בשבע מהדורה דיגיטלית

מדריך מוזיקלי לבוחר

הצעה לפלייליסט חלופי ל-100 הימים הקרובים

ידידיה מאיר , י"ט בטבת תשע"ט | עודכן: 07:37

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

אני לא פרשן פוליטי אבל אנסה להיות כזה לכמה דקות. מה אכפת לי? גם אם כל מה שאומר עכשיו יתברר כקשקוש מוחלט, אף אחד הרי לא יזכור לי את זה בעוד כמה חודשים (או שמא כן יזכרו לי את זה, כי רק לפרשנים פוליטיים מותר לדבר על ספקולציות שלא היו ולא יהיו, בבחינת דרוש וקבל שכר?).

ובכן, ההערכה הפוליטית שלי היא ששום דבר לא הולך להיות דרמטי באמת בבחירות הבאות. איך זה ייגמר בסוף כולם יודעים, השאלה היא רק בכמה מנדטים נתניהו יוביל. אז בסדר, יש את הסיפור המאוד מסקרן של בני גנץ – מסקרן אנתרופולוגית הרבה יותר מפוליטית – בגלל השאלה כמה אנשים ייתנו את קולם למפלגתו של אדם שכל מה שהם יודעים עליו זה שהוא היה רמטכ"ל ושהוא גבוה ונראה טוב (חבל שאיזנקוט לא מתמודד גם. היה מעניין לראות כמה קולות מביא רמטכ"ל גבוה עם עיניים יפות וכמה קולות מביא רמטכ"ל נמוך עם עיניים רגילות). אבל חוץ מזה, די משעמם. אז למה מאז יום שני אחרי הצהריים כל מה שמדברים עליו הוא רק בחירות? ולמה די ברור שכך יהיה בשלושת החודשים הבאים? זה באמת כזה מסעיר ומרתק?

ולכן בדיוק מגיעה הרשימה המוזיקלית הבאה. הצעה לפלייליסט חלופי לשירת הפוליטיקאים. נמאס לכם מהקול של איתן כבל או דודי אמסלם? בלחיצת כפתור אפשר לעבור לעולם תוכן אחר לגמרי, שיעשה כל כך הרבה יותר טוב לכם ולכל מי שברכב, במטבח ובכלל. אני לא קורא לכם להיות אסקפיסטים ולא להתעניין בחיים הציבוריים במדינת ישראל, חלילה. תקשיבו, תצביעו, תשפיעו. זה חשוב מאוד. אבל אם במקרה אתם מרגישים אחרי כמה דקות של האזנה לחדשות שהעניינים, אפעס, קצת חוזרים על עצמם, אתם מוזמנים לעבור. לא מתחנה כזו לתחנה אחרת, כי בכולן זה נשמע בדיוק אותו דבר (חוץ מאשר בתחנות החרדיות, ששם זה אפילו יותר נמוך), אלא פשוט לעבור מהרדיו למדיה פלייר.

2

נתחיל בתגלית השנה, אפילו בתגלית העשור: נפתלי קמפה. אני עוקב שנים אחרי המוזיקה החסידית. יש שירים יפים מאוד שרואים אור, יש שירים יפים פחות, אבל נדירות הפעמים שאתה שומע משהו חדש ומרגיש שיש כאן ממש בשורה. משהו שלא שמענו קודם. אני יכול לתת לכם כמה ציוני דרך שעולים לי עכשיו בראש מהפקות מוזיקליות כאלה בהיסטוריה של המוזיקה החסידית: האלבומים הנפלאים של דדי גראוכר בתחילת שנות התשעים עם הקולות של יוסי גרין. עד אז גרין היה רק מלחין, ופתאום גראוכר נתן לו את הבמה לשיר.

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הקולות בהכפלה שעשה גרין. זה היה וואו. משהו חדש מתחיל. או למשל, כמה שנים אחר כך, השירים של יואל צליק, הבן המבריק של המלחין האגדי יגאל צליק מפרחי לונדון. זוכרים את "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך"? או את "התנערי מעפר קומי"? אלו היו חומרים שלא שמענו קודם. חבל שצליק נטש את המוזיקה לטובת עסקים. או עוד דוגמה אחרונה: הפתיח של משה לאופר לשיר "שירו למלך" באלבום של יידל ורדיגר. עד אז כל האלבומים החסידיים נפתחו בחצוצרות, בתופים ובמחולות, הכול נשמע פחות או יותר אותו דבר, ופתאום – סטייל אחר לגמרי.

