בשבע מהדורה דיגיטלית

הקונספציה עוד לא נשברה

ההישג של איילת שקד במשרד המשפטים הוא מרשים, אבל יותר צנוע מזה שהיא מציירת.

שלמה פיוטרקובסקי , ד' בשבט תשע"ט

הוכיחה שאפשר לשנות. איילת שקד בטקס ההשבעה
הוכיחה שאפשר לשנות. איילת שקד בטקס ההשבעה
צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

1

תקופת בחירות היא הזמן שבו פוליטיקאים, מטבע הדברים, עושים הכול כדי להתנאות בהישגיהם לאורך הקדנציה האחרונה. מהבחינה הזאת שרת המשפטים איילת שקד אינה שונה מכל פוליטיקאי אחר.

בהקשר הזה צריך לראות גם את הדברים שאמרה שקד השבוע בטקס השבעת השופטים בבית הנשיא, לפיהם היא שברה את הקונספציה ששלטה במשך שנים במערכת המשפט.

"לפני כארבע שנים נבחרתי בשם אג'נדה של שבירת הקונספציה, ואחד מיעדיי בתחילת כהונתי היה להעלות את קרנה של האלטרנטיבה השמרנית בישראל. שבירת הקונספציה חייבת הייתה להתחיל במקום בו נולדה, בבית המשפט. במהלך הקדנציה הנוכחית בחרנו כשלוש מאות ושלושים שופטים ורשמים, מתוכם שישה לבית המשפט העליון. מערכת המשפט בישראל כיום מגוונת יותר, משקפת יותר ומאוזנת יותר. אני גאה לומר שיש היום מקום לדעה אחרת, והיא מתנוססת בגאון. שברנו את הקונספציה", הכריזה שקד.

האמת היא שההישג של שקד בקדנציה החולפת במשרד המשפטים הוא מצד אחד יותר צנוע, ומצד שני לא פחות מרשים. שקד, למרבה הצער, עדיין לא שברה את הקונספציה. אם נשיאת בית המשפט העליון מחליטה להעביר את הדיונים בעתירות נגד חוק יסוד הלאום להרכב מורחב של 11 שופטים, אז הקונספציה בהחלט חיה ובועטת. המהפיכה של ברק עוד לא הולכת לשום מקום, ובמובניה המהותיים היא לא רק שלא נסוגה אלא להפך, היא הולכת ומעמיקה.

ולמרות זאת הקדנציה של שקד עשויה להירשם בדברי ימי ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל. שקד איננה שרת המשפטים הראשונה שמעוניינת בשינוי התפיסה. למעשה, שניים משלושת שרי המשפטים שקדמו לה, פרופסורים חשובים מאוד למשפטים (יעקב נאמן ודניאל פרידמן), החזיקו בעמדות דומות מאוד, במובן מסוים אולי אפילו חריפות יותר. למרות זאת איש מהם לא הצליח להראות שאפשר ליצור שינוי במערכת. שקד, למרות גילה הצעיר וניסיונה הפוליטי המוגבל, הראתה שאפשר להגיע להישגים, אפשר ליצור שינוי של ממש שגם יורגש בשטח. נכון, בינתיים האפקט מוגבל, אבל גם רומא לא נבנתה ביום אחד.

הקדנציה הבאה במשרד המשפטים צריכה להתמקד בשלושה כיוונים. הראשון הוא המשך מגמת מינוי שופטים שמרנים בכל הערכאות, ובמיוחד בבית המשפט העליון. לשר או לשרה שייבחרו יהיו יותר משנה וחצי להיערך לנושא בחירת שופטי בית המשפט העליון. מדובר במחליף לשופט חנן מלצר שיפרוש באפריל 2021, ובמחליפים לשופטים ניל הנדל וג'ורג' קרא שיפרשו באפריל ומאי 2022. הכיוון השני הוא פעולה משמעותית להגבלת האקטיביזם הייעוצי. שקד התחילה לפעול בנושא באופן משמעותי בשנה האחרונה עם חוק היועמ"שים (על הבעיות שבו, כמובן), וכעת נדרש מהלך רחב בהרבה ומשמעותי בהרבה. וכמובן, בראש החץ השלישי, טיפול שורש בסוגיית פסילת החוקים על ידי בית המשפט העליון. על המודל הספציפי אפשר וצריך לדון, אך קודם כול זה חייב להיות בראש סדר היום, לטיפולו של שר המשפטים הבא של ישראל.

