בשבע מהדורה דיגיטלית

לעמיתי המלומד יש פוטנציאל-ביקורת סדרה

פמת"א, סדרת הדרמה המשפטית החדשה ב'כאן', מלאה בדמויות פלקטיות ובלי שום תפניות מעניינות בעלילה

שלמה פיוטרקובסקי , ד' בשבט תשע"ט

בפרקליטות לא יאהבו את האופן שבו הם מוצגים. פמת"א
בפרקליטות לא יאהבו את האופן שבו הם מוצגים. פמת"א
צילום: משה נחומוביץ

פמת"א, סדרת המתח-דרמה הכבר לא ממש חדשה של התאגיד, לא תירשם ככל הנראה בתולדות ימיה של הטלוויזיה כגרסה הישראלית ל'חוק וסדר'.

הבחירה של התאגיד להתחיל את פרק הדרמה בתולדותיו דווקא בסדרה משפטית היא מהלך נועז למדי. ז'אנר הדרמה המשפטית לא נחל עד כה הצלחה גדולה בישראל. אף אחת מהדרמות המשפטיות ששודרו כאן עד היום לא המריאה מעבר לשלב העונה הראשונה, ובטח שלא הפכה לקאלט מסוגן של הדרמות המשפטיות האמריקניות הטובות. 20 עונות כמו ב'חוק וסדר' זה משהו שבכלל לא עולה על הדעת בשוק הטלוויזיה הישראלי, אבל הדרמות המשפטיות הישראליות, כאמור, לא הגיעו עד היום אפילו לעונה שנייה, ולמרבה הצער קשה להאמין שפמת"א תהיה הראשונה.

ניסיונה האישי של נועה רוטמן, אחת משתי יוצרות הסדרה (יחד עם אסתר נמדר תמאם), בפרקליטות בהחלט בא לידי ביטוי. זה מתחיל בדברים הקטנים כמו היכרות טובה עם השפה הפרקליטותית הפנימית שמשדרת אותנטיות, או היכולת לבנות סצנות בית משפט טובות, שמצד אחד יוצרות דרמה אך מן הצד השני מותאמות לשיטת המשפט הישראלית. ישראל היא כידוע לא מדינה קלאסית לדרמות משפטיות, משום שאצלנו אין מושבעים שמהווים קהל טבעי להצגה של הפרקליטים. למרות זאת, כך מתברר, אפשר לייצר מידה סבירה של דרמה גם מול שופטים מקצועיים שמשוחקים באותנטיות סבירה.

רוטמן לא מחמיצה גם את ההזדמנות לנעוץ סיכה בפוזת החשיבות העצמית הנפוחה של הפרקליטות, שמהווה אבן יסוד באתוס שלה. כמעט כל סצנה שנייה בסדרה מזכירה לנו את העובדה הפשוטה שהפרקליטות היא קודם כול ארגון, ושהפרקליטים שמאיישים אותה הם בני אנוש, לטוב וגם לרע. וכמו בכל ארגון, שיקולים של יוקרה, כבוד, מעמד וסתם כימיה בין אנשים משחקים תפקיד מרכזי לא פחות בקבלת ההחלטות מאשר השיקולים הענייניים. השאלה אם התיק נגד פלוני ייגמר בכתב אישום או בגניזה עשויה לקום או ליפול על מריבות קטנוניות ושיקולי אגו פנימיים לא פחות מאשר על סוגיות משמעותיות כמו טיב הראיות ואיכותן. כל זה בלי שהחשודים בתיק מבינים בכלל מה משפיע על חייהם וגוזר את גורלם. כך שספק רב אם בפרקליטות יאהבו את הסדרה הזאת.

אבל כאן פחות או יותר נגמרות המילים הטובות. כי הסדרה הזאת, לפחות בפרקים ששודרו עד היום, היא סוג של תלמיד ישראלי ממוצע. יש הרבה פוטנציאל אך למרבה הצער הוא לא ממומש. הסדרה עשירה בדמויות, לעיתים נדמה שאולי קצת עשירה מדי, אבל כולן פלקטיות ומשעממות להחריד. כל אחת מתפקדת היטב על פי מה שמכתיב לה הסטריאוטיפ שלפיו היא נבנתה, וכמעט אף אחת מהן לא עוברת איזו התפתחות שמעניקה לה מידה של עומק ועניין.

למעשה, מלבד ראש הצח"מ נתי סוויסה (יניב סוויסה), אין אף דמות שמציגה איזו תפנית מעניינת בחשיבה או בגישה, פשוט כלום. אצל דמויות המשנה זה אולי עוד נסבל איכשהו, אבל כאשר הגיבורה הראשית, הפרקליטה מרסל בן דוד (חן אמסלם), היא הפלקט של עצמה, זה הופך את כל העסק לבלתי אטרקטיבי בעליל. בן דוד, למרות הנתונים הבסיסיים הטובים כדמות, נעדרת את העומק ואת הכריזמה הנדרשים כדי לסחוב על גבה את הסדרה. למרבה הצער היא רחוקה עדיין מרחק רב מלהפוך לאלישיה פלורק הישראלית, וקשה להאמין שבפרקים הבאים של הסדרה זה ישתנה מהותית. זה כמובן לא אומר שלא נמשיך לעקוב אחרי הסדרה, אך ל'חוק וסדר' או 'האישה הטובה' בגרסתן הישראלית נצטרך כנראה עוד לחכות.