בשבע מהדורה דיגיטלית

המבוגר הלא אחראי

כל עוד האינסטינקט שלנו מאמין למבוגר האחראי ולא לילד - הילדים שלנו נשברים והאמון שלהם בעולם הולך ופוחת

איה קרמרמן , כ"ו בטבת תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

הסיפור התחיל כשהילד שלי חזר מבית הספר ושאל שאלה שצמררה אותי.

ניסיתי להחזיק את עצמי מלצרוח מעצבים. לא הצלחתי. ת'אמת, לא שימשתי דוגמה כזאת איכותית. לילד שלי היה עניין עם אחד המורים. נכון שאוטומטית אתם חושבים: "נו, מה הילד שלה עשה הפעם?". אז זהו, בדיוק על המחשבות האלה רציתי לדבר. אחד המורים אמר לו משהו ממש מיותר, ליגת על מיותר. "נו, אז שילמד להתנהג לפי חוקי בית הספר, ובפעם הבאה הוא לא יחטוף". שוב הכף זכות קופצת ישר לראש. אז זהו, על זה אני רוצה לדבר.

אחד המורים פלט אינפורמציה ממש לא מתאימה לאחד מילדיי. כדי שלא תטעו לחשוב שיש לי משהו נגד מורים, ויש לי משהו נגד מורים, אני אומר מראש שבסוף מעשה המורה הודה בפליטתו והתנצל על התקלה שגרם. אבל עדיף סוף מעשה במחשבה תחילה, כי התנצלות לא יכולה למחוק מההארד דיסק של הילד שלי את מה שנאמר. אחרי שהילד שלי לא ישן בלילה עם האינפורמציה המיותרת, הוא ניגש אליי בעדינות כדי לוודא את ששמע. הזדעזעתי. כששאלתי אותו מאיפה הוא יודע, הוא ענה מהמורה. ואז התפוצצתי. אחרי שנשמתי עמוק והודעתי לילד שאני ממליכה את המורה כמלך המטומטמים, הסברתי לילד המיוסר שהמורה טעה, עדיף שהיה שותק. אבל מכיוון שלא שתק, ישבנו ושוחחנו. עם המון כאב וכנות. שוב נפלה ההבנה שאם אסתיר את האמת, הילדים ישמעו אותה בדרכים אחרות. כמו מורים חסרי שיקול דעת, או עלוני שבת, שמשום מה פחות כותבים דברי תורה מרוממי רוח ונפש, ויותר מתמקדים בענייני דיומא חסרי צנזורה. כשהשקול מבין שנינו חזר בערב הביתה, סיפרתי לו את מה שקרה וביקשתי ממנו לדבר עם המורה.

מה שקרה רגע לאחר מכן הוא מה שהביא אותי לספר לכם על המקרה הזה. כשהבעל שלי לקח את הטלפון כדי להתקשר לרב, הבן שלי צעק: "אני לא רוצה להיות נוכח בשיחה הזאת. כי את יודעת מה יקרה עכשיו? עכשיו הוא יכחיש את הכול! הוא יגיד שאני משקר, שאני ממציא, כמו כל המבוגרים. אומרים שהילדים משקרים כדי לכסות על הטעויות שלהם". טוב, אם קודם עברה בי צמרמורת, המשפט הזה נתן לי בומבה של 200 קמ"ש ישר לחזה. לא דמיינתי שמחשבה נוראית כזו קיימת בראש שלו. התמלאתי אכזבה ממי שאמור להגן עליו, ללמד אותו, להדריך אותו מה נכון ומה שגוי, ללוות אותו בחיפוש שלו אחר הדרך הפרטית שלו. לא האמנתי שזה מה שהוא מחזיק בלב עלינו, המבוגרים.

ואתם יודעים מה הכי חמור בכל זה? שהוא צדק! האינסטינקט של המורה אכן היה להתחמק, לשקר. להגיד שאנחנו סיפרנו והילד בא לבדוק איתו אם מה שאמרנו נכון. רק אחרי שבעלי דחק אותו לפינה, לחץ והתעקש על הגרסה של הבן שלנו, המורה נזכר ותיקן את הוורסיה שלו. ניחשתם נכון: שוב התפוצצתי. גם מסרון ההתנצלות, שנראה שנכתב באמת בכנות והגיע שעה לאחר שיחת הטלפון, לא היה כבר ממש רלוונטי בבית.

