אוהב אותו בלי להתנצל. עוז
אוהב אותו בלי להתנצל. עוזצילום: תומר נאוברג, פלאש 90

אם אתה ימני, כל שכן דתי, לא יכול להיות שפתחת את דבריך בשיחה על פטירתו של עמוס עוז בלי משפט כזה או דומיו.

כי הרי אם, חס וחלילה, פשוט תביע צער על פטירתו ותעריך את יצירתו בלי הסתייגויות, עלולים עוד לחשוב שאתה, יסלח לי האל, שמאלני.

אני אוהב את עמוס עוז אהבת נפש, והשמועה על מותו כאבה לי. אני אוהב את השפה המיוחדת והעדינה שיצר בספריו, שבחוכמה דקה יודעת להפעיל בך תחושות בשינוי של אות או חצי מילה. אני מודה לו על המחשבות שהוא נטע בתוכי בספריו, על רגעי הנאה צרופה והעשרה של הנפש. וזהו, אין הסתייגות.

למרות שהתרגלנו לחשוב כך בעידן מירי רגב, חשוב שנזכור שאומנות היא לא רק מגפון שצועקים דרכו סיסמאות של ימין או שמאל. היא בעיקר כור שממנו נחצב עם, משם הוא יוצא ואליו הוא שב כשהוא רוצה להחליף כוחות. ובמובן הזה עמוס עוז הוא מכורי הבאר שלנו, מהאנשים שהכי העשירו את השפה והתרבות שלנו. ולאיש הזה, עמוס עוז הסופר ולא האזרח, אני סופד. יהי זכרו ברוך, בלי הסתייגויות.