בשבע מהדורה דיגיטלית

יבכו את השריפה

הפוסקים התייחסו למנהג זה בחומרה כביטול מצוות קבורת המת. עיון הלכתי בסוגיית שריפת גופות לאחר המוות

יובל סיני , י"ט בטבת תשע"ט

פרופ' יובל סיני
פרופ' יובל סיני
צילום: מרים צחי

כבוד המת בהלכה היהודית הוא מן המפורסמות, וחלק ניכר מהלכות קבורה ואבלות נובע מעיקרון השמירה על כבוד המת.

אולם לחובת הקבורה באמצעות הטמנת הגופה בעפר הארץ יש גם נימוקים אחרים. כשהיוזמה לביצוע השריפה לאחר המוות היא של הנפטר, מתעוררת השאלה כיצד קרוביו אמורים להתמודד עם צוואתו, ולעיתים דווקא הקרובים הם שמעוניינים בשריפה או בטקס אחר חלף הקבורה. בצד האבל הכבד והלב שיוצא אל ילדיה של רונה רמון ז"ל, שהייתה בעלת זכויות רבות וסבלה סבל רב, ראוי לחדד ולהעמיק בשאלת כבוד המת ומעמד המשפחה מול בקשה לשריפת גופה.

לפני כעשור פנתה קרובת משפחה של נפטר בשם שלמה רוזן לבית המשפט בבקשה לאסור על שריפת גופתו, כפי שהחליטו אשתו וילדיו אשר טענו כי זה היה רצונו המפורש. טענתה הייתה כי על בית המשפט למנוע זאת אף אם יש בכך הגשמת רצונו האחרון, מכיוון שהחוק בישראל מחייב להביא כל גופה לקבורה, וכי שריפת הגופה תסב לה פגיעה רגשית קשה. הפגיעה נובעת מכך שהמנוח הוא ניצול השואה ונצר למשפחה יהודית דתית שהעמידה רבנים חשובים, וכמעט כל בני משפחתו נספו בשואה וחלקם אף נשלחו למשרפות. לעומתה טענו אשתו וילדיו כי יש לכבד את רצונו האחרון של המנוח, אשר היה אתאיסט בהשקפת עולמו ואף החל להתעניין באפשרות של שריפת גופתו בחייו.

בית המשפט פנה אל הח"מ ואל הרב יוסי שרעבי ממרכז ישמ"ע כדי לקבל חוות דעת שתציג את עמדת המשפט העברי בנושא, ועיקרו של מאמר זה מבוסס על חוות הדעת שניתנה בבית המשפט.

ארבעה איסורים

הפוסקים אשר דנו באיסור שריפת גופת המת התייחסו בחומרה רבה לחדירת נוהג זה לקהילה היהודית. גם במדינת ישראל יש כיום חברות שמציעות לציבור ביצוע שריפה של הגופה לאחר המוות. בעבר הביעה מועצת הרבנות הראשית לישראל מחאה על הפעלת מתקן לשריפת גופות אדם בארץ:

"בהפעלת מתקן כגון זה יש מלבד האיסור ההלכתי החמור והמוחלט, גם קהות חושים והעדר רגש אנושי בסיסי, מאחר והוא מעורר זיכרונות קשים ומרים מן התקופה האפלה ביותר בחיי העם היהודי - תקופת השואה האיומה, בה הובלו מיליונים מאחינו בית ישראל אל הכבשנים והמשרפות על ידי הנאצים הארורים ועוזריהם. ומני אז נצרבה שריפת גופות בתודעת הציבור בישראל בכלל, וניצולי השואה בפרט, לדיראון עולם, כסמל לניסיון להשמדת ולהכחדת היהדות והיהודים מן העולם.

"שריפת גופת אדם מישראל הנה איסור חמור ומוחלט של ניוול המת, שנקבע והוסכם על ידי גדולי ישראל עוד בדורות שעברו. אנו מחליטים בזאת להמשיך את תקנת גדולי הדורות הקודמים, ולפיה כל השורף את גופו לא יזכה להגיע לקבר ישראל. כמו כן אין לערוך לו לוויה, ואין לומר אחריו קדיש ולא יושבים עליו שבעה. ואלו המבצעים את שריפת הגופות גורמים שידעך זיכרונו של הנפטר מארץ החיים".

גדולי פוסקי ההלכה בדורות הקודמים ניתחו את האיסורים הכרוכים בביצוע שריפת גופה של מת. ר' מרדכי יעקב ברייש (שו"ת חלקת יעקב) מנה ארבעה איסורים הכרוכים בביצוע פעולה זו: 1) ביטול מצוות עשה של קבורה הנלמדת ממילות הפסוק "קבור תקברנו", וביטול הכפרה שבמעשה הקבורה באדמה. 2) גרימת ביזיון למת וניוול המת. 3) איסור הליכה במנהגי הגויים "ובחוקותיהם לא תלכו". 4) שינוי ממנהג הקבורה, שהיא מסוג העניינים אשר בהם ההקפדה על שינוי מהמנהג היא רבה. והוסיף עוד: "והעיקר שמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שכופרים בתחיית המתים והשארת הנפש ושכר ועונש, עיקרי הדת, ואין להתעסק בקבורתם".

