בשבע מהדורה דיגיטלית

כמו במלון – סיפור לילדים

נעמה הסבירה לי פעם שבבית שלהם שבת זה זמן של משפחה.

עדי דוד , כ"ו בטבת תשע"ט

השבת היא זמן טוב לבילוי משפחתי
השבת היא זמן טוב לבילוי משפחתי
איור: עדי דוד

הם נוסעים לטיולים, לים, לסרט או להצגה, וחבל לה לוותר על הזמן המשפחתי הזה. לכן היא סירבה פעם אחר פעם להזמנות שלי, ואני הבנתי בצער שאאלץ להיפגש איתה רק לעיתים רחוקות ובזמן המוגבל שימי החול מאפשרים לנו. ברור לי שלילדה שגדלה בבית חילוני לא פשוט להגיע לשבת בבית שומר מצוות.

לכן התפלאתי כשביום חמישי היא התקשרה ושאלה אם מתאים לי שהיא תגיע לשבת. היא הבטיחה שכשתגיע תספר לי מה גרם לה לשנות את דעתה, וצחקה במבוכה כשצרחתי משמחה הישר לתוך שפופרת הטלפון. הבהלתי גם את אמא כשרצתי במורד המדרגות וצעקתי בהתרגשות את הידיעה המרעישה: נעמה תגיע אלינו לשבת. את שארית היום ביליתי בהכנות קדחתניות. סידרתי וניקיתי את החדר, הצעתי את המיטות וגם עזרתי לאמא במטבח. אבא התבדח שאם לכבוד ביקור של נעמה אני עוזרת כל כך הרבה, כדאי שנזמין אותה כל יום.

יום שישי הוא בדרך כלל יום קצר שבו לא מספיקים שום דבר, אבל יום שישי הזה זז בעצלתיים. מרגע שחזרתי מבית הספר מיהרתי להתקלח ולסיים את כל ההכנות לפני שנעמה תגיע, ומצאתי את עצמי לבושה בבגדי שבת ומביטה כל רגע בשעון הרבה לפני שעת ההגעה של האוטובוס. כשנמאס לי לחכות בבית יצאתי להמתין בתחנה, ונדמה היה שנצח עבר עד שהאוטובוס נעצר לידי ונעמה ירדה ממנו.

אחרי הדלקת נרות יצאנו בנחת לכיוון בית כנסת. סוף סוף היה לנו זמן לדבר, ונעמה התחילה לספר. בשבת שעברה המשפחה שלה נסעה לבית מלון. נעמה ניגשה לקחת לעצמה מהמנות המפתות שהציעו בחדר האוכל. עד שהאחים וההורים שלה סיימו לקחת לעצמם מנות, היא כבר הייתה באמצע הארוחה והספיקה להתבונן מסביב.

בשולחן הסמוך התיישבה משפחה דתית. אף אחד מהם לא ניגש אל המזנון העשיר כדי לקחת לו מנה. הם קודם כול ניגשו אל השולחן, התיישבו, ובזמן שכולם התקבצו עלו מכיוונם קולות שיחה וצחוק.

בינתיים בני המשפחה שלה הגיעו, כל אחד עם המנה בידו, כל אחד אוכל בזמן שלו, שקוע בהתכתבות ווטסאפ או קריאה בעיתון. נעמה המשיכה להתבונן במשפחה הדתית כשהם עשו קידוש, ואז כשפנו בזה אחר זה אל הכיור לנטילת ידיים. השקט שעלה משולחן האוכל שלה היה אחר מהשקט המהמהם שהיה בשולחן השבת של הדתיים.

כשהאנשים בשולחן הסמוך סיימו להעביר ביניהם את הלחם, הם ניגשו יחד למזנון. כמה מהמבוגרים הביאו איתם צלחת עמוסה נוספת בשביל מי שנשאר בשולחן לשמור על הילדים הקטנים. הם אכלו יחד, שוחחו, מדי פעם מישהו שם דיבר וכולם הקשיבו, ואחרי זה הם שרו יחד. כשהמבוגרים דיברו יצאו הילדים הקטנים לשחק יחד בלובי של המלון, וחזרו כעבור כמה זמן למנה האחרונה ולשיר ברכה יחד.

נעמה ניסתה לחשוב על שיחה משפחתית משמעותית בשבתות המשפחתיות שלה. כל שבת יש מסיחים. בנסיעה אלו הוויכוחים הקבועים על התחנה ברדיו (אבא רוצה חדשות, רני מבקש ספורט, וכל זה מפריע לשחר שמנסה לשמוע מוזיקה באזניות), בהצגה עסוקים במה שקורה על הבמה, ותמיד יש כל כך הרבה רעש מסביב.

נעמה חזרה להסתכל על שולחן השבת. סביבו חדר האוכל היה מלא פעילות של תיירים עמוסי תיקי גב, שיחות חברים וסתם עוברים ושבים, אבל משהו הבדיל בין המשפחה האוכלת לסביבה הרועשת. נעמה הבטיחה לעצמה לנסות פעם אחת זמן משפחה מהסוג שראתה במלון. עד שההורים שלה יסכימו, היא ביקשה לבדוק את זה אצלי.