הביטחון בראש

בדרך מילדות בקריית ארבע וחברון לראשות המועצה, שימש אליהו ליבמן כשכפ"ץ של תושבי עיר האבות.

יוני רוטנברג , י"ט בטבת תשע"ט

23 שנים בכוננות מתמדת. אליהו ליבמן
23 שנים בכוננות מתמדת. אליהו ליבמן
צילום: גרשון אלינסון

בליל השבת ההוא קיוו בני משפחת ליבמן שהפעם אבא אליהו יישאר עד סוף הסעודה, ולא יוקפץ שוב לאירוע ביטחוני.

הם גם הזמינו חייל אחד, מהגדוד שתופס את קו חברון, כך שאם אבא אליהו ילך זה עלול להיות די מביך. אבל דקות החסד היו מעטות. קצת אחרי שנטלו ידיים והתחילו לאכול הביפר רטט: פיגוע על ציר המתפללים.

"בשלב הראשון אני מגיע מסעודת השבת בבית לסמטת ארז, בערך 200 מטרים מזירת הירי", משחזר אליהו ליבמן את הלילה ההוא, כשאנחנו יושבים בבית קפה ירושלמי שקט וריק מאדם. "אני פוגש שם את דרור וינברג הי"ד, המח"ט של הגזרה, והוא אומר לי: בוא נאגף מג'בל ג'וער, השכונה העליונה ששולטת בתצפית על הסמטה. אני נוסע אחריו, ואז מתקבל דיווח מכיתת הכוננות על מחבל שלישי שמנסה לירות על הלוחמים בכניסה לקריית ארבע, במטרה לחדור ליישוב במקביל לאירוע בסמטה. היות שהמשימה שלי כקב"ט היא קודם כול להגן על היישוב, אני עוזב אותו וחוזר לפשפש הדרומי. דרור חוזר משם לסמטה, נכנס לתוך האש שנורתה שם ונהרג. מי שלוקח את הפיקוד אחריו הוא יצחק בואניש, מנהל מחלקת הביטחון של קריית ארבע ומפקד כיתת הכוננות. הוא נכנס עם כיתת הכוננות, והם כמעט כולם נהרגים ונפצעים שם בפנים. נוצר מצב שאני ויוני בלייכברד, הרבש"ץ של חברון, עומדים מחוץ לסמטה בלי שאנחנו מבינים מה קורה בפנים. אמרתי ליוני שיישאר שם, עליתי לג'יפ והתחלתי לנסוע לתוך הסמטה".

23 שנים, משנת 1994 ועד לפני ארבעה חודשים, שירת אליהו ליבמן כקצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון. הפיגוע הנורא בציר המתפללים היה נקודת השיא של אותה תקופה – ליבמן קיבל אות הוקרה מהרמטכ"ל על הפעולות שביצע שם, ועוד יספר על כך בהמשך – אך אלה היו השנים המורכבות והעמוסות ביותר באירועים ביטחוניים בגזרה. זה התחיל בפיגועים של תקופת אוסלו, בהמשך פרצה האינתיפאדה השנייה ותקופת הסכמי חברון, והגיע עד ימי טרור הסכינים ומקרה אלאור אזריה. כל האירועים התרחשו לנגד עיניו, ברובם הוא גם היה שותף. שמו של ליבמן כבר היה לאגדה בפי אנשי קריית ארבע וחברון, תעיד על כך העובדה שנבחר לאחרונה לראשות המועצה.

קבלת פנים מאתגרת

שורשיו של ליבמן נטועים עמוק באדמת חברון. כילד הוא הספיק להתגורר עם משפחתו בממשל הצבאי בחברון, ולאחר מכן נדדה המשפחה בין קריית ארבע, בית הדסה ובית רומנו בחברון. ליבמן התגייס לשירות צבאי דרך ישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע, ובמהלך השירות יצא לקורס קצינים ושירת כקצין בגולני. הקריירה האינטנסיבית שהשתלטה על מחצית מחייו הבוגרים הגיעה אליו באופן אקראי ביותר.

"הייתי קצין משוחרר והתחתנתי, וקבענו את ביתנו בקריית ארבע", הוא מספר. "עבדתי כעובד כללי וסייר ביטחון במועצה של קריית ארבע. יום אחד פגש אותי ראש הוועדה המוניציפלית חברון, אברהם בן יוסף, כשהייתי בדרך לזרוק את הזבל, ואמר לי שהוא מחפש קב"ט לחברון. הסברתי לו מדוע אני לא מתאים – אני לא גר בחברון, אני עוד לפני לימודים אקדמיים ועוד כמה תירוצים. אברהם חשב רגע ואמר: מכל הסיבות שאמרת, אני חושב שדווקא אתה הכי מתאים".

