ממצאי התחקיר על הפיגוע שהתרחש לפני שנה וחצי. קשה לשער מה מתחולל בנפשו של אבא במקום כזה ובזמן כזה, אבל כשביקשנו ממנו להתראיין, הוא בחר להשאיר את הפקת הלקחים והמסקנות הביטחוניות לאחרים, וזה מה שהוא אמר: "איפה שיש מוות יש גם הרבה חיים. ואיפה שיש חלל זו הזמנה למלא אותו בדברים טובים, בחיים ובאור".

דרוש ניעור חריף

עיקר חשיבותו של הדיון הפומבי שהתנהל ביום רביעי בוועדה לביקורת המדינה על דו"ח הביקורת החריף של נציב קבילות החיילים, אלוף במיל' יצחק בריק, היא בעצם קיומו. יו"ר הוועדה, שלי יחימוביץ', סיפרה בתחילת הדיון על הלחצים שהופעלו עליה כדי למנוע את הדיון. "התקשרו אליי גורמים בצה"ל, לא מעטים, כדי להטיל דופי בבריק", גילתה. לדיון בדלתיים סגורות אכן יש יתרונות: הוא ענייני יותר, מעמיק, וגם למערכת יש נכונות גדולה יותר להודות בטעויות בלי להתבזות. אבל נראה שבמצב שנוצר, צה"ל זקוק לניעור חיצוני חריף. למתבונן מהצד קשה לשפוט האם בריק צודק בהכול, ובטח שמבחינת הסגנון וניהול המערכה התקשורתית אפשר היה להתנהל אחרת, אבל על רבות מהעובדות שהוא מציג אין חולק. החל ממילואימניקים שמדווחים מהשטח על הליקויים, ועד לתא"ל אורי גורדין, רמ"ט זרוע היבשה, שנשלח לחזית הוועדה כדי להדוף את הטענות אבל הודה במפורש בחלק מהממצאים. עיקר הוויכוח הוא על הווליום, על הפרשנות, ועל הקו שמותח בריק בין הנקודות שמציירות יחד תמונה מדאיגה.

אם לסכם את טענותיו של בריק, שהדו"ח שלו חסוי מטעמי ביטחון, צבא היבשה אינו מוכן כראוי למלחמה, בטח אם תפרוץ בשתי חזיתות במקביל. התרבות הארגונית בצה"ל בעייתית, ויש בעיות קשות הנוגעות לכוח האדם בקבע. לצה"ל יש חיל אוויר מהטובים בעולם ויחידות עילית שרוב פעילותן חסויה. כל זמן שרק אלו נדרשים לתפקד במשימות המיוחדות, ההישגים הם יוצאי דופן. אבל בריק מדבר על החפ"שים שאותם הוא פוגש כנציב קבילות החיילים. אלו שמשרתים ביחידות פחות זוהרות, בתפקידים זוטרים, אבל נותנים לו תמונה מקיפה על הצבא הגדול, על מה שקורה בגדודי החי"ר הרגילים ועל מערך המילואים.

יש גם משהו מדאיג בהתייצבות האוטומטית של בוגרי המערכת, כולל מקרב הח"כים, כדי לגונן עליה ולהציג את בריק באופן נלעג, כמו למשל חבר הכנסת אלעזר שטרן ששיגר מכתב מתלהם שדורש מבריק "שחרר אותנו מפניותיך". גם סוללת כתבים צבאיים מתודרכים היטב שמדבררים בשצף קצף את דף המסרים של איזנקוט, רק מגבירה את החשש שיש ניסיון להשתיק כל שאלה או הטלת ספק. המאבק הזה כבר מזמן עבר לפסים אישיים, אבל הבעיות יישארו גם אחרי ששני הניצים, בריק ואיזנקוט, יסיימו בקרוב ממש את תפקידם.

במהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, שתסתיים באמצע החודש הבא, ישראל לא יצאה ולא נגררה למערכה גלויה בעזה או בצפון, בין השאר בזכות המדיניות שהוביל. הוא ראוי להערכה רבה על האופן שבו ניהל בזהירות כמה גזרות מסובכות בתקופה לא פשוטה, ועיקר תפארתו היא על ניהול המערכה שבין המלחמות בצפון, באמצעות מאות התקיפות שהוביל בעומק שטח האויב בסוריה, בחשאי. אבל דווקא אקורד הסיום שלו הוא במבצע הנדסי מיוחצן ומדוברר שנערך בכלל בתחומי ישראל.

אם ישראל נאלצה להיכנע לתכתיבי חמאס בעזה ולשלם פרוטקשן במזומן לארגון טרור, רק בגלל החשש מניהול מבצע בעזה במקביל לפעילות הדחפורים להשמדת מנהרות חיזבאללה במטולה, אז אולי בכל זאת כדאי שגם שר הביטחון הנכנס יפנה כמה שעות בלו"ז, ישמע מה שיש לבריק להגיד, ויעביר את הממצאים לטיפול נקי מאמוציות אצל הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי.

לתגובות: 2sherki@gmail.com