בשבע מהדורה דיגיטלית

על דעת המקום – ביקורת סרט

טלי אוחיון לקחה על עצמה אתגר-לעשות סרט על מקומות ולא על אנשים ועל דרמות בחייהם. הסרט 'דרך האבות' צולח את הקושי הזה באופן מרשים

מנורה חזני , ד' בשבט תשע"ט

רכבת הרים מרתקת על המסך. דרך האבות
רכבת הרים מרתקת על המסך. דרך האבות
צילום: מתן כהן

המדרש הכי פופולרי שהועבר כשהיינו ילדים בבני עקיבא ובאריאל היה המדרש על שלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לומר שהם גזולים בידינו: הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף.

כל כך פופולרי עד שבגיל מסוים כבר מפסיקים להקשיב לו, ולא מאמינים שמישהו יכול לחדש עליו איזשהו חידוש. והנה מגיע יום שבו עין רעננה של במאית בעלת תשובה שוזפת את המדרש הזה, ומצליחה לגרום אפילו לוותיקי ארץ שכם ומערת המכפלה להביט בו בעיניים חדשות ומשתאות.

הסרט מתמקד בדרך האבות, כביש 60 של ימינו, המחברת את קבר יוסף, הר הבית ומערת המכפלה. דרך זו טומנת בחובה את ראשית ההיסטוריה הלאומית ואת הזיקה של עם ישראל לארץ ישראל. הסרט בוחן לעומק את ההיבט ההיסטורי, ההיבט המקראי וההיבט המדרשי של מקומות אלו, אשר מאירים באור חדש את המציאות היומיומית ביהודה ושומרון.

הבמאית טלי אוחיון לקחה על עצמה אתגר לא קטן שבמאים רבים בורחים ממנו - לעשות סרט על מקומות ולא על אנשים ועל דרמות בחייהם. קשה למצוא עלילה מתפתחת מרתקת דיה שתחזיק סרט שלם שעוסק במהותם של מקומות, אבל הסרט צולח את הקושי הזה באופן מרשים. אוסף של דמויות מרתקות, אילוסטרציות מרשימות ועריכה חכמה הופכים את הסרט הזה לרכבת הרים מרתקת על המסך.

הסרט מציג דמויות עשירות ומרתקות שנבחרו בקפידה: מוטי קרפל, נועם ארנון, שרונה רן, אדי דריבן וביניהם, למען הגילוי הנאות, גם אבי, בני קצובר. דמויות אלו יורדות לעומקם של דברים, מנתחות תופעות ותהליכים רוחניים ומפרקות לגורמים את המקומות הפזורים לאורך דרך האבות: משמעות העיר שכם וקבר יוסף, חברון ומערת המכפלה והר הבית. עצם העובדה שהאנשים הללו חיים קרוב למקומות הקדושים ומקדישים את חייהם לשמירתם, הופכת את דבריהם לחזקים פי כמה.

טלי לא מסתפקת בדמויות של מתיישבים. כדי להרחיב את היריעה היא מראיינת גם דמויות של ערבים כמו באסם עיד וכמו אשרף ג'עברי, בן לחמולת ג'עברי המפורסמת, שחיים ופועלים באזור. היא מציגה מה שלא תראו בשום סרט אחר: קשרים טובים בין יהודים וערבים בחברון ואת הגעגועים של הערבים לריבונות יהודית ביו"ש. את דעת השמאל המתנגדת להתיישבות במקומות הקדושים משמיע בני רבינוביץ', עיתונאי חרדי, אולי כי שאר דעות השמאל כבר נשמעו השכם והערב ואין בהן כל חידוש.

יש בסרט כמה סיטואציות יפות וחזקות, כמו למשל מפגש של נועם ארנון, אלוף ההסברה של חברון, עם סיור של נוצרים למען זכויות אדם בחברון. נועם ניגש לדבר איתם בסבלנות אין קץ, עונה לטענותיהם בצורה משכנעת ומצליח אפילו להגיע איתם להבנה. עוד בסרט אילוסטרציות מופלאות ברמה ויזואלית מרשימה למדרשים הקשורים בקבר יוסף, בית אל והר הבית. צילום מדהים ועריכת אפטר מקצועית גורמים לנו להקשיב אחרת למדרשים והופכים אותם לרגעים לשירה. הסרט לא מצולם בזווית ישרה ומסודרת. העריכה קופצנית והסרט כל הזמן בתנועה, מה שגורם לו להיות סרט למיטיבי קשב וריכוז.

ביציאה מהקרנת הבכורה בסינמטק תל אביב שאלו כמה מהצופים את הבמאית, למה העריכה כל כך אסוציאטיבית, למה הסרט לא מסודר לפי סדר לינארי? הבמאית ענתה להם שזה הסגנון שלה ושהקפיצות בין הדברים באות להגיד אמירה אחרת, על קשרים סמויים בין התכנים בסרט, למשל. ואני מבקשת להוסיף שאולי כך נשים מספרות סיפור: בצורה מעגלית, אסוציאטיבית יותר, שמרחיבה במקום אחד ומקצרת במקום אחר, מה שנותן לסרט היגיון פנימי משלו.