חיילי דובדבן מפוצצים את בית המחבל מרמאללה שרצח את חברם רונן לוברסקי.
חיילי דובדבן מפוצצים את בית המחבל מרמאללה שרצח את חברם רונן לוברסקי.צילום: דו"צ

ביום חמישי שעבר, לאחר הפיגוע שבו נרצחו סמ"ר יובל מור יוסף וסמל יוסי כהן הי"ד, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו כי הוא מורה על הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, ולצידה קידום צעדי הרתעה נוספים.

ההכרזה הזאת הייתה צפויה, אך רבים קיבלו אותה בסקפטיות מוחלטת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהבטחות מסוג זה הופרחו לאוויר לאחר פיגועים רצחניים.

בשנת 2015, בתקופת טרור הסכינים, הורה נתניהו לצה"ל לזרז את תהליך הריסת בתי מחבלים. בפועל הדבר לא נעשה מסיבות שונות, חלקן מגיע מכיוון בג"ץ, שמערים קשיים על הריסת בתי מחבלים, אבל גם לצה"ל ולממשלה יש יד בגרירת הרגליים הבלתי פוסקת בנושא. בפועל, בליל שבת שעברה פוצצה את קומת ביתו של המחבל שרצח את סמ"ר רונן לוברסקי הי"ד, לוחם דובדבן, לאחר שהשליך עליו לוח שיש. למען ההגינות, יש לציין שבג"ץ אישר את הריסת הבית עוד לפני הפיגועים שאירעו בשבוע שעבר, ויחד עם זה, ובניגוד להצהרות ראש הממשלה והצבא, לא כל הבית נהרס.

מעט מאוד נושאים נתונים בקונצנזוס כה רחב בציבור הישראלי. הריסת בתי מחבלים הוא אחד כזה. למעט שוליים קיצוניים בשמאל הישראלי, כולם מסכימים כי זהו צעד חשוב במאבק נגד הטרור הערבי שלאחרונה שב ומרים ראש. אלא שלמרות ההבנה בחשיבות הצעד, תהליך הריסת בתי המחבלים מתמשך ומתמשך, עד שהוא הופך לעיתים ללא רלוונטי.

בג"ץ לא אשם

ביום שני השבוע נהרס ביתו של המחבל אשרף נעאלוה סמוך לשכם, זאת אחרי חודשים של התחייבויות, הבטחות ודיונים בבתי משפט. את השיחה עם רפי לבנגרונד, אביה של קים לבנגרונד-יחזקאל, שנרצחה בפיגוע בברקן, קיימנו עוד לפני שעלו הדחפורים על השטח. שבע מהבטחות של מערכת הביטחון הוא אמר לנו: "ההבטחות לא מנחמות אותנו. אנחנו רוצים מעשים". בלילה שבין רביעי לחמישי איתר צה"ל את נעאלוה, ובמקביל חוסל גם אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בעופרה, שם נרצח התינוק עמיעד ישראל איש-רן.

חיסול המחבל מהווה נחמה בשבילכם?

"נחמה קטנה בלבד. בפועל, אין שום דרך להתמודד עם האובדן. אנחנו עוברים עוד יום ועוד יום. אנחנו כמובן שמחים שהמחבל חוסל, אבל הנקמה האישית שלי זה לא העניין. השאלה היא מה יקרה במשפחה הבאה, ולצערנו יש כבר משפחות נוספות שהצטרפו למעגל הטרור".

בחודשים האחרונים, מאז הפיגוע, הפך לבנגרונד למומחה בסוגיית הריסת בתים. פעם אחר פעם הוא התייצב לדיונים בכנסת וקיים שיחות רבות עם גורמים שאחראים על הנושא. בשיחה עם 'בשבע' הוא מתאר כיצד מתנהל התהליך. "עד שלא נכנסתי למשפחת השכול לא באמת הבנתי איך זה עובד. עכשיו, לצערי, אני מבין את זה טוב יותר. מה שהבנתי זה שבג"ץ לא אשם כמעט בכלום. ההאשמות של הפוליטיקאים נגדו הן מוטעות לגמרי".

