בשבע מהדורה דיגיטלית

בין שמחה לשמחה

תפיסות שונות משבחות את השמחה, אבל המושג הזה מייצג שני עולמות שונים לחלוטין אצל הרמב"ם וחז"ל ואצל ר' נחמן.

הרב אברהם סתיו , כ"ו בטבת תשע"ט

הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו
צילום: עצמי

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", המשפט הזה של ר' נחמן מברסלב הפך לשיר פופולרי ולמוטו של אלפי חסידיו המקפצים בצמתים. יש בו משהו קליט ומשכנע, אבל אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול: האם באמת יש ערך דתי בשמחה? ואם כן, מדוע? ומה בכלל ביקש ר' נחמן לומר במשפט הזה?

מקור אפשרי בתורה למצווה להיות בשמחה נמצא בפרשת התוכחה בפרשת כי תבוא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כול". בפשט הפסוק אפשר להבין שהעונש מגיע על כך שישראל לא עבדו את ה' למרות שיכולים היו לעשות זאת בשמחה ומרוב כול. אך הרמב"ם פירש שבני ישראל כן עבדו את ה', אך עשו זאת בלא שמחה. מכך הסיק הרמב"ם כי "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו".

השמחה, אם כן, היא מצווה מן התורה. אולם חשוב לשים לב באיזו שמחה מדובר: שמחה "בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל". אין כאן הוראה כללית לשמוח "תמיד", אלא אך ורק בהקשר של עבודת ה', "עבדו את ה' בשמחה". כך מפורש כבר בגמרא המיישבת התייחסויות סותרות לסוגיית השמחה בדברי קהלת: "'ושיבחתי אני את השמחה' – שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זה עשה' – זו שמחה שאינה של מצוה".

נחדד יותר: לפי גישה זו אין כלל ערך בשמחה כשלעצמה. המוקד נמצא ביחס הנפשי של האדם כלפי עבודת ה', והמקום שהיא תופסת בחייו. התורה מצווה עלינו לשים את עבודת ה' במרכז עולמנו הנפשי, להפוך אותה למשהו שמעורר בנו רגשות ותנודות נפש, ולא להתייחס אליה כאל סט של מטלות מעיקות. השמחה בהקשר זה היא רק אחד מתוך מנעד שלם של רגשות, כפי שכותב הכוזרי: "תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים". אותה מצווה שיש בשמחה בחג היא גם המצווה להתאבל בתשעה באב, ועניינה הוא לעבוד את ה' מתוך זיקה רגשית עמוקה.

גישה אחרת לנושא השמחה אפשר למצוא בדברי הירושלמי: "אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח", או בגרסת הבבלי: "אין שכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה". הרעיון הזה נלמד ממעשיו של אלישע, שכאשר ביקש להתנבא לקראת מלחמת ישראל במואב הורה שינגנו בפניו, "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". כאן השמחה לא מופיעה כרגש אחת מני רבים, אלא כאפשרות היחידה לזכות באמצעותה להתגלות אלוקית.

מהו הקשר בין שמחה לנבואה? הרמב"ם מסביר שנבואה מגיעה לאדם כאשר כוחותיו השכליים והרגשיים גם יחד (הכוח המשכיל והכוח המדמה) נמצאים בשלמות, ושלמות כזאת מושגת רק כאשר האדם שמח. כלומר, שמחה עניינה בריאות נפשית וגופנית של האדם, ועל כן הרמב"ם ממליץ עליה גם בהלכות דעות: "ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות". אדם מחייך, שמח, הוא אדם מאוזן יותר, חיוני יותר.

לקפוץ מספיק חזק

חשוב להבין את משמעותה של שמחה זו. השמחה היא המצב הראשוני של הנפש, היא למעשה ברירת המחדל שהאדם נמצא בה כשאין משהו שמעיק או לוחץ עליו. כפי שכתב הרב קוק: "השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה". למעשה, ההנחיה להיות שמח קרובה מאוד להנחיה של הרמב"ם להיות סבלן, להסתפק במועט ולחיות חיים רגועים ומאוזנים.

אבל כל מי שראה אי פעם, אפילו מרחוק, רכב מסחרי של נ-נחים מקפצים בצומת, יודע היטב שלא לשמחה כזו, של רוגע ושלוות נפש, הם מנסים לחתור. מה שמוביל אותנו אל החידוש בתורת השמחה של ר' נחמן, וכך הוא כותב באותה תורה מפורסמת: "והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד".

