נישואים: משני "משוגעים" לשפוי אחד

פרופ' ג'ורדן פיטרסון מנתח את הסיבות למשבר בתחום הנישואין במערב ומסביר ששני הורים הם המינימום ההכרחי לגידול ילדים.

גיל רונן , י"ב בטבת תשע"ט

ג'ורדן פיטרסון
ג'ורדן פיטרסון
צילום: Nathan Chan / thevarsity.ca

פרופ' ג'ורדן פיטרסון ניתח, בראיון טלוויזיוני שתורגם באחרונה לעברית, את הסיבות למשבר בתחום הנישואין בעולם המערבי. הוא הסביר ששני הורים הם המינימום ההכרחי לגידול ילדים מוצלח.

להלן תמלול דבריו של פיטרסון:

ובכן אני חושב שכמה דברים קרו. כלומר, דבר אחד שקרה יכול להיות שאנחנו חיים יותר זמן מבעבר. אז, הבעיה של להיות ביחסים שנמשכים לאורך עשורים היא בעיה שונה מהבעיה של להיות ביחסים שנמשכים לאורך התקופה שבה אתה רק מגדל ילדים.

אז אני חושב שיש את העניין הזה. אני חושב שנשים בבירור הפכו ליותר עצמאיות ואז הן החלו להיות יכולות להתעלות מתפקידיהן המוגבלים יותר. תפקידים אלו דרך אגב לא נכפו עליהן על ידי גברים "פטריארכאליים". אני חושב שזו צורת הסתכלות על ההיסטוריה שראויה לבוז, משום שאני חושב שגברים ונשים, ביסודם, שירתו כשותפים שתמכו אחד בשני לאורך ההיסטוריה, למרות אי ההסכמות ביניהם וקשיי החיים.

נשים הואצלו לתפקיד יותר מוגבל משום שהיה חסר להן סניטציה, היה חסר להן טמפונים, היה חסר להן שליטה על הריון ובעיות אלו נפתרו למעשה במאת השנים האחרונות, בערך מ-1895. וזה שיחרר נשים להיות שותפות במובן הרבה יותר רחב ממה שהן יכלו להיות בעבר.

אבל אנחנו לא רוצים לזלזל בכח של המהפכות הטכנולוגיות האלו אפילו שהן נשמעות קטנות ושגרתיות, הן לא שגרתיות וקטנות בכלל. במיוחד לא הגלולה למניעת הריון. זה שם מידה מסויימת של לחץ על הנישואים בגלל שהתפקידים המסורתיים הורחבו. ואפשר אולי לחשוב – "נו זה נהדר", וזה כאילו אכן ככה. זה אכן נהדר כי לשכבה רחבה יותר של אנשים יש גישה לביטוי מלא יותר של כישרונותיהם, ובעיקרון זה טוב להם, ובוודאות זה טוב לשאר החברה, משום שעכשיו יש לנו גישה גם לגאונות של הנשים בוא נגיד.

אבל, זה הפך את המשא ומתן על תפקיד הנישואים לקשה יותר.

והדבר השני שקרה מבחינתי, הוא שאנחנו היינו יותר מדי חסרי זהירות בליברליזציה של חוקי הגירושים ושינוי מבנה הנישואים באופן כללי. אני לא חושב שזה היה טוב לאנשים, במיוחד לא לילדים. כי הראיות שילדים מצליחים יותר במשפחות של שני הורים הן מכריעות. אין מדען חברתי אמין, לידיעתי, שחולק על כך. וזה יכול להיות משום שהיחידה החברתית המינימלית שעובדת היא למעשה המשפחה הגרעינית המינימלית, שני אנשים.

אחד הוא לא מספיק. שניים זה כמעט ולא מספיק, אבל זה המינימום... לכולם יש פגמים רבים ונטייה לעבר אי שפיות בכיוון אחד לפחות. ולכן, חלקית, מה שאתה רוצה לעשות הוא שאתה רוצה להתחבר למישהו לטווח הארוך משום שהם יכולים להיות שפויים היכן שאתה לא וההפך. אז אם יש לך בת זוג, אתם מתחברים זה לזה – וזה גם איך שנישואים עובדים סימלית, דרך אגב. זה החיבור של אדם, האדם הראשון, לפני ההפרדה לאיש ואישה.

אתם מתחברים זה לזה, ואז יש לך אדם אחד שהוא שפוי באופן בסיסי. ואז זה ממקסם את ההסתברות שאתה תצליח בצורה סבירה לאורך מסלול חייך. אבל זה גם הופך את שניכם כזוג, במיוחד אם אתם מתקשרים ביניכם, לשפויים בצורה מספקת, כדי להוות בסיס לגידול ילדים שיהיו בעלי יכולת חברתית ומקובלים, משום שאם יש להם הורים, אם יש להם יחידה הורית בוא נגיד, שמתקשרת ושמיישרת זה את זה, אז הילד יכול להסתגל ליחידה הזו, כדוגמא בזעיר אנפין של החברה כולה.

וכך – אם הילד יכול להבין איך להסתדר עם ההורים, במובן הטוב ביותר, אז הוא גם בו זמנית מבין איך להסתדר עם שאר האנשים. אז אני חושב שאם אתה יורד מתחת לזיווג הזה, דברים מתפרקים בצורה שאי אפשר לתקן בקלות.