לבנגרוד מפנה את האצבע המאשימה לכיוון אחר: הפוליטיקאים והצבא עצמו. "לפני כמה שבועות נפגשנו, אני וההורים של זיו (חג'בי, א"מ), עם מפקד אלוף פיקוד מרכז, ושאלנו אותו למה כל מה שהוא דרש זה להרוס את המרתף והקומה הראשונה ולהשאיר את הקומה השנייה על תילה. הוא האיש שעל פי החוק בעל הסמכות לדרוש את ההריסה. התשובה שלו הייתה שאין זיקה בין האח למחבל שביצע את הפיגוע, ולכן לא הורסים את כל הבית. זאת טענה הזויה. אמרתי לאלוף שיש לו כמה טעויות יסודיות. קודם כול, הבעיה הכי בסיסית היא שאם יודעים מי המחבל צריך להוריד את כל הבית עוד באותו יום, אבל את זה לא עושים לצערי. המצב הנתון הוא שעובר זמן עד שהורסים את הבית, אבל כשכבר הורסים את הבית, צריך לעשות את זה נכון. להגיד לנו שלאח לא היה קשר לפיגוע ולכן אי אפשר להרוס את כל הבניין, וכמה ימים אחר כך להגיש כתב אישום נגד האח והאם, זה הזוי, לא פחות מזה. לכן זו לא אשמתו של בג"ץ. כשאתה מגיע לבית המשפט ואתה תובע אותי על מאה שקלים, זה המקסימום שתוכל לקבל. אותו דבר פה. אם לא תבקש מבג"ץ להרוס את כל הבית, הוא לא ידון בכלל באפשרות הזאת".

אם זאת הייתה הדרישה של אלוף הפיקוד, למה מבחינה ציבורית האשמה מוטלת על בג"ץ?

"כי מטעים את הציבור, והפוליטיקאים מנצלים את זה. אני אספר לך איך זה קרה אצלנו. באחד הערבים הופיעה בחדשות בטלוויזיה כתובית שביתו של המחבל מברקן ייהרס. כל אחד מן היישוב, שלא מעורה בפרטים וחי אותם, חושב שהבית באמת עומד להיהרס. אחר כך מגיעה העתירה של משפחת המחבל נגד ההריסה והתהליך נעצר לדיון. בשלב האחרון יוצאת ההודעה שבג"ץ אישר רק חלק מהריסת הבית ואז הפוליטיקאים מפילים את האחריות על בג"ץ. מה שהם לא מספרים לציבור הוא שזה כל מה שהם ביקשו מבג"ץ, ולמעשה גם אם הוא היה רוצה לפסוק להרוס את כל הבית - הוא פשוט לא יכול. הפוליטיקאים צריכים להגיד לצה"ל לדרוש יותר, ולא להטיל את האחריות על מישהו אחר".

מה הציפייה שלכם עכשיו מהפוליטיקאים ומהצבא?

"שיעשו מהלכים שיחזירו את ההרתעה למחבלים. צריך להבין שלא מדובר במחבל אחד או שניים. יש עשרות מחבלים בפוטנציה שרק ממתינים לשעת כושר משלהם. כל עוד לא יחזקו את ההרתעה זה לא ייפסק, ויהיו עוד ועוד משפחות שכולות. בשבוע שבו הייתי בישיבה בכנסת ניסו לדקור חיילים, אחר כך ירו על אוטובוס ורק בנס לא היו הרוגים בשני האירועים. זה לא יכול להימשך כך. הפוליטיקאים צריכים להפסיק להסתתר מאחורי בג"ץ ולהתחיל לפעול".

לבנגרונד משוכנע שההרתעה תתחיל מהריסה מיידית של בתי מחבלים: "שבוע אחרי שיצאה ההודעה שביתו של המחבל עומד להיהרס הפגינו ערבים ליד הבית נגד הריסה. אם היו הורסים את הבית עוד באותו יום לא היה להם איפה ועל מה להפגין. צריך להרוס מיד, ואם אחר כך יגלו שלא באמת מדובר במחבל, אז ישלמו למשפחתו פיצויים. אבל אנחנו עושים הפוך. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, פרסם בפייסבוק שלו סרטון שבו הוא אומר שהוא לא מבין למה לא הורסים את הבתים של הסייענים. את הבתים של המחבלים עצמם לא הורסים, והוא מדבר לי על הריסת בתי הסייענים? הוא הרי יו"ר ועדת חוץ וביטחון וראש השב"כ לשעבר, הוא יודע בדיוק מה קורה בשטח, זאת היתממות לא לעניין. ואם באמת הוא לא מבין איך זה עובד הוא צריך להניח את המפתחות וללכת".

