בשבע מהדורה דיגיטלית

המדריך אל ליבה של הבוחרת

הפוליטיקאי שרוצה לשבות את ליבי, או לפחות את פתק ההצבעה שלי, צריך להיות איש עשייה עם קבלות, כן וישר, ואם אפשר גם קצת ענו

אסתי רמתי , ד' בשבט תשע"ט

המדריך אל ליבה של הבוחרת
המדריך אל ליבה של הבוחרת
איור: עדי דוד

השבוע שאלו אותי אם אני כתבת פוליטית. "מה זה לא!" השבתי. לא שפוליטיקה זה לא חשוב, אבל ההתכתשויות האלה הן ממש לא בשבילי. הלוואי שיכולתי ללכת לישון עד הבוקר של יום הבחירות, ואז לקום, לשים בקלילות ובלב שלם פתק בקלפי ולחזור לשגרה הברוכה. אבל מכיוון שאני אזרחית שחשוב לה איך המדינה תיראה, בלית ברירה אני שומרת על רמת מעורבות מינימלית, כזאת שתאפשר לי לדעת בערך מה הולך.

משאת חיי היא שהנפשות הפועלות ימנעו ממני את כאב הראש הכרוך בהתלבטות בין פתק כזה או אחר. זה נורא. אם אבחר במפלגת איקס והיא לא תעבור את אחוז החסימה, הקול שלי ילך לפח, אבל אם לא אבחר בהם והם יישארו בחוץ אני אשאר עם ייסורי מצפון. אולי דווקא הפתק שלי יכול היה להטות את הכף ולהכניס עוד כמה חברי כנסת משלנו למשכן? לצערי, בבחירות האלה אני מוצאת את עצמי מתלבטת, או לפחות שוקלת להתלבט כשנראה סופית מי נגד מי.

כן, לראשונה בחיי אני לא בטוחה במאת האחוזים בב' הנצחי. לא לגמרי בטוחה שאני רוצה לחזור לביצה המגדרית אחרי שנשמנו אוויר פתוח. לא לגמרי בטוחה מה יועיל יותר לעם ישראל בטווח הרחוק והקרוב. כועסת על הקברניטים שנטשו את הספינה לאנחות ולחובות, אבל גם די מבינה את הרציונל שלהם.

ועכשיו שהכרזתי על עצמי כעל קול צף, אני בטוחה שיועצי התקשורת של כל הצדדים ינסו לצוד אותי בכל דרך אפשרית. אז בבקשה, הנה המדריך המקוצר ללכידת הגברת אסתי רמתי ברשתכם. כל קול קובע, אתם יודעים, ואם תעמדו בתנאים זה יהיה הרבה יותר יעיל מהפליירים שאתם דוחפים לי ליד הכניסה לקלפי.

א. אל תעודדו את הקליינטים שלכם להשמיץ, לעקוץ וללכלך. יש פוליטיקאים שחושבים שנתינת מכות מתחת לחגורה הופכת אותם לאטרקטיביים במיוחד, ולך תדע, אולי באמת יש בוחרים שזה נוגע לליבם. אני לא בקטע. כשאני רואה שאיש ציבור שמשקיע את רוב מרצו בלדרוך על היריב, אני מיד חושדת שחסר לו קצת גובה משלו.

ב. שיהיו ענייניים. אין כמו ראיונות מתפתלים, גדושי סיסמאות מלאות פאתוס שלא אומרות כלום, כדי לשכנע אותי לא לבחור במישהו.

ג. שיהיו כנים וישרים, ואם אפשר אז גם קצת ענווים. אני מקווה שזאת לא דרישה לא ריאלית במגבלות המקצוע, אבל יש לי העדפה ברורה לפוליטיקאים שלא מתביישים לומר לפעמים שהם לא יודעים הכול. תחליפו את ה"אין ספק שאנחנו בלה בלה בלה במקום ובזמן המתאימים" המנופח, בקצת "בעזרת ה'" ו"נעשה ככל יכולתנו עד כמה שזה תלוי בנו", ותראו ישועות.