השמחה אצל ר' נחמן איננה נטייה טבעית ובריאה, אלא תנועה של מאבק נגד הטבע המאיים להציף את האדם בעצבות ובייסורים. גם הדרך להגיע אליה היא לא "בנחת ובסבר פנים יפות" כלשון הרמב"ם, אלא באמצעים קיצוניים הרבה יותר: "וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, ולעשות עניני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה".

מה פשר עבודת השמחה של ר' נחמן? מדוע צריך האדם להיאבק בטחנות הרוח של העצבות? המפתח לתשובה נמצא במעשייה הארוכה והחשובה ביותר בספר 'סיפורי מעשיות', המעשה בשבעת הקבצנים. הסיפור נפתח במלך שמוסר את שרביט המלוכה לבנו היחיד, ומזהיר אותו שגם כאשר יירד מן המלוכה עליו להיות תמיד בשמחה. ואם לא יצליח הבן להיות בשמחה, מוסיף המלך-האב, יתברר שאינו ראוי למלוכה מלכתחילה, "מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה".

הנמשל של בן-המלך בסיפור הוא נשמת האדם שיורדת מארמון המלוכה השמימי אל חיי העולם הזה. והשמחה היא ההוכחה לקשר של הנשמה אל העולם העליון שממנו הגיעה, תוך התגברות על העולם החומרי שאליו נפלה. וכך מתאר ר' נחמן את השמחה במקום אחר: "שהוא בחינת זיכרון, בחינת לאדבקה מחשבתא בעלמא דאתי (=להדביק את המחשבה בעולם הבא)". השמחה היא הרגע שבו האדם זוכר שהוא בכלל לא שייך לכאן, לעמק הבכא הזה. הוא בן של מלך שעשוי מאבנים טובות, ואם ירקוד חזק מספיק ויקפוץ חזק מספיק העולם שסביבו יתפוגג והוא ישוב להתאחד עם המקור שממנו חוצב.

למרות שיתוף השם שבמילה שמחה, המושג הזה מייצג שני עולמות שונים לחלוטין אצל הרמב"ם וחז"ל ואצל ר' נחמן. השמחה של הרמב"ם היא שמחה שמגיעה מתוך החיים ומתחברת לטבע, ואילו השמחה לפי ר' נחמן היא תנועה שהולכת נגד המציאות ונלחמת בה.

פורים מול סוכות

אולי אפשר למצוא עוגנים לשני הסוגים של השמחה במעגל השנה היהודי. כשאנחנו שואלים את עצמנו מהו המועד השמח ביותר בלוח השנה, אפשר להעלות על הדעת שתי תשובות: פורים וסוכות. אך שני המועדים הללו מייצגים שתי תפיסות שונות מאוד של שמחה.

חג הסוכות הוא שמחה שנובעת מתוך המציאות: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגרנך ומיקבך, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך". אדם פוגש את השפע החומרי שהמטיר עליו אלוקיו, והוא שמח בו. שמחה טבעית, פשוטה, שאותה מורה לו התורה להפוך לחוויה של קרבת אלוקים, להציב במוקד שלה את עבודת ה' ולשתף בה את הגר, היתום והאלמנה. זוהי גם שמחתו של מביא הביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". אך שמחת הפורים היא חוויה שונה לחלוטין: "מיחייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". זוהי שמחה על היפוך המציאות הטבעית, על הא-ל שמתגלה בתוך גלות חשוכה מאוד. ואנחנו לא חוגגים אותה בסעודות משפחתיות אלא בריקוד של שכרון חושים עמוק אל תוך הלילה.

חשוב לשים לב לפרופורציה בין סוגי השמחות, השמחה הטבעית המחוברת למציאות והשמחה שמבקשת להפוך אותה. התנועה העיקרית, מצוות השמחה מדאורייתא, היא זו של חג הסוכות. שמחה שמגיעה מתוך המציאות ומאירה אותה. אך יש ואדם זקוק גם לכוח מסוג אחר, כזה שמאפשר לו בימים אפלים להתבונן מעבר למציאות הגלויה ולמצוא מפלט בזיכרון של עולם רחוק, אחר, שממנו באנו ואליו אנחנו שבים.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)