כשמדברים עם לבנגרונד שומעים את הכאב בקולו, ולא קשה להבין למה. הכאב, כמו שהוא מדגיש לי במהלך שיחתנו, הוא מעבר לרציחתה של בתו. זה כאב על המערכת כולה, שבעיניו לא עושה מספיק כדי למנוע את הפיגוע הבא. הסיבה לכך היא היעדר מדיניות ברורה בנושא הריסת בתי מחבלים.

הריסה לא אפקטיבית

"אין מדיניות רשמית. יש לך מדיניות אווירה. מה זאת אומרת מדיניות אווירה? הכוונה היא שהורסים בתים רק בפיגועים שנגמרו ברצח שזעזע את המדינה. זאת לא מדיניות, אלא ניסיון לתת הרגשה שעושים משהו", אומר עו"ד חיים בלייכר מארגון 'חננו'. בלייכר מייצג בשנים האחרונות משפחות שכולות רבות במאבקן להריסת בתי מחבלים. פעם אחר פעם הוא מתייצב בבתי המשפט וחוזה מקרוב בהתנהלות ההססנית של מדינת ישראל.

"בשביל להרוס בית, המדינה מציבה שורה ארוכה מאוד של תנאים שצריך לעמוד בהם, ואם יש בדל של ספק, הצבא מעצמו הולך חמישה צעדים אחורה ולא מנסה בכלל להתמודד בבג"ץ. הצבא מאוד מפחד מהפסדים בבג"ץ", אומר בלייכר. הפחד של צה"ל נובע מהחשש שבג"ץ יפסוק במקרה פרטני נגד הריסת בית מחבלים, ובכך ייצור תקדים שימנע הריסת בתי מחבלים גם במקרים המובהקים ביותר.

החשש הזה לא נולד סתם. לפני שבועיים נתן בג"ץ את פסק דינו בעתירה שהגישה עמותת 'המוקד להגנת הפרט' נגד הריסת בין המחבל שביצע את הפיגוע בברקן. העתירה נדחתה, אך ההערות של שניים משלושת השופטים צריכות להדליק נורה אדומה. "לא מכבר הבעתי את עמדתי כי כל עוד עומדת ההלכה על מכונה יש לנהוג לפיה", כתב השופט ג'ורג' קרא, "אולם יש מקום לדון, בהרכב מורחב, בשאלות שמעוררת הפעלת סמכות המפקד הצבאי להריסת בתים... בייחוד ככל שהשימוש בה ילך ויגבר". השופטת דפנה ברק-ארז כתבה דברים דומים, אם כי מרומזים יותר. ההערות הללו עמדו ברקע מכתב היועמ"ש שהזהיר מפני שימוש מורחב בהריסת בתי מחבלים.

בניגוד ללבנגרונד, בלייכר בהחלט מטיל חלק מהאשמה על שכמם של שופטי בג"ץ. "על כל בית של מחבל שמועמד להריסה, יש שורה של ארגוני שמאל שמגישים עתירות בלי סוף. הם לא בוחלים בשום אמצעים בשביל למנוע את הריסת הבתים. בין שלל הטענות שהעלו העותרים במקרה של הפיגוע בברקן הייתה הטענה שהמחבל עדיין לא נתפס, ולכן אי אפשר לדעת מה המניעים שלו וכפועל יוצא גם אי אפשר להרוס את הבית שלו. זה טיעון מגוחך ואין להם שום בושה. זה לא משנה כמה המחבל אכזרי, הם יהיו שם בשביל להגן עליו, והם מוצאים אוזן קשבת בבית המשפט".

הדוגמה של נעאלוה היא רק מקרה אחד שבו בית המשפט כובל את ידיה של המדינה, כך אומר בלייכר, והיא עוד אחת המתונות שבהן. לדבריו, בשורה ארוכה של מקרים בית המשפט נעמד על הרגליים האחוריות בשביל לעזור למחבלים.

