חוסר אונים

מול הטרור המתחזק מערכת הביטחון מפגינה מעט מקוריות, מעט חדשנות, ובעיקר הרכנת ראש בפני כל מה שמתחזה להיות מגבלה חוקתית או משפטית

שלמה פיוטרקובסקי , י"ב בטבת תשע"ט

הדיבורים על הרס בתי מחבלים ב-48 שעות התבררו כבדיחה. הפיגוע סמוך לבית אל
הדיבורים על הרס בתי מחבלים ב-48 שעות התבררו כבדיחה. הפיגוע סמוך לבית אל
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

השבוע שעבר היה קשה מאוד לתושבי בית אל, היישוב שבו אני גר כמעט ברצף מאז שנולדתי.

התחושה הייתה שהטרור הולך ומתקרב אל הבית. זה התחיל ביום ראשון בשעות הערב, ליל נר שמיני של חנוכה, בפיגוע הירי בטרמפיאדה מחוץ לעפרה. בשביל מי שלא מצוי בגיאוגרפיה של האזור הזה, נסביר שמדובר בטרמפיאדה קרובה יחסית לבית אל, כעשר דקות נסיעה, שבה עומדים רבים מבני היישוב לא פעם. שירה איש-רן שנפצעה בפיגוע באורח קשה היא בת היישוב בית אל, נולדה בו וגדלה בו עד שנישאה. פחות משעה לאחר הפיגוע כבר הגיעו הודעות עם בקשות להתפלל, ותוך כמה שעות נוספות התברר גם שמצבה של שירה משתפר אומנם, אך מצבו של התינוק שנאלצו ליילד בבית החולים הרבה פחות טוב והוא בסכנת חיים ממשית.

כמעט שלוש יממות של תקווה ותפילה הסתיימו למעשה ביום רביעי בלילה, כאשר התברר שהתינוק, שנקרא לאחר פטירתו עמיעד ישראל, לא שרד. מאות השתתפו בלוויה העצובה שהתקיימה ביום רביעי בלילה, וכבר ביום חמישי בבוקר הטרור התקרב אלינו צעד נוסף. הפיגוע הקשה בטרמפיאדה בצומת גבעת אסף, שבו נרצחו שני חיילים מהנח"ל החרדי, חייל נוסף נפצע קשה מאוד ושירה סבג, גם היא בת היישוב וצעירה פעילה ובולטת מאוד בו, נפצעה באורח קשה. הטרמפיאדה הזאת היא כמעט חלק מהיישוב. הנקודה האחרונה בדרכם של רבים מאיתנו הביתה, חמש דקות מהשער. אני עצמי עמדתי בה וחיכיתי לטרמפ ביום רביעי בלילה, כ-12 שעות בלבד לפני הפיגוע הקשה.

וכאילו זה לא הספיק, בא יממה לאחר מכן הפיגוע בעמדת השמירה בחומה המערבית של היישוב בית אל והבהיר שגם היישוב עצמו, הבית שלנו, בעצם לא חסין. הסכנה איננה רק בדרכים אלא גם כאן, קרוב לבית, והתחושה הזאת לא פשוטה בכלל. התחושה נעשית קשה עוד יותר כאשר מתברר שלאיש בממשלה ובמערכת הביטחון אין באמת רעיונות טובים באשר לשאלה איך ניתן לשנות את המצב. כמעט כל הרעיונות הם בבחינת עוד מאותו הדבר. מעט מקוריות, מעט חדשנות, והרכנת ראש בפני כל מה שמתחזה להיות מגבלה חוקתית או משפטית. קחו למשל את חוק גירוש משפחות מחבלים. מהרעיון המקורי לגרש את המשפחות לרצועת עזה ולפגוע קשות במרקם חייהן, נשאר צל חיוור של גירוש בתוך יו"ש, שספק אם ירתיע מישהו וספק עוד יותר גדול אם בכלל ניתן יהיה לאכוף אותו (בוודאי כאשר מדובר במחבלים שגרים בשטחי A). הרס בתי המחבלים מתנהל גם הוא בעצלתיים, והדיבורים על הרס תוך 48 שעות התבררו כבר השבוע כבדיחה. התוצאה היא תחושה גוברת והולכת של חוסר אונים שגם הפגנות כאלה ואחרות אינן מפיגות אותו.

