תתייבשו לכם – סיפור לילדים

"אני חייבת לספר לכם מה חלמתי בלילה", אמרתי להורים ולאחים שלי בזמן שאכלנו ארוחת ערב.

אסתי רמתי , י"ט בטבת תשע"ט

שומרים על כל טיפה
שומרים על כל טיפה
איור: עדי דוד

"ספרי, יש לך אחלה חלומות", עודדה אותי תמר.

"אז ככה, זה התחיל עם זה שעמדנו לנסוע לקמפינג ליד הכנרת. נכנסנו לאוטו, נסענו ונסענו, אבל כשהגענו למקום שהכנרת אמורה להיות בו - היא לא הייתה!"

"לא הבנתי. מה זאת אומרת לא הייתה?" שאל עודד.

"כפשוטו", אמרתי, "פשוט לא היו שם מים! כולנו הוצאנו את גלגלי הים, והתחלנו לצעוד ולצעוד על האדמה היבשה. בסוף אמא הצביעה על שלולית קטנטונת, אולי בגודל מרצפת, ואמרה: רגע, זאת הכנרת?! ואז היא התחילה לבכות".

"אוי", אמרה אמא, "זה באמת נורא עצוב! איזה חלום נורא..."

"הבעיה האמיתית היא שהחלום שלי הולך ומתגשם", אמרתי ברצינות, "לא שמעתם שישראל מתייבשת?"

באותו רגע נכנס הביתה אחי הגדול אוריה, נוטף כולו.

"איזה גשם!" הוא אמר, "ודווקא היום שכחתי לקחת מטרייה. ממש מבול בחוץ! תציצו רגע החוצה, טונות של מים זורמים בכביש! הרגליים שלי נרטבו לגמרי. אני הולך להחליף בגדים".

כולנו הבטנו זה בזה. "מתייבשת, או טונה של מים ברחובות? מה הסיפור?" שאל עודד לבסוף.

"אני אסביר לך", אמרתי לו בחשיבות. "למדנו על זה בבית הספר, ואפילו הראו לנו סרט. מדינת ישראל נמצאת באזור בעייתי מבחינת גשם, ובכלל, כל כדור הארץ מתחמם ומתייבש. לפני כמה עשרות שנים ירד כאן הרבה יותר גשם. הכנרת באמת מצטמקת, וגם מי התהום, שזה המים שנמצאים בתוך האדמה, מצטמצמים".

"אז מה, עוד מעט לא יהיו מים לשתות בברז?" נבהלה תמר.

"בינתיים לא צריך לדאוג, כי מתפילים אצלנו מי ים. זאת אומרת לוקחים מים מלוחים מהים והופכים אותם למי שתייה. אנחנו אלופים בזה! מכל העולם באים ללמוד מאיתנו. אבל זה יקר וצורך הרבה אנרגיה, אז אנחנו ממש צריכים לשמור על כל טיפה של מים שאפשר. כבר שנים שיש אצלנו בצורת, אז גם אם נדמה לנו שהשנה יורד הרבה גשם - חייבים לחסוך!" אמרתי בחומרה.

פתאום שמענו את אוריה צועק מהחדר השני: "היי! מי מילא כאן מים לאמבטיה ושכח לסגור את הברז...? תכף כל האמבטיה מוצפת!"

אופס! התכוונתי להתרחץ, התחלתי למלא מים, ואז הרחתי את החביתה מהמטבח והחלטתי שאני יכולה להספיק לאכול לפני שהאמבטיה תתמלא... רצתי מהר לטפל בהצפה לפני שמישהו יגיד משהו למטיפה הגדולה על חיסכון במים...

כשחזרתי למטבח אחרי שניקיתי את כל הבלגן, די מבוישת, ראיתי את אבא מדביק דף נייר על המקרר עם מגנט.

"יופי, חזרת בדיוק בזמן", הוא אמר, "אל תצטערי. התקלה הקטנה שלך הייתה יכולה לקרות לכולנו. בכל מקרה, החלטנו שהדבר הנכון לעשות זה לא רק לדבר ולהזהיר, אלא לנסות למצוא דרכים מעשיות כדי שנוכל לחסוך במים באמת. כל אחד הציע רעיון, גם את מוזמנת!"

קראתי את הדף: אבא כתב שהוא יחליף את הדשא שלנו בדשא מלאכותי (הוא ממילא שונא לגזום אותו). תמר כתבה שהיא תקפיד להוריד מים בשירותים עם הידית השחורה הקטנה כשזה מתאים. אמא כתבה שהיא לא תשאיר את הברז פתוח כל הזמן כשהיא שוטפת כלים, ועודד כתב שהוא יפסיק לעשות מלחמות מים עם החברים שלו.

"רציתי לוותר על מקלחות, אבל הם לא נתנו לי", הוא אמר בטון מבואס.

"ברוך ה'", צחקתי. לקחתי את העט והוספתי: "אמבטיה רק לכבוד ראש חודש, וגם אז נשארים באזור עד שהיא מתמלאת!"