כל ההקדמה המפורטת הזאת היא רק כדי לומר שגם עכשיו אני שומע חידוש. משהו שלא מזכיר לי שום דבר אחר: האלבום הראשון של נפתלי קמפה, "ליחדא שמה". קמפה (28) גדל במושב המגה-חרדי תפרח, למד בישיבת קול תורה, והספיק בשנים האחרונות להופיע עם הגיטרה שלו במאות קומזיצים, בעיקר עם שירים של ר' שלמה קרליבך, אבל באלבום הזה הוא יוצא עם עשרה לחנים משלו (ושניים של קרליבך). כל אחד מהעשרה, ממש כל אחד – פגז. אה, וגם השניים של קרליבך לא רעים בכלל.

האלבום החדש הוא אמיתי ופשוט, ובאותו זמן גם מקורי ומרענן. זה מתבטא גם בלחנים וגם בעיבודים (של אלי קליין ואיצי ברי, שניהם בוגרי אותה ישיבה שבה למד קמפה. אח, הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר שלהם בפנימייה, כשהם התחילו לגלות את כישרונותיהם הגדולים). וזה מורגש אפילו בבחירת המילים הלא שגרתיות. קחו למשל את הפסוק מהפטרת היום הראשון של ראש השנה: "וחנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. ואשפוך את נפשי לפני ה'". נגיד שאתם מלחינים, הייתם חושבים להלחין אותו? ונגיד שכן, איך הייתה המנגינה? מן הסתם נוגה כזאת. הרי אלו מילים שכולן תפילה שנשפכת מהנפש, לא? אז זהו, שקמפה הלחין אותן במנגינה קצבית וסוחפת, פופית אפילו, ובכל זאת מאוד מאוד מרגשת. עוד טקסט תנ"כי שזוכה ללחן קצבי וכובש שלו הוא ההבטחה של הנביא ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".

ויש כמובן גם שירים שקטים, כמו הלחן המקסים לשמונה מילים בסך הכול: "כי כוונתא ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה", מתוך היהי רצון שקודם נטילת לולב. או הפירוש המוזיקלי של קמפה, ממש פירוש חדש ומקורי, ל"בצאת ישראל ממצרים". אני כבר לא זוכר מה הרגשתי במזמור הזה בהלל לפני ששמעתי את השיר הזה. טוב, נו, כמה אפשר לתאר מנגינות במילים, פשוט תקשיבו לדיסק של קמפה. הוא הדבר הבא, לא בני גנץ.

3

והנה עוד כישרונות גדולים וחדשים שיחממו לכם את החורף:

דודי פרישמן, בחור אלמוני לגמרי, שעל סמך האזנה לשיר אחד שלו, "זיכרון ישן", אפשר לקבוע בוודאות שעדיו לגדולות. זה שיר שנכתב בהשראת הסיפור המפורסם על הגיבן הקדוש, שהיה אחד הילדים אצל ר' קלונימוס קלמן מפיאסצנה בגטו ורשה, עבר את אימי השואה והפך להיות מנקה רחובות בתל אביב. טעימה: "איכה ישב בדד תל אביב רבתי עם / עוד צפים הזיכרונות כשהידיים הקדושות מנקות את האדמה / שוקע שוב בחלומות מהעבר כמעט ונשבר / ואז בתוך הראש הרבי הקדוש קורא באהבה / קינדר קינדר, טעיירע קינדר (ילדים טהורים) / הדבר הכי גדול זה לעשות טוב למישהו אחר". מילים מרגשות? חכו שתשמעו אותו שר אותן.

הראל טל, שכבר חצה מגזרים עם השיר "תעיתי כשה אובד בקש אבדך" ועם הפיוט "תיתן אחרית לעמך" בנוסח שמתפלל אבא שלו, הרב שמואל טל, בתפילות הימים הנוראים. טל בדרך לאלבום שני, עם עוד להיט סוחף ומשכנע והראל-טלי: "טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו".

