בשבע מהדורה דיגיטלית

עוז לעמו

יש מי שטוענים שמעמדו הציבורי של עמוס עוז היה גדול מכישרונו, אבל בעיניי הוא היה סופר מדויק שידע לתאר דברים מורכבים בצורה פשוטה

מנדי גרוזמן , כ"ו בטבת תשע"ט

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

את ספרו הראשון של עמוס עוז קראתי בגיל 19.

בפנימיית הישיבה הסתובב עותק מרופט של 'מנוחה נכונה'. לא היה זה ספר כי אם חצי ספר. הוא היה חתוך באמצעו. כנראה אחד מהשייגעצים מהמחזורים הקודמים הותיר אותו בחדרו, ומאז הוא עבר מיד ליד. קראתי חצי ספר והלכתי לאתר בספרייה הקרובה את החצי השני. נשאבתי אל הכתיבה ואל עזריה המהורהר שבמרכז העלילה, ולמדתי קצת על הדילמות שהעסיקו את אנשי הקיבוצים. בקיצור, התחברתי.

מאז עמוס עוז הוא הסופר האהוב עליי. אינני מבין גדול בספרות ואני מודע לכך שיש הטוענים שמעמדו הציבורי של עוז היה גדול מכישרונו כסופר, אבל על אהבה ראשונה לא שואלים שאלות. עוז פתח לי פתח לעולם הספרות בכלל, ומאז אני שלו. ולמרות שמדובר באהבה, דומני שאני מסוגל להסביר אותה באמצעות טיעונים שידברו גם אל הלא אוהבים.

היכולת המרכזית של עוז, בעיניי, היא לתאר דברים מורכבים בצורה פשוטה. הכתיבה שלו עשירה, אבל לא מורכבת. היא קולחת, ותוך כדי שהוא מעניק לך את פרטי הסיפור הוא גם מסביר אותו. ספרות וביקורת ספרות בחבילה אחת. ביטוי מופלא במיוחד לכך היה היכולת שלו למצוא דימויים לתחושות דקות. דימוי הוא סוג של משל שאמור לסייע בהבנת הנמשל, אבל בעוד כותבים אחרים מרחיקים לכת בעדותם ומשתמשים בדימויים שרחוקים מאוד מהתובנה שהם מעוניינים לשטוח, עוז מצליח פעם אחר פעם בספריו למצוא דימויים מוחשיים מאוד, אבל כאלה שמבטאים בדיוק את הרוח שהם מבקשים להמחיש.

אם נשתמש במינוחים המקובלים כשבאים להעריך ראשי ישיבות, לעוז הייתה יכולת הסברה מופלאה. אבל כמו שאומרים בישיבות, "חוסר בהסברה הוא חוסר בהבנה", ובמקרה של עוז היכולת שלו לפשט דברים מורכבים העידה על הבנה מעמיקה מאוד של רגשות אנושיים, עלילות חיים, תחושות של קהילות ופערי דורות. עמוס עוז היה אדם מדויק.

הכתיבה הספרותית של עוז לא הייתה היכולת היחידה שלו. בכתיבת המסות שלו נהג בצורה דומה, וכך גם כשהרצה דברים בעל פה. בשונה מסופרים אחרים שסיפוריהם אינם כמו טוריהם ושני אלה אינם כדיבורם בעל פה, עמוס עוז היה אותו עמוס עוז בכל התחומים. הוא דיבר כמו שסיפר וכמו ששטח טיעונים. גם זו מעלה גדולה. היא מעידה על כך שלא את שלל כישרונותיו הציג לראווה, אלא את עצמו סיפר ואת עצמו טען ואת עצמו דיבר.

יכולת ההסברה של עוז הייתה בעוכריו כשעמד למשפט של אנשי ספרות מתוחכמים מדי. הם טענו שהוא, ובכן, פשוט מדי. שהוא מספר את סיפור הדור ואיננו מביא זווית ראייה מפתיעה. במקום להשיב להם עדיף להביא את תשובתו של עוז עצמה, בנוגע לשאלה אחרת לחלוטין. אחרי פרסום ספרו 'סיפור על אהבה וחושך', שבו הוא מגולל את עלילת ילדותו ונעוריו, הוא נשאל כיצד סיפור אישי כל כך נגע בליבם של רבים כל כך, והשיב שככל הנראה חפר בחצר ביתו שלו, פגע בכבל חשמל ולפתע כל העיר מוארת.

לא רק בספרו האישי נהג כך. כל מילותיו היו כרייה בחצר ביתו ובחצר ירושלים ובחצר הקיבוץ ובחצר שכניו ובחצר הארץ שבה חי. ואכן, כל העיר הוארה. נוח בשלום, יהודי גדול שחי כאן.

כן, הוא גם היה שמאלן

כשבחרתי להקדיש את הטור לעמוס עוז ז"ל, התלבטתי אם לעסוק בדעותיו הפוליטיות. בתחילה סברתי שלא להתייחס לכך כלל, ושעצם ההחלטה לעסוק רק באדם עצמו תהווה תשובה לכל אלו שאינם מרפים ותמיד עומדים על משמרת מזכירי המחלוקות. האמת, היה ראוי אכן לא להתייחס לטענות הללו. אבל מכיוון שניכר שהן מטרידות לא מעטים ומכיוון שאי ההתייחסות עשויה להציג את עמדות השמאל כחטא שהס מלהזכיר, חשוב להתייחס.

עמוס עוז היה איש שמאל, אז מה. הוא היה יהודי מאוד וציוני מאוד, והדבר ברור לכל מי שקרא את כתביו והאזין לו. הוא אכן התבטא בביטויים קשים כלפי המתיישבים, כשם שבמספיק מקרים הוגים מימין חוטאים בשפה גסה ונמוכה כלפי מחנה השמאל. מחלוקות כוללות גם ביטויים קשים, ולא כל ציטוט ראוי לעמוד בפני עצמו. בספרו 'פה ושם בארץ ישראל' הוא מתאר שיחה שקיים עם קבוצה מאנשי עפרה, וזהו אחד הטקסטים היפים שנכתבו על המחלוקת הפוליטית בישראל. על חלק מאמירותיו גם התנצל ברבות הימים. עמוס עוז היה יהודי אוהב עמו וארצו והוא ראוי שיחזירו לו אהבה.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com