דיכאון של חופש

עם חופשה כפויה ויותר מדי זמן פנוי ובלי תוכניות לטיולים ברחבי הארץ והעולם, יצאתי לסייר בתוך עצמי

מנדי גרוזמן , י"ט בטבת תשע"ט

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

השבוע הייתי בחופש. לא מדובר במהלך חריג כל כך, בני אדם נוהגים לצאת לחופשה מעת לעת. אולם החופש הנוכחי שלי היה מעט שונה. לא נערכתי אליו ולא תכננתי אותו מראש. הוא נפל עליי בהתראה קצרה והאמת, די בכפייה. אל דאגה, אני לא חרוץ עד כדי כך שצריך לכפות עליי חופשה, אבל בשל דיני חוזים וצבירת חופשים שאין כאן המקום להיכנס אליהם, הסבירו לי אנשי המספרים שכדאי שאקח כמה ימי חופשה לפני סוף השנה הלועזית. נו שוין, אז לקחתי.

בנוהג שבעולם שאדם שיוצא לחופשה מתכנן איזה טיול, טיסה לחו"ל או לכל הפחות כמה בילויים. אולם בשל ההתראה הקצרה, השבוע עבר עליי בבית בבטלה גמורה. קמתי ובהיתי בתקרה. כשסיימתי, הכנתי ארוחת בוקר. קראתי גם לחברים שיתכבדו, אבל הם היו בעבודה. אכלתי לבד. ניסיתי לקרוא, אבל לא הייתי מרוכז אז התחלתי לתהות מה אעשה בצהריים, ועד שהגעתי למסקנה הגיע הערב. בקיצור, חופש משונה מאוד. אחרי יומיים גיליתי תופעה פסיכולוגית חדשה: דיכאון של חופש. היה לי יותר מדי זמן לחשוב, ואני אדם שלא אוהב לחשוב. מחשבות זה רע, ואדם לעמל יולד בדיוק כדי שלא יישאר לו זמן לחשוב. הדחקה היא פתרון נהדר, אבל כשאין עזרים חיצוניים כמו עבודה וסידורים, מעט מסובך להשתמש בה. נותרנו רק אני, החלל הריק והמחשבות. לא כיף.

מצד שני, וכשיש זמן לחשוב תמיד מופיע צד שני, באיזשהו מקום השבוע הזה נוצל טוב יותר מאשר אם הייתי מבזבז אותו לשווא על סיור במקומות זרים. זאת הולכת להיות קלישאה נוראית, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה: סיירתי בתוך עצמי. לא קיבלתי החלטות מרחיקות לכת ולא יצאתי לדרך חדשה, אבל מעתה ואילך, לפחות יהיה לי ברור את מה אני מדחיק.

הצצה קטנה

מה שכן הספקתי קצת לעשות בחופש הוא להאזין למוזיקה. אהרן רזאל הוציא סינגל חדש מתוך האלבום הקרוב, "הבלדה לחוזר" שמו. השם מתכתב כמובן עם הבלדה לחובש, אבל האמת היא שכבר קיים שיר בשם זהה ממש, בלדה אחרת לחוזר שכתב יהונתן גפן ליצחק קלפטר. כמו השיר של קלפטר, גם שירו של רזאל עוסק בחוזר בתשובה. מאחורי הבלדה של רזאל מסתתר סיפור על זוג שנפרד על רקע התחזקותו של הבחור. לאחר שנים שהוא ניסה למצוא את זיווגו בעולם בעלות התשובה ולא ממש הצליח להתנתק מהאהבה הישנה, הבחורה התחזקה אף היא והם מצאו זה את זו.

את המילים והלחן כתב אהרן עצמו, וכהרגלו הוא גם מבצע מושלם. אבל שירים מושלמים אינם חידוש כשמדובר ברזאל, במקרה הנוכחי החידוש הוא אחר. רזאל, אחד היוצרים הגאונים בז'אנר, נטה ביצירותיו האחרונות למעט מטיפנות. כששאלתי אותו בעבר כמה אפשר לשיר על תורה, הוא השיב לי שאם כל היוצרים שרים כל היום על הוא והיא, מותר לו לשיר על אהבה מסוג אחר. זו תשובה ניצחת, בפרט כשרואים שרזאל לא רק יפה שר אלא יפה מקיים. בכל רגע פנוי הוא עם ספר ביד, והסיפור שהוא מספר לנו אמין לחלוטין.

ועדיין, מאז שיצא האלבום "קבעתי את מושבי", ההאזנה לשיריו הקנתה את התחושה שמישהו גילה את האור וחייב שאנחנו נצטרף לחגיגה שלו. הבלדה לחוזר עוסקת כמובן גם היא בשאלות של אמת ושקר, אבל מזווית הרבה יותר אישית. רזאל איננו אדם חשוף כל כך, והשירים הכי אישיים שלו הם השירים הכי מאופקים של יוצרים אחרים, אבל דווקא לכן כל הצצה קטנה היא כנה הרבה יותר. תודה אהרן, אתה נהדר.

במתינות

השבוע חל גם יום השנה השני למותו של סבי, הרב מאיר צבי גרוזמן ע"ה. סבא היה מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, ולצד שיעוריו העיוניים בגמרא הוא עסק שנים בעבודה רוחנית פנימית על פי שיטת חסידות חב"ד. אחד המחזות מעוררי השראה של ילדותי היה לצפות בו בשעות הבוקר, כשהזדמן לי להתעורר בשעות המוקדמות שהוא קם בהן. הוא קם מרוכז וממוקד ויצא אל הביזנס העיקרי שלו, התפילה. אחרי טבילה ולימוד חסידות ממושך התיישב לתפילה, שגם ביום חול הייתה ארוכה מאוד.

על חשיבותה של התפילה והאופן שבו צריך להתייחס אליה הוא דיבר איתנו הרבה, אבל דבר אחד הוא ממש ניסה להקנות לנו: ברכות השחר. שנתיים שלמות אני ושני בני דודי, כולנו בנים לשלוחי חב"ד, התגוררנו בביתו של סבא. בוקר אחד הוא הודיע לנו שהוא מעוניין שנאמר ברכות השחר על ידו והוא ישיב אמן על כל ברכה. ברכות השחר הן הברכות שאומרים תוך כדי שמכינים קפה ובודקים כל רגע את השעון, אבל הוא הפך לנו את כל הקונספט. ברכה אחרי ברכה, בקול, במתינות. לא אשקר שזה נשאר איתי עד היום, אבל לפעמים, כמו בחופש למשל, אני מתגעגע לאותן שנים ומנסה לשחזר את המתינות ההיא. איפה שהוא נמצא, אני בטוח שסבא אומר אמן.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com