סיפורה של הדס מלכא, שנרצחה בפיגוע בירושלים לפני שנה וחצי, מהווה דוגמה טובה לכך. בפיגוע היו מעורבים שלושה מחבלים, ובעקבותיו הוצא צו הריסה לשלושת בתיהם. הצו ניתן גם על הרס הקומה התחתונה, שבה הייתה החנות המשפחתית, וגם על הקומה העליונה, שהיא קומת המגורים. אבל אז הגיע הנושא לפתחו של בית המשפט. "בכל פעם בג"ץ ממציא הלכות חדשות בשביל למנוע את הריסת הבתים. למעשה הם אומרים בגלוי שהם נגד ההריסה, וכל פעם מנסים למצוא דרך אחרת למנוע אותה, כשמטרת העל היא לרוקן את הכלי הזה מתוכן כך שכבר לא ייעשה בו שימוש. על פניו, המקרה של מלכא היה אמור ליצור הרתעה גדולה מאוד, כשהורסים שלושה בתים בגלל נרצחת אחת. האפקט היה אמור להיות אדיר. אלא שאז הגיע בג"ץ ופסק שאפשר להסתפק בהריסת הבית עצמו, בלי קומת החנויות, כי לחנויות אין זיקה ישירה למחבל. כלומר, בג"ץ ניסה ליצור איזון קר ושגוי בין הריסת הבתים לרצח של שוטרת, ובפועל הוא הפך את ההריסה כולה ללא אפקטיבית".

מדוע ההריסה איננה יעילה?

"מטרת ההריסה היא להחרים את השטח עצמו ממשפחת המחבל. ברגע שהשארת את הקומה התחתונה על תילה, אתה בעצם משאיר את השטח בידי המשפחה ובכך לא עושה בעצם כלום. אם אותו בית שהיה מוחרם, היה ממוקם במרכז הארץ, נניח ביפו, היה אפשר להפוך אותו לתחנה צבאית למשל", הוא אומר בציניות בהתייחס למשכנה של גלי צה"ל, שממוקמת בבניין שהוחרם על ידי צה"ל במלחמת השחרור.

הנזק של פסק הדין במשפט בתי המחבלים שרצחו את הדס מלכא היה כפול. מצד אחד, ההרתעה שיכולה הייתה להיות מושגת התמוססה לנוכח השארת הקרקעות בידי המשפחה, כך שהן יכולות לחזור לפעילות מלאה. בנוסף לכך, וחמור הרבה יותר, פסק הדין הזה יצר תקדים מסוכן לפיו קומת מחסנים או חנויות לא נחשבת חלק מביתו של המחבל, ולכן יש למעשה ניתוק זיקה בין המחבל לשטח. מאז בג"ץ מלכא השתמש בית המשפט יותר מפעם אחת בתקדים הזה. "הפסיקה הזאת מנטרלת חצי מההשפעה שיש להריסת בתי מחבלים, בגלל שהרבה מאוד מהבתים הערביים בנויים על גבי קומות מסחר ומחסנים. אם אי אפשר להרוס את כל המבנה, אז השטח יישאר בידי המשפחה", אומר בלייכר.

שדרוג בתי מחבלים

הפגיעה של בג"ץ ביעילות הריסת הבתים קיבלה משנה תוקף בפרשת המחבל שרצח את יוסי סלומון, בנו אלעד ובתו חיה הי"ד ביישוב חלמיש. המחבל, עומר עבד אל-ג'ליל, היה בן 19 בלבד בזמן הפיגוע והתגורר עם הוריו בכפר כובאר הסמוך לחלמיש. בית המשפחה היה בנוי מקומה אחת בלבד, וקומה שנייה הייתה בשלבי בנייה בשביל אחיו הנשוי. בינתיים התגורר האח הנשוי יחד עם הוריו בקומה התחתונה. המגורים היו משותפים לחלוטין, והאח, שלו הייתה מיועדת הקומה העליונה, השתמש בכל תשתיות הקומה התחתונה. בפועל התייחסה המשפחה לכל המבנה כיחידה אחת. אבל בבואו לדון בהריסה חשב בג"ץ אחרת. ההחלטה הייתה להרוס רק את הקומה התחתונה, ולהשאיר את הקומה העליונה, שעדיין בבנייה, על תילה, כולל המדרגות הממוקמות בתוך הבית שבקומה הראשונה. כל זה בזמן שמשפחת המחבל כולה מואשמת באי מניעת פשע ונשלחת לכלא.