ד. באמת שיעשו ככל יכולתם. למרות שרטוריקה זה חשוב בפוליטיקה, המדינה זקוקה לאנשי עשייה עם קבלות ולא רק לקשקשנים. מלל יש מספיק ברדיו.

ה. שמי שמראה לנו את הקבלות על העשייה לא יהיו הם עצמם. אני לגמרי לא מסכימה עם אמירת ה"לא פרסמת, לא עשית", כי מצד האמת, בוודאי שהעיקר זה המעשים עצמם. מצד שני, אין לנו ברירה אלא להזדקק לדיווחים תקופתיים כדי לדעת עד כמה השליח שלנו יעיל ונאמן. אך כשהנחתומים מעידים על עיסתם במו המייל או הפייסבוק שלהם, זה לא לגמרי אמין, אז חפשו דרכים עוקפות.

ו. אנא, אל תבקשו מהם להיות קולים ומגניבים. אמרתי לכם שזה מדריך ללכידת הקול שלי בלבד, אז אולי זה עניין של גיל, אבל השתטות של נבחרי ציבור פשוט מביכה אותי. זה לא אומר שתמיד חייבים להיות רציניים וכבדי ראש, קצת חוש הומור ואנושיות אף פעם לא מזיקים. אבל אמורים להיות להם דברים יותר טובים לעשות מייצור בידור מטופש להמונים, לא?

ז. שיעסקו בצורכי ציבור באמונה ולשם שמיים, ולא בשביל הכיסא. למרות הציניות של התקשורת שמציגה כל תזוזה בפוליטיקה כאינטרסים צרים, אני נוטה לחשוב שיש במערכת אנשים שלא נמצאים שם רק בשביל הכבוד והכסף, אלא בגלל שהם באמת רוצים להשפיע ולהיטיב. אם תמצאו דרך להדגים לי שהלקוחות שלכם הם כאלה, שיחקתם אותה.

זיכרונות מהרב אלישע זצ"ל

ובמעבר חד מהביצה הפוליטית, אם יש מישהו שמייצג את מסירות הנפש המוחלטת לעם ישראל ותורת ישראל זה הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. אני כותבת את הטור הזה באמצע ימי השבעה, והמדיה החברתית עדיין הומה. מישהו פתח קבוצת ווטסאפ כדי לשתף בה זיכרונות מהרב, ותוך זמן קצר היא נסגרה מחוסר מקום. נפתחה קבוצה נוספת, ועוד אחת, ונכון להיום יש עשר קבוצות כאלה, ודף פייסבוק וטלגרם ולך תדע מה עוד. מאות ואלפי סיפורים מדהימים מתעופפים בחלל הווירטואלי על הענווה, הגדלות בתורה, הרגישות לכל יהודי, ההתרוצצות הבלתי נתפסת ברחבי הארץ לתת עוד שיעור. יש אפילו סיפורי מופתים מפי נהג המונית של הרב, על ווייז שמדבר למרות שהנייד כבוי ובלי סוללה ועל קפיצת הדרך של ממש בלי שום הסבר הגיוני.

וגם לי יש זיכרון קטן שנחרת לי עמוק בנפש. לפני הרבה שנים הייתי בכנס 'תשובה מאהבה' שמכון מאיר עורך בעשרת ימי תשובה. בהפסקה שבין השיעורים המצלמה שהעבירה את תמונות המרצים למסכים הגדולים התמקדה בפניו של הרב אלישע כשהוא מתחזן בתפילת ערבית. הרבה רעיונות יפים ונשגבים שמעתי באותו יום, אבל שום דבר לא המיס לי את הלב כמו האש היוקדת בפניו של הרב בערבית של סתם יום של חול.

לתגובות: eramati@gmail.com