בשבע מהדורה דיגיטלית

משה ארנס ז''ל - האזרח שלימד את הגנרלים

משה ארנס לא נבהל ממי שביקרו אותו על חוסר ניסיון ביטחוני, ולא התבייש לחשוב אחרת מאנשי הצמרת הביטחונית.

אסף משניות , ד' בשבט תשע"ט

מנושאי הדגל הבית"רי. משה ארנס ז"ל
מנושאי הדגל הבית"רי. משה ארנס ז"ל
צילום: שלומי יוסף

בין האנשים שהספידו השבוע את משה (מישה) ארנס, שנפטר בגיל 93, היו פוליטיקאים ואנשי ביטחון ובכירים בצה"ל לשעבר. אולם ארנס עצמו היה שונה מהם – הוא לא הגיע משורות הצבא, ודווקא הוא הצליח להיזכר בתור אחד משרי הביטחון המוצלחים בישראל.

"מישה הוכיח שלא צריך להיות גנרל בשביל להיות שר ביטחון", אומר האלוף (במיל') וראש המוסד לשעבר דני יתום, שכיהן כמזכירו הצבאי של ארנס בכהונתו הראשונה כשר ביטחון. "צריך ראש טוב על הכתפיים, חוכמה, יכולת ללמוד נושאים שלא הכרת ולתת לבעיות פתרונות. מישה היה כזה ואף מעבר לזה. מהלכים שהוא יזם מעצבים את צה"ל עד לימים אלה, הוא הקים את זרוע היבשה ואת פיקוד העורף".

למה דווקא השינויים הללו היו מהותיים כל כך?

"הקמת זרוע היבשה הפכה את הצבא למסונכרן ומתואם יותר. עד אז כל גוף יבשתי פעל לעצמו. השריון לא שיתף פעולה עם החי"ר, ואלה לא עבדו עם ההנדסה שלא עבדו עם התותחנים. ארנס החדיר למערכת את ההבנה שצבא היבשה צריך לעבוד בסנכרון מלא. זה גם השפיע תקציבית על חילות השדה, כי הקמת זרוע היבשה איפשרה לנתב תקציבים בתוך צבא היבשה. ארנס גם הבין שהבעיות המרכזיות במלחמות העתידיות יהיו פגיעה בעורף האזרחי, ולמטכ"ל לא תהיה היכולת לעסוק בהן, כי אנשיו מכוונים אל המאמץ ההתקפי. הוא הבין שצריך להקים פיקוד שיעסוק אך ורק בזה, והיום אנחנו רואים כמה שהוא צדק".

תחילת כהונתו של ארנס כשר ביטחון לא הייתה פשוטה. המערכת הצבאית והוא לא ראו עין בעין בשלל תחומים, והיחסים ביניהם חרקו. "הוא והגנרלים לא דיברו באותה שפה", מעיד יתום. "הוא הגיע למערכת שהיו בה תפיסות מקובעות ביחס לאופן הפעולה ביהודה ושומרון ובלבנון, ולקח לו זמן עד שהצליח לשנות אותן. הוא הבין שהפריסה הרחבה של הצבא בלבנון יוצרת המון מוקדים שבהם המחבלים יכולים לפגוע בחיילים והם נמצאים שם בנחיתות. לכן הוא נסוג ממה שכונה הרי השוף, ומירכז את כוחות הצבא. לעומת זאת, ביו"ש התפיסה שלו הייתה הפוכה לגמרי. הוא האמין באידיאולוגיית קיר הברזל של ז'בוטינסקי במלוא רמ"ח איבריו".

ארנס לא רק האמין באידיאולוגיה של ז'בוטינסקי, אלא היה אף מאחרוני תלמידיו. ארנס נולד בקובנה שבליטא, אך בגיל צעיר היגר עם הוריו לניו יורק. כנער הצטרף לתנועת בית"ר והיה ממקימי הסניף האמריקני שלה. בשנת 1940, במהלך מחנה של נוער בית"ר בצפון מדינת ניו יורק, לקה ז'בוטינסקי בדום לב ונפטר. ארנס היה מהאחרונים שראו אותו, באותו מחנה.

"פטירת ז'בוטינסקי עיצבה בהרבה את האישיות שלו", אומר יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי. "עוד קודם לכן הוא היה פעיל מרכזי בבית"ר, אבל לאחר פטירת ז'בוטינסקי הוא הפך להיות אחד מנושאי הדגל הבית"רי. האהבה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, הרצון לדאוג לביטחונה וגם לבסס שוויון זכויות מלא למיעוטים שרוצים לחיות במדינה יהודית ויכירו בכך, ניכרו בכל צעד שלו".

במה זה התבטא בשטח?