ליבמן התחיל בעבודה החדשה, וכאילו כדי להבהיר לו למה הוא נכנס, הגיע האירוע הראשון ימים ספורים אחר כך. הדרך לחברון עברה אז במה שכונה "צומת הזכוכית". ליבמן קיבל דיווח בקשר על ירי לכיוון רכב הסעות ללא נפגעים. הוא נסע למקום, ותוך כדי נסיעה התקבל הדיווח שעוד אוטובוס נוסעים נורה ושניים נפגעו. "הגעתי למקום, ויצחק בואניש אומר לי: 'אליהו, יש לך הרוג מהיישוב באוטובוס'. אני עולה, ורואה את נחום הוס משכונת אברהם אבינו שהכרתי היטב, הרוג. מקופל בכיסו ומוכתם בדמו היה סירוב המשטרה לתת לו אישור לנשק. זאת הייתה קבלת הפנים שלי, התחלה מאתגרת לתפקיד".

ליבמן משתמש במילה "מאתגרת", כשהוא מתאר אירועים קיצוניים ובלתי נתפסים כמו אלו שחווה ב-23 השנים בתפקיד. זו השפה שלו, זה טון הדיבור וזו גם תנועת הנפש. הוא באמת קורץ מהחומרים שעשויים להתמודד עם מצבי לחץ ועם זוועות קשות, והוא מתאר את המעשים וההתמודדויות באופן מינימליסטי ביותר. בבית הקפה השלו שאנו יושבים בו, ליבמן מספר איך קרץ למוות בעיניו אינספור פעמים, בקור רוח ובענווה נדירים.

"אחרי האירוע בציר המתפללים, לפנות בוקר, שאלתי את אשתי איך אירדם בלילה", הוא בכל זאת חושף בפניי רגע אנושי, "אבל היא אמרה שאחרי שתי דקות נחרתי חזק. אני חושב שהקב"ה לא מעמיד בניסיונות אדם בלי שהוא נותן לו את הכוחות לזה. האמונה, הקשר לתלמידי חכמים ולאבות שקבורים פה, קביעת עיתים לתורה ותחושת השליחות נתנו לי כוחות נפש וחיזקו אותי. זה נתן לי הסתכלות מאוד מיוחדת על החיים – אתה כבר לא מתרגש מדברים שקורים, כי ראית הרוגים ופצועים ואתה בעצמך כמה פעמים כמעט נהרגת. גם בבחירות לא התרגשתי. ניסו להגיד לי את התוצאות הראשוניות שהגיעו מספירה של כמה קלפיות. אמרתי להם 'תגידו לי בסוף אם כן או לא', לא ראיתי בזה משהו קריטי".

מי שכן משלם מחיר כבר, ובפחות שלוות נפש, הם בני משפחתו של ליבמן. במשך השנים הארוכות שבהן שימש כקב"ט התרגלו במשפחה למציאות שבה קשה מאוד לקבוע עם אבא דברים, השבתות עלולות להיקטע ברגע אחד ולפעמים אבא נשאר בבית כשכולם נוסעים לשמחה משפחתית. "לקח זמן עד שהם הבינו שבעצם אני נמצא בסיכון בעבודה שלי", הוא מספר, "בטח כשאתה חוזר לפעמים עם בגדים מוכתמים בדם ואתה מכונס בעצמך. הם שילמו מחיר יקר. היא חיה לאורך כל השנים בהמון חוסר ודאות, בהרגשה שקשה מאוד לקבוע ולתכנן איתי דברים, והיו גם לא מעט פעמים שבהן קפצתי לאירוע ובני המשפחה ידעו שצריך להתפלל שבעזרת השם אחזור בשלום, כי זה לא בטוח".

סיפור אחד, חוכמה של ילד קטן, הפיל לפני כמה שנים לליבמן את האסימון. "שבת אחת לפנות בוקר אומרים בקשר 'פטיש חם', ניסיון דקירה באזור תל רומידה. אני קופץ מהמיטה לנעול נעליים ולעוף לאירוע. תוך כדי שאני מתיישב במיטה, אומרים שהמחבל חוסל ואין נפגעים. פעם הייתי קופץ לכל אירוע כזה, אבל פה בגלל שבת ובגלל שאמרו שאין נפגעים, אז הייתי בהילוך יותר איטי. פתאום הבן שלי דופק בדלת. אני פותח, וכשהוא רואה שאני מתנהל באיטיות הוא אומר לי: 'אבא, פטיש חם, תרוץ מהר, למה אתה כזה איטי?'. פתאום הבנתי שאני חושף את הבן שלי כבר בגיל חמש למציאות ביטחונית כזאת, שהוא כבר יודע מה זה 'פטיש חם' והוא מבין שאני צריך למהר. גיליתי כמה לא הייתי ערני למציאות שאליה חשפתי את המשפחה שלי".