2

בפעם השלישית

צוות הסדרה חדש, שלישי במספר, הוקם השבוע בהנחייתו של ראש הממשלה נתניהו. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, אלא שהפעם הבדיחה הזאת היא על חשבוננו. העילה להקמה של הצוות החדש היא חוות דעת טרייה של היועץ המשפטי לממשלה, שלמעשה פותחת דלת ליישום של תקנת השוק ביו"ש גם בלי ייזום של הליך משפטי. המשמעות המעשית היא אפשרות לבצע הסדרה בהליך מינהלי שאמור לכאורה להיות קצר יחסית. אלא שגם ההליך המינהלי הוא הליך, גם אותו צריך מישהו לבצע, ולצורך זה מוקם בעצם הצוות החדש בראשותו של סגן מזכיר הממשלה רונן פרץ. עד כאן זה נשמע הגיוני יחסית, אלא שצריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי לחשוב שגורלו של הצוות החדש יהיה שונה מגורל הצוותים שקדמו לו.

בסופו של דבר הישגיהם המעשיים של שני צוותי ההסדרה הקודמים, המשפטי בראשות חיה זנדברג והמעשי בראשות פנחס ולרשטיין, היו דלים מאוד. חוות דעת נכתבו, מאחזים מופו, אבל הסדרה בפועל התרחשה מעט מאוד, למרות הזמן הרב שחלף. אפילו שני המקומות שהם לכאורה ההישגים הגדולים של שני הצוותים, מצפה כרמים וחרשה, מצויים רק בעיצומו של תהליך, כשהסוף שלו עוד לא נראה באופק. הצוות של ולרשטיין למשל, הוקם על הנייר לפני כשנה וחצי, אך עד היום החבר היחיד בו הוא ולרשטיין עצמו. חוץ ממנו לא גויס לצוות ולו אדם אחד. כל אחד מהגורמים הטיל את האחריות על גורם אחר, אבל בשורה התחתונה שום דבר לא זז. לכן, מבחנו של הצוות החדש בראשותו של רונן פרץ יהיה פשוט מאוד: הסדרה בפועל. סעיף תקנת השוק אמור לאפשר הסדרה של כאלפיים יחידות דיור. אם אנחנו רוצים להיות ריאליים אז נניח שהסדרה של מחצית מהכמות הזאת בתוך כשנה עשויה להיחשב להישג סביר. ועדיין כמובן צריך לזכור שמתוך כ-4,000 יחידות דיור שמעמדן בעייתי ביו"ש, כרבע לא יכולות להיות מוסדרות בשום אפיק אחר מלבד חוק ההסדרה.

החוק עדיין מונח לפני שופטי בג"ץ, והשבוע שיגר מנדלבליט לשופטים בקשה לעדכן בנושא, בין היתר על חוות הדעת החדשה שלו בעניין סעיף תקנת השוק ועל ההתפתחויות בעניין חרשה. התזה שניסה היועמ"ש למכור לבג"ץ כבר בתגובה לעתירה לפני כשנה היא שחוק ההסדרה בעצם כלל איננו נחוץ, מכיוון שישנן חלופות אחרות להסדרת מרבית המבנים הבעייתיים. הודעת העדכון שמנדלבליט מבקש כעת להגיש אמורה לחזק את התזה הזאת עוד יותר. אך האמת היא פשוטה ואותה צריך לזכור: איפה שיש פתרונות אחרים בהחלט כדאי לנסות ליישם אותם (וגם זה לא היה קורה בלי חוק ההסדרה, ללא צל של ספק). אבל פתרון אמיתי כולל ומעשי לבעיה כולה יינתן רק על ידי חוק ההסדרה, לא בשום דרך אחרת.

3

סטנדרט כפול

אחד הדברים המרתיחים ביותר בהתנהלותה של מערכת המשפט הוא הסטנדרטים הכפולים. התחושה שהמערכת, שמחזיקה בידה כוח שלטוני עצום בכל קנה מידה, מפעילה על עצמה סטנדרטים שונים בתכלית מאלו שהיא מפעילה על גורמים אחרים במערכות השלטון. אלא שרק אצל מערכת המשפט מתקיים המצב האבסורדי שבו מערכת מקיימת ביקורת שיפוטית על עצמה, והתוצאה היא שאין מה לעשות מול הסטנדרטים הכפולים הללו.