משפחת סלומון הגישה עתירה ובה דרשה להרוס גם את הקומה השנייה, על בסיס הטענות המוצגות כאן, אך זאת נדחתה. יש לציין שכל הסעיפים בעתירה מבוססים על פסיקות קודמות של בג"ץ שהחמירו מאוד את התנאים להריסת בתים. בשורה התחתונה, רק קירות הבית בקומה התחתונה נהרסו, כאשר העמודים והמדרגות שעליהם עומדת הקומה השנייה נותרו על תילם. כשנציגי המשפחה שאלו את נציגי המדינה מה יקרה אם אב המחבל, ולא האח, יבקש להתגורר בקומה העליונה, האם המדינה תאפשר לו את זה, לנציגי המדינה לא היו תשובות.

אך פארסת הריסת בתי המחבלים לא נגמרת בהריסה חלקית. גם כאשר מתבצעת הריסה מלאה, צה"ל לא ממשיך את המהלך ולא אוכף את הפקעת הקרקע מידי המשפחה. כך קרה למשל במקרה של המחבל שרצח את רזיאל שבח הי"ד. בשבוע הבא יצוין יום השנה הראשון לפיגוע בחוות גלעד, ומשה שבח, אביו של רזיאל, עדיין מתקשה לעכל את האובדן. בשיחה עם 'בשבע' הוא מתאר לנו את השנה שחלפה. "הפצעים לא מתאחים, בטח לא בשנה הראשונה. זה קשה, הזמן שעובר לא מגליד את הפצעים, לפחות לא בשלב הזה", הוא מספר. "כל הזמן אנחנו נחשפים לעוד ועוד סיפורים. הרבה דברים שאנחנו שומעים עליו היום לא הכרנו כשהוא היה חי, וזה כואב. אבל אנחנו מנסים לבחור בחיים".

המחבלים שעמדו מאחורי הפיגוע חוסלו בשלבים שונים. בתחילה חוסל מי שסייע לרצח, בפיצוץ בביתו. המחבל שירה בשבח חוסל מאוחר יותר בקרב יריות מול חיילי צה"ל. אך בכל הקשור לביתו של המחבל, אחמד ג'ראר, הסיפור מורכב הרבה יותר. "כבר כשהמחבל חוסל הרשות הבטיחה שהם יבנו מחדש את הבית, ועד שהבית ייבנה הם יקבלו מהרשות דירה חלופית", מספר שבח.

צה"ל הרס את הבית המקורי?

"כן, אבל הוא לא שמר שלא יבנו את הבית מחדש. המפקדים התחילו לתרץ תירוצים למה זאת לא הריסה רגילה. צה"ל אמר שמכיוון שהבית לא נהרס בצו, אלא תוך כדי פעילות מבצעית, הקרקע לא מופקעת ולכן אין אפשרות למנוע מהמשפחה לבנות את הבית מחדש. אבל זה לא נכון. לפי התקנות לשעת חירום, הריסה של בית תוך כדי פעילות דינה כהריסה תחת צו, וחל איסור בנייה בשטח. הוצאת צו רשמי בבית משפט צבאי איננה נדרשת על פי התקנות, והדרישה להוציא צו כזה היא חריגה חמורה".

ומה ענו לכם בצה"ל על הטענות הללו?

"טרם קיבלנו תשובה על כך".

ההגבלות שהוטלו על הריסת הבתים פגעו רבות באפקטיביות שלהם. עד כדי כך שכיום כבר עולות טענות לביטול המדיניות הזאת, מכיוון שהיא לא מייצרת הרתעה, ולעיתים אף מעודדת פיגועים נוספים. שבח לא מתפלא שטענה כזו עולה. "איך זה ירתיע? אם אחרי ההריסה אפשר לבנות בית מפואר הרבה יותר, למה שזה ירתיע מישהו? בשביל להשיג את אפקט ההרתעה חייבים למנוע בנייה מחודשת של הבית. אחרת זה רק יעלה את המוטיבציה לעשות עוד פיגועים, כי התוצאה היא שיפור תנאי המגורים. אין אפילו מערכת צבאית שתפקידה לבדוק שלא בונים מחדש את מה שהרסו. זה לא אכפת להם".

אתם מרגישים לפעמים שהריסת הבתים נועדה בעצם להשתיק את המשפחות?

"כן, בהחלט. אם זה היה משיג הרתעה, לא היינו רואים כל כך הרבה פיגועים וסייענים".