כדור בראשה של תינוקת

התקופה הקשה ביותר שלו כקב"ט, כך על פי עדותו, הייתה התקופה שאחרי הסכמי חברון. נתניהו העביר לשליטת הרשות הפלשתינית את גבעת אבו-סנינה השולטת על היישוב היהודי בחברון, ומאז החל הסיוט. שוטרים של הרש"פ יחד עם עוזריהם משאר הארגונים צלפו מדי ערב בבתי התושבים, ולפעמים גם ביום. הצבא ביקש מהתושבים להתמגן, הציע להם שיאטמו את החלונות ומשרד הביטחון יממן להם מיזוג אוויר ומייבש כביסה כדי שיוכלו לעשות הכול בלי לצאת מחוץ לחומה. ההצעה שניתנה בתחילת שנות האלפיים הייתה נדיבה מאוד, אבל לא אנשי חברון הם שיסתתרו מאחורי חומות ומיגוניות.

"הייתה תחושה של חוסר אונים", נזכר ליבמן, "ניסינו להסביר למערכת הביטחון והמדינאים שהמציאות בלתי נסבלת, והפתרון שלהם היה שנתמגן. ניסינו להסביר להם שהפתרון צריך להיות איפה שהכדור יוצא, לא איפה שהוא נכנס. אם עכשיו יורים מאבו סנינה, צריך לשלוט שם על מה שקורה מבחינה ביטחונית. הייתה תחושה מורכבת של ביתי אינו מבצרי, חוששים ללכת ברחוב, קשה לאורחים להגיע. אבל אנשי חברון הגיבורים הודיעו לצה"ל שלא נוכל לחיות תחת מיגון, כי מילא אנחנו, אבל מה יהיה על מאות אלפי המבקרים בשנה? אנחנו לא דואגים רק לעצמנו. המיגון איננו פתרון, הפתרון הוא הרתעה ומשילות".

באותה תקופה מתוחה ראה ליבמן מקרוב מדי את אחד האירועים שזעזעו את מדינת ישראל. בשעה שישב במשרדו בשכונת אברהם אבינו, נכנסו שני ילדים מהיישוב ואמרו לו שיורים מכיוון שכונת אבו סנינה. ליבמן דיווח מיד בקשר, ויצא החוצה לראות את המתרחש. תוך כדי שהוא מדבר בקשר, ראה את שכניו איציק ואוריה פס, והתינוקת שלהבת בעגלה, מתקרבים ונעצרים לידו ומבקשים להתעדכן בנעשה. "תוך כדי שהם עוצרים לידי, פתאום נשמעת ירייה ואיציק נופל על הרצפה עם כדור ברגל. אני מדווח בקשר שיש פצוע מירי, ופתאום אני רואה שהתינוקת שלהבת עם כדור בראש מדממת, והאימא מוציאה אותה מהעגלה ונכנסת לגומחה בתוך השכונה. מתברר שאותו כדור שנכנס ברגל של איציק פגע גם בראש של התינוקת, ואז אני מדווח גם על תינוקת במצב אנוש. עושים לה החייאה, כשהכול תחת חילופי אש בין הצבא והמחבלים, עד שלבסוף קובעים את מותה".

כקצין ביטחון, תפקיד אזרחי במהותו, פעל ליבמן במשך כל השנים בשיתוף פעולה עם צה"ל. אין זה סוד כי אנשי היישוב היהודי בחברון והצבא שמונחה על פי דרג מדיני, לא רואים עין בעין את כל ענייני הביטחון. אך עם זאת ליבמן מעיד על שיתוף פעולה פורה, וגם על נכונות עמוקה של צה"ל להקשיב מתוך הבנה שהניסיון האדיר של ליבמן הוא יתרון שיש לנצל. "לאורך כל השנים כלל אנשים הצבא, מרמת המ"פ ועד רמת מפקד האוגדה, באו ללמוד מאיתנו על ההיסטוריה הגזרתית. הם מבינים שיש פה מצרך נדיר מבחינתם, מישהו שנמצא באופן קבוע במקום, ראה הרבה מאוד מקרים והיה שותף לאירועים עצמם ולתחקירים שלאחר מכן. זכיתי לאמון גדול מבחינת הצבא, כשהייתי חלק מהערכות המצב והישיבות, והייתי נקרא לעשות סיורים ליחידות צבאיות שהגיעו לקו".