לא לטייח

צלצלתי לחברה וסיפרתי לה מה הלך פה. היא ענתה: "את לא מאמינה. גם אצלנו זה קרה. הבת שלי, בת השבע, הלכה למכולת השכונתית והמוכר התייחס אליה בכזה זלזול, בכזאת תוקפנות וגועל. היא חזרה הביתה בוכה. איך אני אמורה ללמד אותה איך מתנהגים? איך אני אמורה להמשיך להנחיל ואהבת לרעך, אל תעשה לחברך, סבלנות, הקשבה... איך אני אמורה ללמד ילד איך להיות מבוגר טוב ונעים לבריות אם כשהוא נתקל בעולם האמיתי מתייחסים אליו בצורה מחפירה?". טוב, היא לא ממש הרגיעה אותי. רק הראתה לי שאכן יש לנו בעיה.

אנחנו יכולים ללמד מבוקר עד ערב את הילדים מה זו חברות ומהו ויתור. כמה פעמים אנחנו מתווכים בין אחים? מסבירים שוויתור זו המתנה הכי גדולה, שזה מגדיל בתוכנו משהו עצום? אין סוף פעמים. כמה עמדנו בפקק וראינו מישהו נדחף והסברנו לילדים שזו לא דרך ארץ? נמאס כבר לספור, נכון? אבל האמת היא שכל עוד האינסטינקט שלנו מאמין למבוגר האחראי ולא לילד, כל עוד אנחנו משקרים כדי לכסות על פאלטות וכל פעם שאנחנו מתנהגים בזלזול כלפי אחרים, הילדים שלנו נשברים. האמון שלהם בעולם הולך ופוחת. נו, אז מה? יאללה שיתבגרו. זה העולם. עדיף שיידעו את זה עכשיו. לא ככה? מה שלא הורג מחשל? אולי אתם אומרים לעצמכם. לא, אני לא מאמינה לזה.

כי בכל פעם שאני אומרת לילד שלי "כשילד מציק לך, כשיש לך בעיה, לך למורה או למנהל", אם כשהוא הולך המורה מתנער ומזלזל בצער של הילד, הילד מבין שהוא לבד, אין עם מי לדבר ואין במי לבטוח. בפעם הבאה הוא לא ילך אל המורה. בפעם הבאה הוא יטפל בזה בעצמו, בחוסר בשלות מחשבתית ובחוסר שיקול דעת בוגר. אז בגן הוא יזרוק חול בחזרה. בכיתה ב' הוא ירביץ. בכיתה ד' הוא יזרוק נעל. מה יקרה אם חלילה בגיל מתקדם יותר הוא יחווה התעללות ברשת? חרם? יעמוד מול תוקפנות? איבוד אמונה בדרך ה'? גם אז אנחנו רוצים שיתמודד לבד מול העולם? גם אז נחיה בשלום עם חוסר האמון שלו בעולם המבוגרים? לא עדיף שהוא יאמין שיש לו כתובת לדבר, לשאול, להתייעץ, אוזן קשבת, מקום מפלט? אז בפעם הבאה שאנחנו שולפים טיוח כדי לכסות על הטעות שלנו, אולי כדאי שנספור קודם בלב עד עשר. בכל זאת מה שילדים בני חמש יודעים לעשות, אולי רצוי שנתבגר וננסה את זה גם אנחנו.

רוטב לימוני חריף או חריף לימוני
צילום: איה קרמרמן

*** רוטב לימוני חריף או חריף לימוני ***

חריף זה לא טעם, חריף זה הכאב שמרגישים כשאוכלים משהו חריף. לכל אחד יש סף כאב אחר, ומי שאוכל חריף סף הכאב שלו עולה או מנורמל ולכן דורש חריפות גדולה יותר. אני לא נוגעת בחריף. החבר׳ה שלי כן. אבל אני אוהבת להכין, רק כדי לגלות טעמים עדינים ומדויקים מתחת לחריפות.

חומרים:

2-1 פלפל חריף ירוק / 8 שיני שום / 1 לימון מקולף / חצי כפית מלח / רבע כפית כורכום / 2-1 כפות מים / 1 כף שמן זית

אופן ההכנה:

טוחנים היטב את כל מרכיבי הרוטב בבלנדר / נותנים לרוטב לשבת לפחות כחצי שעה כדי שיתאחדו הטעמים / שומרים בכלי אטום במקרר עד כארבעה ימים. אפשר להקפיא.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com