סיפורה של "ועדת השתיים" כבר סופר בעבר בהרחבה בטור זה, ולכן נחזור עליו רק בקצרה. כדי לגבש את עמדתם של השופטים בדיונים בוועדה לבחירת שופטים על בחירת שופטים לבתי המשפט המחוזיים, מינתה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר ועדה של שתי שופטות בדימוס שאחראיות לסנן את הבקשות של שופטי שלום להתקדם לשיפוט במחוזי ולהמליץ לשופטי בית המשפט העליון באילו בקשות לתמוך. שופטי העליון אומנם לא מחליטים לבדם, אבל להחלטתם יש משקל עצום משום שהם הקבוצה המשמעותית ביותר והמגובשת ביותר בוועדה - שלושה חברים מתוך תשעה שמצביעים תמיד ביחד.

קיומה של ועדת השתיים היה סודי במשך שנים, אך לאחר שנחשף דרשה התנועה למשילות ודמוקרטיה לקבל את הפרוטוקולים שלה לפי חוק חופש המידע, כמובן תוך השמטת פרטים מזהים. לאחרונה נדחתה הבקשה סופית בבית המשפט העליון בפסק דין שכולו התפתלות מאולצת שמנסה להסביר את העובדה שדין שונה לשופטים ולכל מערכת שלטונית אחרת. אם בבית המשפט העליון תוהים מה הגורם לירידת האמון בו, הרי שפסקי דין מהסוג שניתן בעניין ועדת השתיים הם ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך.

***הפינה הכלכלית***

התועלת שבמחאה

מעשייה יהודית עם זקן לבן מספרת על שני בעלי דין שבאו בפני רב העיירה. פתח התובע את פיו, שטח את טענותיו, ובסיומן אמר לו הרב: "אתה צודק". מיד הזדעק הנתבע, שטח אף הוא את טענותיו לפרטי פרטים ועוד הוסיף כיד ה' הטובה עליו. נענה לו הרב ואמר: "אכן, גם אתה צודק". הרבנית, שהאזינה מן המטבח, לא הייתה מסוגלת לעצור ברוחה, עזבה את הסירים ונכנסה את החדר כשהיא קוראת "כיצד ייתכן שגם הוא צודק וגם הוא צודק?". נענה לה הרב ואמר: "זוגתי היקרה, אף את צודקת".

הוויכוח הציבורי סביב העלייה הצפויה במחירי החשמל מזכיר לא במעט את אותה מעשייה יהודית ישנה, אלא שכאן הרבנית איננה צודקת. מצד אחד עומדים כמובן פעילי סביבה, פעילים חברתיים ושאר בעלי עניין מהכיוון הזה, הטוענים כי העלייה במחירי החשמל נובעת מהמחירים המופקעים שמשלמת חברת החשמל על הגז הטבעי שהיא קונה. מהצד השני עומדים מתנגדיהם שמזכירים שחלק ניכר מההתייקרות נובע מהעלויות העודפות שמעמיסים יעדי השימוש באנרגיות מתחדשות על מחירי החשמל. ובמקרה הנוכחי כאמור שני הצדדים צודקים, לשני הפרמטרים הללו יש השפעה על מחירי החשמל ובגלל שניהם נשלם יותר על כל קוט"ש חשמל החל מעוד כשבוע וחצי.

הבעיה הגדולה בעליית מחירי החשמל היא כמובן שזה לא נגמר שם. מי שמנסה לחשב את המשמעות של זה על ידי הוצאת מחשבון מהכיס והוספת כשמונה אחוזים למה שהוא משלם בחשבון החשמל, טועה טעות קשה. חשמל יש בכל דבר. אין כמעט שום מוצר שלמחירי החשמל אין השפעה עליו. לכן סביר להניח שהעלאת מחירי החשמל תגרור תגובת שרשרת.

מנגד מתברר שלמחאה הציבורית, גם אם היא פוליטית, יש אפקט מעשי מרסן על עליות המחירים. חברת אוסם שהצהירה על כוונתה להעלות את מחיריהם של כשליש ממוצריה הודיעה על הקפאת המהלך, וסביר להניח שלצעד שלה יהיה אפקט מרתיע גם כלפי חברות אחרות. קשה להאמין שגל המחאה יצליח לבלום את ההתייקרויות, אבל גם אם הוא רק ימתן אותו הכיס של כולנו ירוויח.

אבל מחאה היא כמובן לא חזות הכול. העיקר מתחיל ונגמר בצרכנות נבונה שלוקחת בחשבון את המחירים כבר בשלב איסוף המוצרים לעגלה בסופרמרקט. כדי להעלות מחירים צריך צרכנים שמוכנים לשלם את המחיר הגבוה יותר. אם הצרכנים לא יהיו מוכנים לשלם ויפנו לחלופות זולות יותר, המחירים פשוט לא יוכלו לעלות.

לתגובות: shlomopy@gmail.com