היו פעמים שהרגשת שאתה צריך לדחוף את הצבא ליזום יותר ולהיות התקפי יותר?

"הצבא פועל במסירות נפש עם רצון לתת פה ביטחון, אבל תמיד יהיה לך יתרון כשאתה הקבוע בשטח וחווית הרבה אירועים, ולידך חיילים שזה האירוע הראשון שלהם. לא כל אחד בכל אירוע מתפקד במיטבו. לוקח זמן עד שלומדים את המציאות המורכבת של ירי ושל נפגעים ושל לחץ ומתח, והתגובות וסדר הפעולות הנכון באותם רגעים. אז לפעמים צריך לעורר או להזכיר לצבא, אבל בסך הכול הצבא יודע את העבודה, הם מתכוננים לזה ועושים עבודה נפלאה".

ואם השבחים אמורים מפי ליבמן לגבי עבודת הביטחון השוטף, הרי שלגבי החיכוכים בין הצבא למתיישבים בנושאים התיישבותיים ופוליטיים התקיים כל השנים הסדר אחר לגמרי. "לנגד עינינו עמדה כל הזמן ההבנה שאני מתעסק מאה אחוז עם מערכת הביטחון בכל מה שקשור לביטחון היישוב, וכל מה שקשור לחוק וסדר זה כבר אחריות שלהם. אם היו דברים כאלה, הצבא ידע שזה מחוץ לתחום".

"צריך הרבה סייעתא דשמיא כדי שתוכל לישון טוב בלילה ברמה האישית", הוא אומר בגילוי לב. "להצליח להיות האיש שעושה את הטוב ביותר למען ביטחון היישוב יחד עם הצבא, וגם שהצבא ירגיש שאתה עובד איתו יד ביד בכל הקשור לביטחון היישוב בלי שום סייג, ויחד עם זאת להגדיר כללים ברורים, שכשמדברים על ענייני התיישבות אתה לא חלק מהמשימה. אני מודה לה' שאני, עם יד על הלב, מרגיש שעשיתי הכול מבחינת ההתיישבות והצבא ולא נכנסתי לתווך המורכב. אפשר לסייע להתיישבות בהרבה דברים גם בלי חיכוך עם הצבא".

לידה מחדש

בחזרה לאותו לילה בסמטה. ליבמן, נוהג בג'יפ הלנדרובר הממוגן שלו, שועט אל תוך הסמטה שממנה איש עד לאותו שלב לא חזר. "אני נכנס כדי לחבור לכוחות שנלחמים בפנים, אבל אז אני רואה שכולם שוכבים על הרצפה מנוטרלים. אני מעביר דיווח: 'לא להכניס יותר כוחות, כולם הרוגים'. נכנסתי פנימה לעומק הסמטה, ושני המחבלים נצמדים לחלונות שלי מימין ומשמאל בלי שיש לי אפשרות לדרוס אותם, מרססים לכיווני עשרות כדורים. בחסדי ה', הג'יפ הממוגן סופג את כל הכדורים. דיווחתי שמחבלים יורים עליי ולא נפגעתי, ואני מסתובב במקום ונעצר בקצה הסמטה אחרי שהם עזבו אותי. יוני בלייכברד הרבש"ץ נכנס לדילמה. מצד אחד שלושה חברי כיתת הכוננות מצליחים לצאת החוצה וצועקים שיש שם טבח ולא להיכנס, ומצד שני הוא שומע אותי בקשר אומר שיורים עליי. יוני לא מהסס, הוא רץ ברגל לבד בתוך הסמטה, מגיע אליי לג'יפ ומחזיר לי את הצבע ללחיים. הייתי די בהלם. ביחד אנחנו מנהלים אש לכיוון המחבלים, ואז אני אומר לו: צא החוצה לארגן כוח, אני אחפה עליך".

