טיפה קלישאתי, אבל כיפי. מרי פופינס חוזרת
טיפה קלישאתי, אבל כיפי. מרי פופינס חוזרתצילום: באדיבות יח"צ

כילדה לא אהבתי את מרי פופינס. כלומר, אהבתי אותה, אבל הסרט השרה עליי קדרות ופחד מסוים.

הערפל, הארובות והצללית השחורה של אישה מרחפת באוויר עם מטרייה ואבא משופם וכועס, לא בדיוק מצאו חן בעיניי. אבל לעומתם הרהיטים המעופפים, הילדים, הצבעוניות והחיוך של פופינס כבשו אותי כליל. חמישים שנה אחרי הסרט המקורי, "מרי פופינס חוזרת" של אולפני דיסני הוא גרסה משודרגת והרבה יותר טובה מהמקור.

אמילי בלאנט בתפקיד מרי פופינס נותנת נפח נוסף לדמות המיתולוגית. היא זקופה, בעלת הומור דק, חכמה ומלאת חום שמוסווה בחיוך קטן. היא הדודה המועדפת על כולם. כשהיא שבה לבית משפחת בנקס, מייקל כבר אינו ילד כי אם אב אלמן לשלושה ילדים, ואחותו ג'יין פעילה פוליטית כמו שהייתה אמה בעבר. המפגש המחודש עם הנני הוותיקה מעורר נים נסתר של געגוע, כמו לפגוש חבר שנשכח. כשפופינס מחליקה על מעקה המדרגות וראש המטרייה שלה מדבר, אנחנו מתרווחים לאחור ומרגישים שוב בבית.

העלילה ב"מרי פופינס חוזרת" ממשיכה את קורות משפחת בנקס אך בד בבד קורצת לסיפור ולסצנות של הסרט הראשון, אלא שהפעם האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות הסרט מעלים אותו בכמה דרגות מהאחות הוותיקה: אמבטיה שהופכת לאוקיינוס מרהיב, קערת רויאל דולטון ששואבת את הילדים לסרט מצויר שובב ומציאותי, וחדר שמתהפך ועומד על ראשו.

פופינס היא היד המכוונת להצלת בית משפחת בנקס שעומד תחת צו עיקול מידיו של הנבל התורן ויליאם וילקינס, הלוא הוא קולין פירת' במשחק משכנע ומדויק כנציג בנק "פידליטי נאמנות". מייקל בנקס האב (בן וישו), ששוכח את משובת נעוריו ושקוע בצרותיו, אינו רואה את ילדיו ג'ון, אנבל וג'ורג'י שמנסים לעזור. ג'ק (לין-מנואל מירנדה), מדליק פנסי הרחוב, מחליף את מנקה הארובות המיתולוגי בתפקיד יד ימינה של פופינס, ומריל סריפ מפציעה במשחק כובש כבת הדודה המשוגעת-קמעה של פופינס.

מדובר בסרט מיוזיקל כמו שדיסני אוהבים, ודווקא את השיר הראשון הם בחרו לתת למייקל האב. בהתחלה יש תחושה של זיוף קל במשחק, משהו לא מסתדר והצופה חש מבוכה קלה. כמו כן, בכל השירים לאורך הסרט שזורים מסרים נכונים ועמוקים, אך מצד שני אין מה לעשות, הם גם קלישאתיים.

תזמורת של חצוצרה, קלרינט ותיבת נגינה הם רק חלק מהפסקול העשיר והקליט שעוטף את הסרט בחמימות. מובטח לכם שגם אם אין לכם זיכרון פנומנלי, ביציאה מהאולם כבר תזמזמו את כל השירים. הצבעוניות בסרט מוקפדת ומובחנת כמו בסרט מצויר, והצבעים משתנים בהדרגה יחד עם העלילה. בתחילה, כשהמצב עגום, רק מרי פופינס והילדים לבושים בצבעי אדום יין וירוק שרך, ורחובות לונדון שזורים מטריות שחורות וערפל אפרפר. בסוף הסרט פריחת עצי הדובדבן הוורודים מקשטים את הרחובות, המבוגרים לבושים צבעי פסטל עם אביזרים שלקוחים מתוך הסרט הראשון, והבלונים בסצנה האחרונה מוסיפים עוד כתם של עליזות.

בסרט יש רמזים ואזכורים רבים לסרט המיתולוגי הראשון, רק באופן קצת שונה: הפינגווינים בהופעת אורח, בבואתה העצמאית של פופינס במראה, השכנים שיורים מתוך תותח הספינה בכל שעה, פופינס שממלמלת בעודה מסדרת את הבלגן שהותירו מייקל וג'יין, שהיה אפשר לחשוב שהם כבר למדו לסדר אחריהם ועוד. "מרי פופינס חוזרת" לא משעמם לרגע, והוא כמו שמיכת ילדות אהובה, רק הרבה יותר חמימה ונעימה.