ואם אתם אוהבים את המוזיקה החסידית שלכם בהברה חסידית, אז הנה עוד שני אלבומים שאתם חייבים להכיר: הראשון הוא "מצפים" של שלמה כהן. החסיד עם הקול הטהור ששר לראשונה את "מכניסי רחמים" בלחן המיתולוגי של ר' חיים בנט הוציא אלבום חדש ומושקע, שבמרכזו שתי יצירות חזקות במיוחד: לחן חדש למילים "לך א-לי תשוקתי". כן, זה יומרני להלחין אותם מחדש, אבל תקשיבו לביצוע ותראו שלפעמים יומרות מתגשמות, וגם שיר למילות תפילת הכיסופים של האור החיים הקדוש: "כלתה נפשנו אל גאולת שכינתך... זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו, כי קשה פרידתך ממנו".

והאלבום השני: "יונגערליך". מקהלת ילדים חסידית חדשה מארצות הברית. באופן אישי, אני לא חובב גדול של שירת ילדים. פעמים רבות זה נשמע קצת מצועצע כזה, קיטשי. התחושה היא שמאחורי כל ילד חסידי ששר מרגש מדי, עומד מפיק שמכה על קודקודו ואומר לו "צרח!". אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והאלבום הזה הוא ממש יוצא מן הכלל. תרתי משמע. הוא מאגד יוצרים מוכשרים מכל החצרות, מהמלחין הנודע ר' פינקי ובר ("תפילה לעני", "רחם") ועד המלחין הלא נודע (לפי שעה) ר' הרשי וינברגר. המפיק של האלבום הזה הוא נפתלי שניצלר, מוזיקאי חסיד סאטמר מוויליאמסבורג. כשחיפשתי קצת רקע עליו בשביל הטור הזה לא מצאתי הרבה, חוץ מערך בוויקיפדיה ביידיש. המשפט היחיד שהבנתי שם היה "געבוירן אין תשמ"ו", נולד בשנת תשמ"ו. יפה, בשביל בחור בן 32, רזומה מרשים. הוא כבר הספיק לעבוד עם כל האומנים הגדולים (העיבוד הידוע ביותר שלו הוא לשיר "הנני בידך" של פריד). יש בו שילוב של כישרון גדול וטעם טוב, וזה לא מובן מאליו. לא תמיד הם באים ביחד.

4

ובמעבר חד למי שלצערנו כבר לא יעשה מוזיקה: ד"ר מרדכי סובול ז"ל, מחיה החזנות. בערב יום הכיפורים האחרון, בדיוק ביום שבו כל העולם היהודי הופך לקונצרט חזנות אחד גדול, נפרדנו מהאיש שבמשך כל השנה, כל השנים, עסק ביעלה תחנוננו מערב וייראה רינוננו עד ערב.

בשבוע שעבר, בדיוק שלושה חודשים אחרי פטירתו המפתיעה, נפתחה העונה החדשה של אנסמבל החזנות שהקים, 'יובל'. מי שהכין את העונה הזאת כולה היה הד"ר סובול המנוח. ו"הכין" זה כרגיל אצלו אומר הכול: מבחירת נושאי הקונצרטים, דרך בניית הליין-אפ, בחירת החזנים, וכמובן החלק המוזיקלי. מי שניצח במקומו על המקהלה ועל התזמורת הסימפונית הענקית היה בנו וממשיך דרכו, אופיר.

הייתה לי הזכות להנחות את הערב הזה. כשראיתי את האלפים נוהרים להיכל התרבות, את הקהל המגוון, מחרדים חסידי גור, דרך קהל דתי-לאומי גדול ועד חילונים אשכנזים שלא רואים אותם בשום אירוע "הדתה" אחר חוץ מהקונצרטים האלה, חשבתי על מפעל החיים של סובול. הוא הקדיש את חייו להחייאת עולם החזנות. עולם שלם שמת, שנרצח באירופה, קם לחיים נגד כל הסיכויים.

סובול כבר לא כאן, אבל החזנות חיה ונושמת. כבר בחיי חיותו היו דיבורים על פרס ישראל למפעל חיים. זה כבר לא יקרה, לצערנו, כי תקנון הפרס לא מאפשר את הענקתו למי שהלך לעולמו. אבל בהחלט אפשר וצריך להעניק פרס ישראל לאנסמבל 'יובל'. תהיה בכך הכרה לא רק בסובול ז"ל, אלא בשירת חייהם של דורות של יהודים.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

אופיר סובול מנצח על קונצרט 'יובל' בהיכל התרבות בשבוע שעבר
צילום: אנדרי לצקו