ליבמן ובלייכברד היו הראשונים שהבינו את תמונת המצב הנוראית, ונשארו בחיים. הם הבינו שהמשימה הראשונה שלהם היא לפנות את הפצועים וההרוגים שבסמטה, שכל דקה היא קריטית בשבילם. כאן מתחיל מבצע החילוץ ההרואי. "יצאתי אחרי יוני חזרה לפתח הסמטה כדי למשוך אחריי את כיתת הכוננות השנייה של קריית ארבע, ולבצע חילוץ של הפצועים. זה המקרה הראשון שבו אזרחים נחלצים להציל חיילים בשדה הקרב. אני נכנס שוב עם כיתת הכוננות, כשאני עם הג'יפ מקדימה. אנחנו פורקים מהג'יפ ומתחילים לנהל קרב חילוץ במשך 40 דקות, עד שהוצאנו את כל הפצועים, בערך שלושים, החוצה. יותר מאוחר מגיעים עוד כוחות ומחסלים את המחבלים. הכניסה שלנו סייעה גם לקבל תמונת מצב ולדעת לאגף את המחבלים מאחור. יצא לי לחלץ את הפצועים וההרוגים אחד על אחד בסחיבת פצוע, ועוד כל מיני סיטואציות. בטירונות לא הבנתי למה מאמנים אותי כל כך קשה, פתאום שם הבנתי למה זה נועד".

החיים שהיו לפני מה שקרה בסמטה הם לא החיים שאחרי. "זה סוג של לידה מחדש", כלשונו של ליבמן. מאז הוא מסתובב עם תובנות על המשמעות של כל רגע בחיים. "אתה מבין שבאנו לעולם לשליחות, החיים זה לא פיקניק שאתה בא לעשות בטן-גב. אתה צריך למלא את השליחות בכל רגע, להגיד תודה לה' ולהבין שהיית יכול להיות היום במקום אחר. ואם קורה שאתה שוכח, בא יום הזיכרון לחללי צה"ל, או יום הזיכרון לפיגוע בסמטה, ואתה נזכר שכמו שאתה היום דורך על האדמה היית יכול להיות גם מתחתיה, אז כל עוד אתה למעלה תגיד תודה ותעשה טוב".

שמו של ליבמן התנוסס בכותרות כלי התקשורת לפני כמה שנים כאשר העיד במשפט אזריה לטובתו של החייל היורה, ואף הטיח דברים קשים מאוד במפקדיו בפני בית המשפט. אני שואל אותו היום, אם לא הרחיק לכת בהגנה על חייל שייתכן שעשה טעות. "בתור מי שחווה הרבה אירועים, ומבין מה המורכבות של אירוע מבצעי, הרגשתי שחשוב שתהיה אמירה של גיבוי לחייל, בלי להיכנס לפרטים של האירוע. האמנתי ודנתי אותו לכף זכות, גם אם לרבים אחרים זה נראה אחרת. בעיניי, הגיבוי שהמערכת והמפקדים צריכים לתת זה דבר חשוב מאוד. הוא נמדד דווקא באירועים שלא מצטלמים טוב, ושלא בהכרח פעלו בהם לפי ההוראות והכללים. הציפייה שלי היא שהמפקדים יגידו: גם אם יש מישהו שנהג לא בדיוק לפי הוראות הצבא, אנחנו דנים אותו לכף זכות בגלל הסיטואציה המבצעית. אנחנו נותנים גיבוי מול התקשורת העולמית והארצית, מסתכלים על החייל כמו על הבן שלנו ולוקחים עליו אחריות, ואם בתחקיר פנימי בסביבה מבצעית נגלה שמשהו לא היה כשורה, אפשר לטפל בזה משמעתית".

אידיאולוגיה גבוהה ופינוי אשפה

אחרי חודשיים שבהם יצא לחופשה מתפקיד קצין הביטחון לטובת ניהול קמפיין הבחירות לראשות מועצת קריית ארבע-חברון, נכנס בחודש האחרון ליבמן לתפקיד החדש בשיא המרץ. תוך כדי השיחה שלנו הוא הספיק לגייס ראש לשכה ולסיים פגישה עם ראשי המועצות ביו"ש. הוא מספר על ההחלטה להפסיק את השליחות ארוכת השנים כקב"ט חברון, ולעבור ליעד הבא. "קיבלתי פניות מהרבה מאוד אנשים, מכלל המגזרים בקריה, שחשוב שאלך להנהגה הציבורית. תמיד דחיתי אותם, וביקשתי שייתנו לי להמשיך בשליחותי הביטחונית. בבחירות האחרונות הלחץ גבר. עדיין עמדתי על שלי, אבל אז אמרו לי: תפסיק להיות אגואיסט, למה אתה יושב באזור הנוחות? הרי פוליטיקה זה תמיד להתעמת, תמיד יהיה מי שיכעס עליך, לעומת תפקיד בביטחון שבו כולם בדרך כלל יעריכו אותך".