דרושה ענישה קולקטיבית

לא כולם מסכימים על כך שהריסת בתי מחבלים משיגה את אפקט ההרתעה המתבקש, לפחות לא כמהלך יחידני. "הריסת בתי מחבלים היא רק כלי אחד מתוך ארגז כלים טקטיים שלם שנועד להשיג הרתעה כלפי האוכלוסייה הערבית ביו"ש", אומר ד"ר גדי חיטמן, מרצה בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלשתינית. "אסור לחשוב שאפשר להסתפק בהריסת בתי מחבלים ולהשיג את ההרתעה", הוא קובע ומסביר: "בשביל להשיג הרתעה צריך להבין מה מרתיע את הרחוב הערבי, מה בעצם פוגע בו וגורם לו להבין שלא כדאי ללכת למהלכים של טרור. הרחוב הערבי היום, ולמעשה בעשר השנים האחרונות, מעוניין בשיפור רמת החיים שלו. בעשור האחרון נכנסנו לקיפאון מדיני מוחלט, כאשר לאף אחר מהצדדים אין שום אינטרס לחדש אותו. אם נתמקד בהנהגה הערבית לרגע, העובדה שהיא מאוד חלשה משפיעה על הלכי הרוח בציבור הערבי. הם לא שכחו את הרצון הלאומי שלהם, אבל מכיוון שהם יודעים שאין שום סיכוי להגיע לשם, הם מעדיפים בעת הזאת ליצור מרקם חיים מפותח לעצמם".

במצב כזה, מה כן עשוי להרתיע את הרחוב הערבי?

"כל דבר שיפגע במרקם החיים שלו: שלילת אישורי עבודה, הצבת מחסומים שמגבילים תנועה, איסור כניסה לארץ ולאזורי תעשייה ישראליים, וגם הריסת בתים. אבל צריך להבין שהריסת בתים יכולה להרתיע עד רמה מסוימת בלבד, מכיוון שהנפגעים ממנה הם המשפחה הקרובה ולא אף אחד אחר. כלומר, מכיוון שהיקף הנפגעים מהסנקציה הזאת קטן, גם אפקט ההרתעה שלה קטן. אבל היא כן משפיעה, והראיה שהורים מדווחים על הילדים שלהם כדי שלא יהרסו להם את הבית".

כלומר, אם אני מבין אותך, צריך ענישה קולקטיבית כדי להשיג הרתעה ברחוב הערבי.

"בדיוק. ככל שמעגל הנפגעים מהסנקציות רחב יותר, כך ההשפעה של הסנקציה גדולה יותר. המטרה היא שהציבור הערבי יבין שהמחבלים רק הורסים לו את מרקם החיים, ועל כן הם יעצרו את המחבל הבא. לדוגמה, נניח שהצבא היה אוסר על 5,000 הפועלים הערבים להיכנס לאזור התעשייה ברקן בעקבות הפיגוע. הדבר היה מהווה הרתעה גדולה, כי אותו ערבי שכרגע נשללה ממנו היכולת לפרנס את משפחתו בגלל הפיגוע, לא ירצה שיהיו עוד פיגועים. אבל גם זה לא יכול להגיע כמהלך בודד. צריך לפעול בכמה כלים במקביל כדי ליצור אפקט הרתעתי מספק".

ועד כמה ההרתעה הזאת תמנע פיגועים?

"מי שמחפש מניעה הרמטית צריך להבין שהיא לא קיימת. אף אחד גם לא יכול להתחייב על מספר הפיגועים שנראה אחר כך, פשוט כי זה נתון שאי אפשר לחזות. אנחנו חיים בתקופה שחוליות פחות נפוצות, ואנחנו רואים יותר את המחבל הבודד שמניעיו מורכבים משלל גורמים, לא רק לאומיים. לרוב מדובר באנשים שהם דחויים בחברה מסיבות כאלה ואחרות, וביצוע פיגוע יכניס אותם למועדון מאוד אקסקלוסיבי ברחוב הערבי. המטרה היא שהרחוב הערבי יחשיב פחות את המועדון הזה. לכן גם ההשפעה של הריסת בתי מחבלים מוגבלת. את אותו אדם דחוי לא מעניין שהרסו בית של מישהו אחר, בטח לא כשהוא ייבנה אחר כך מחדש. זה משפיע אולי על הוריו ואחיו, אבל לא על האווירה הכללית ברחוב הערבי, ולכן זה לא יכול לשמש ככלי מרתיע בלעדי".