"הוא היה נץ פוליטי. הוא סבר שלעם ישראל יש זכות בלתי מעורערת על כל שטחי ארץ ישראל וזו המולדת היחידה שלנו, ולכן יש לממש את הזכות הזאת הלכה למעשה. האידיאולוגיה הזאת הנחתה אותו בכל צעד וצעד, והוא לא זז ממנה סנטימטר לאורך כל חייו".

להגן על עצמנו בעצמנו

תרומתו של ארנס לביטחון המדינה החלה כבר בשנים שסביב הקמתה. ארנס גויס בידי האצ"ל לפעילויות באירופה ובצפון אפריקה, שם סייע ליהודים להקים ארגוני הגנה עצמיים. כשעלה לארץ הקים את היישוב מבוא בית"ר. לאחר כשנתיים חזר להשלים את לימודי ההנדסה והאווירונאוטיקה באוניברסיטת MIT, ולאחר מכן המשיך בלימודי האווירונאוטיקה ב-Caltech שבקליפורניה. בזכות הכשרתו הפך לאחד ממייסדי התעשייה האווירית ושימש בה כסמנכ"ל. ב-1971 זכה בפרס ביטחון ישראל, כחלק מצוות התעשייה האווירית, על פיתוח מטוס הכפיר. "מה שהניע אותו בחיים זה לא התפקיד הבא או היוקרה האישית שלו, אלא מה יהיה טוב למדינה, ואיך הוא יתרום לכך שהיא תהיה עוצמתית ועצמאית", אומר אחימאיר.

ארנס ויתר על העצמאות הביטחונית של מדינת ישראל, ולא פחד לצאת למאבקים מול חבריו הקרובים ביותר, ובראשם יצחק שמיר. ארנס האמין שישראל צריכה לייצר בעצמה את כלי המלחמה שלה, ולא יכולה להסתמך על רכש מטוסים. לכן הוא קידם את בניית מטוס הלביא, שהוגדר בידי בכירי מערכת הביטחון דאז כמטוס הטוב בתבל. הבעיה הייתה עלותו האדירה של הפרויקט: כל מטוס עלה לא פחות מ-17.3 מיליון דולר, והפרויקט כולו נאמד ביותר ממיליארד וחצי דולר, סכום שהכלכלה הישראלית, במיוחד באותם ימים, לא הייתה מסוגלת לעמוד בו. הפרויקט בוטל בשנת 87', וארנס, שעד סוף ימיו האמין שהביטול היה שגיאה, התפטר מהממשלה. ארבע שנים מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, עלתה השאלה האם לתקוף בעיראק בעקבות ירי הסקאדים. ארנס, בכהונתו השנייה כשר ביטחון, טען שישראל חייבת להגן על עצמה בעצמה. ראש הממשלה שמיר סבר אחרת, וישראל נמנעה מפעולה.

"הוא נשאר נאמן לדרכו", מעיד נריה מאיר, ראש ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר. "בלוויה היו הרבה אנשים שהם כביכול ממשיכי הדרך הבית"רית, אבל כל אחד מהם זגזג פה ושם. ארנס היה אחר, והוא היה מוכן לשלם בכיסא שלו בשביל האידיאולוגיה. אחרי שעזר ויצמן התפטר, הוא לא היה מוכן להיות שר ביטחון כדי לא להיות חלק מהנסיגה מסיני. גם ב-99', כשהתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד ופרש כשראה שזה מפלג את התנועה, הוא פעל לפי האמונה הזאת".

"ארנס הדגים איך צריך להיות פוליטיקאי", אומר אחימאיר. "לא כוחני, מכבד, בלי אגו ועם עקרונות. לא סתם הוא היה נערץ על ידי כל המערכת הפוליטית, מכל קצות הקשת. היו לו שאיפות אישיות, והוא רצה בליבו להיות ראש ממשלה, אבל הוא לא נאחז בקרנות המזבח לשם כך. מעל הכול האמת הייתה חשובה לו. זאת גם הסיבה שבשנים האחרונות הוא השקיע זמן רב כדי לחשוף את האמת של מרד גטו ורשה, ולתת את המקום הראוי לפאבל פרנקל ואנשי ארגון האצ"י במרד".

"הוא פעל לשנות את ההיסטוריה ולהחזיר את הכבוד לאלה שהקריבו את חייהם, ונשכחו בגלל שיקולים פוליטיים", אומר מאיר. "העוול שנעשה לבית"רים בקום המדינה כאב לו, אבל הוא לא היה מאלה שצועקים, אלא מאלה שפועלים ונאבקים. אנחנו מנסים למצוא מודל שאיתו נוכל להביא את ז'בוטינסקי ל-2019, וזה קשה, אבל מישה הוא כזה. הוא המודל שאנחנו שואפים להנחיל".