"כשאמרו לי את זה", הוא ממשיך ומגולל את תולדות הריצה לראשות המועצה, "זה גרם לי לעשות בירור. האמת היא שידעתי שלא לנצח אשאר בתפקיד קב"ט, וגם הרגשתי תחושה של מיצוי ורצון לעבור לשלב הבא. מדהים שעברו חודשיים, ואני כל כך לא מתגעגע לזה. החלטתי שאני צריך לקחת את המשימה הזאת. השתדלתי להשקיע כוחות מסוימים בקמפיין, אבל לא להשקיע בזה יתר על המידה. צריך לדעת את גבול ההשתדלות הסבירה, זה בירור שלי על אמונה וביטחון שעשיתי עוד בתקופה שלי כקב"ט. בסוף זה הצליח, והקב"ה זימן לי להמשיך את השליחות מהביטחון להנהגת הציבור. אני מתפלל שאזכה להרים את עיר האבות, שתהיה מגדלור של תורה ומסירות נפש לארץ ישראל ועם ישראל".

ליבמן מספר על המפגש עם התפקיד, שפרש לפניו תמונה של פעילות מורכבת ומגוונת כמי שעומד בראש מועצה עם כמעט עשרת אלפים תושבים. "זה שילוב של אידיאלים גדולים יחד עם פכים קטנים. זה להתעסק עם חברון וכל המשמעות שלה, להיות מגדלור של גבורה ואהבת הארץ לכל עם ישראל, ומצד שני לדאוג לרחוב שלא פינו בו היום את האשפה".

ליבמן נדרש גם לסוגיה המורכבת של שתי הקהילות הגדולות שמתגוררות בקריית ארבע – הדתית והממלכתית. "אני רואה את האחדות בקהילה כאחת המשימות הכי חשובות שלי. כראש מועצה אני מבין שעליי ליצור תחושה של קשב, הזדהות ואמפתיה לכל אחד, עם הזרם והסגנון שלו. אסור לי להיות מקוטלג למקום מסוים. אני רוצה ליצור מצב שבו כל מי שיפנה אליי יידע שיש לו תמיד אוזן קשבת אמיתית, שירגיש שראש המועצה מקשיב ומבין גם אם הוא לא מסכים. עיקרון נוסף שאליו אני נדרש כדי לאחד את הקהילות הוא הגישור. להבהיר לכל הצדדים שבלי גמישות לא נוכל לחיות פה, עם כל הכבוד לרצון ללכת עם האמת, שהיא כמובן חשובה. הרעיון הוא לקחת כל צד עד היכן שהוא יכול, בלי לגרום לו לחצות את הקווים האדומים שלו".

דבריו של ליבמן לא נאמרים בחלל ריק. במהלך השנים האחרונות התגלעו כמה מחלוקות שפגעו במרקם החברתי של קריית ארבע-חברון, ביניהן ויכוח על הקמת אולפנה חדשה, נוספת על זו הקיימת בקריית ארבע, ומאבק בנוגע לפתיחת הבריכה המקומית לשעות מעורבות, שהגיע עד לבג"ץ. סוגיה אחרת שעלתה לדיון, והייתה חלק מהקו שהתווה ראש המועצה הקודם מלאכי לוינגר, היא הופעתו של תיאטרון 'הבימה' בהיכל התרבות המקומי. ליבמן מתייחס לאיזון בין הצרכים התרבותיים של הציבור הממלכתי ובין הצביון של קריית ארבע-חברון כעיר קודש.

"חברון היא אחת מארבע ערי הקודש. יש חשיבות לקדושתה וטהרתה, עם אהבת הבריות והבנה שיש פה ציבור ממלכתי ומסורתי", הוא אומר. "הצביון הרוחני של המקום חשוב לי, ולא יעלה כאן כל מופע. זה לא רלוונטי ולא שייך, אי אפשר לפגוע ברגשות ובמהות של היהדות. אבל כן נבחן דברים אחרים. יש המון דברים ערכיים וציוניים שלא חוצים קווים אדומים ויכולים להתאים לציבור הממלכתי שאני מאוד מאוד אוהב. חשוב לי שהם ירגישו שהם מקבלים מענה לאירועים ולמופעים שהם רוצים. אני מתפלל לה' שאצליח להלך בין הטיפות ושכולם ירגישו הכי טוב בעולם במקום הזה".