הרד"צ הופמן אף מדגיש את חובת הציבור לא לתת כל סיוע למעשה השריפה ולגופים העוסקים בכך: "בבית הקרעמטאריום (=משׂרפה) לא ישמש איש ממשועבדי הקהל (=מעובדי הציבור) שלא יסייעו לעוברי עבירה... והקהל לא יהא לו חלק באותו מעשה" (שו"ת מלמד להועיל).

למי הזכות?

ההלכה מכירה בחשיבות קיום דברי המת, אך פשוט שאין לשמוע לו כאשר הדבר נוגד את ההלכה. כך כותב הרמב"ם בעניין אדם שציווה את קרוביו שלא יקברוהו: "ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם ציווה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם ציווה שלא ייקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצווה שנאמר 'כי קבור תקברנו'" (הלכות אבל יב, א).

להלכה, כפי שאין לשמוע לאדם לבטל מצווה הנעשית בגופו, כך כמובן גם אין לבצע איסורים בגופו לאחר מותו, כמו שריפת גופתו שיש בה גם ביטול מצוות קבורה ואיסורים נוספים (הירושלמי כתובות יא. ופירושו בשו"ת בית יצחק, יורה דעה, ח"ב, קנה, ג).

מה הדין כשלא ידוע רצון הנפטר אך משפחתו טוענת שזהו רצונו, או שהיא נוקטת עמדה מבלי לציין שזהו רצונו?

הפוסקים דנו בסוגיית מעמד בני המשפחה באשר להחלטות הקשורות לגופת יקירם לאחר מותו בשאלת נטילת איברים מגופו לאחר המוות, או לגבי הוצאת גופה מהקבר לצורך זיהוי. לעניין נטילת איברים, לדעת כמה פוסקים אף אם מותר ליטול איבר מן המת להשתלה (בשל פיקוח נפש), יכולים בני משפחת הנפטר להתנגד אף במצב מיידי של הצלת חיי הזולת (שו"ת מנחת יצחק (וייס), חלק ה, סימן ט, אות כד). הנימוקים לכך הם שבני המשפחה הם שמייצגים את רצון הנפטר, ולכן רשאים הם לקבוע מה היה רצונו של הנפטר באשר לביצוע נתיחה שלאחר המוות בגופו; וגם שלבני המשפחה זכות העומדת בפני עצמה משום כבודם הם, ועל כן יכולים הם לטעון שכבודם ורגשותיהם שלהם ייפגעו אם תבוצע הנתיחה.

לענייננו, אין ספק כי גם אם היה הנפטר מורה בחייו לשרוף את גופתו הדבר היה אסור, וממילא אין בני המשפחה כמייצגים יכולים לפעול בניגוד להלכה, כשהנפטר בעצמו לא יכול היה לפעול בעניין ורצונו לא היה מכובד. גם הנימוק השני בשאלת זכותם העצמית של בני המשפחה לא יתקיים כאן, שהרי גם להם עצמם אסור לבצע איסורים, שאין בהם תועלת ממשית כמו בנטילת איברים. ברור אם כן שאף שיש לבני המשפחה מעמד באשר לטיפול בגופת קרובם, אין להם כל זכות לתת אישור לבצע איסור בגופת קרובם, קל וחומר שאסור להם לבקש את שריפת הגופה.

הקשר תרבותי

מנהג השריפה רווח בעבר בעיקר במדינות שבהן שולטות דתות אליליות. גם שריפת גופת הצורר הנאצי אייכמן מוכיחה בעליל את השקפתה של החברה הישראלית המודרנית הרואה בשריפת גופה גנאי.

בעניין שלמה רוזן, לא מנע בית המשפט את שריפת הגופה. מכיוון שהמבקשת לא הייתה ברמת קירבת משפחה של בת זוג, ילד, הורה או אחות, פסק השופט סובל כי לא תינתן לה הזכות לתבוע את התערבות בית המשפט. כמו כן, עמדתו העקרונית של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה הייתה כי אין כל מניעה חוקית לשריפת הגופה.

מי שטוענים כי אין מניעה חוקית לשרוף גופה מתעלמים לגמרי משאלת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ולא בשל האיסור ההלכתי דווקא, אלא אפילו בשל ההקשר התרבותי של המעשה - הן בהיבט של אימוץ תרבות הגויים שאת חומרתו בעיני חכמי ישראל פירטנו לעיל, והן בהיבט הישראלי העכשווי, דורות ספורים לאחר השואה. דומה כי בחלוף הזמן ציבור רחב פחות מודע למשמעות הדברים, ועל כן ראוי לעסוק בהרחבה בהיבטים התרבותיים, היהודיים וההלכתיים של הנושא.

פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל ומומחה למשפט עברי

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)