2

רוח אהרן ברק

בחודש שעבר, בלי תופים ובלי מחולות, יצא לאור גיליון י"א 2018 של כתב העת 'חוקים'. סביר להניח שמרביתכם לא ידעתם עד לרגע זה על קיומו של כתב העת הזה, וזה בגלל שאתם אינכם משפטנים. אולם גם בקרב קהיליית המשפטנים כתב העת הצעיר יחסית, בן כעשור בלבד, איננו בהכרח מן הנקראים ביותר. למרות זאת הוא נחשב לבמה חשובה ומשפיעה שבה פרסמו רבים מהמשפטנים הבכירים ביותר בישראל מאמרים בעלי משקל ציבורי.

והנה, בגיליון האחרון הופיע מאמר מפרי עטו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, שפורש לראשונה באופן סדור ואקדמי את התזה שלו באשר למעמדה ה"על חוקתי" של הכרזת העצמאות. הרעיון עצמו כבר איננו סקופ. ברק כבר החל לטפטף אותו לאחרונה בשורה של נאומים פומביים בבמות נחשבות. אולם פרסומו כמאמר בכתב עת משפטי נחשב הוא עליית מדרגה משמעותית.

עיקרה של התזה פשוט. הכנסת היא אומנם הרשות המוסמכת לכונן למדינת ישראל חוקה, אך היא לא יכולה לכונן כל חוקה שבה היא מעוניינת. החוקה שאותה תכונן מדינת ישראל חייבת לעמוד באמות המידה שנקבעו בחלקים הראשון והשלישי של הכרזת העצמאות. ברק, אגב, לא מנסה אפילו להסתיר את מטרת המאמר: להוות תשתית משפטית לדיון שצפוי להתקיים בבג"ץ על חוק יסוד הלאום שכבר חוקק, או על חוק יסוד החקיקה שיזמה שרת המשפטים שקד בקדנציה הנוכחית ונתקע בדרך. ובלשונו של ברק עצמו: "סמכותה של הכנסת כאסיפה מכוננת, בין הסמכות ליצור חוקי יסוד חדשים כגון חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, או הצעת חוק יסוד: החקיקה, ובין הסמכות לתקן חוקי יסוד קיימים – אינה סמכות מוחלטת. היא אומנם סמכות רחבה ביותר, אך היא מוגבלת באמצעות העקרונות של 'ההיסטוריה והאידיאולוגיה' ו'האני מאמין והחזון' של העם, הקבועים בהכרזת העצמאות". אז ברק אומנם לא יישב בהרכב 11 שופטי בג"ץ שידונו בעתירות נגד חוק יסוד הלאום, אבל רוחו עלולה בהחלט לשרות באולם ולהשפיע באופן קריטי ביותר על מה שייפסק בעתירות הללו.

3

הבעיה לא בשיטה

הסיטואציה הפוליטית ההזויה שהולכת ונוצרת לנגד עינינו לקראת הבחירות לכנסת ה-21, שבה גם הימין וגם השמאל הולכים ומתפצלים עד לרמות פיצול שמעולם לא הכרנו, מעוררת אצל רבים מחשבות על שינוי שיטת הממשל. רעיונות כמו משטר נשיאותי, מערכת פוליטית דו מפלגתית ועוד ניסיונות ממין זה ללמוד מניסיונן של דמוקרטיות ותיקות ויציבות מאיתנו, מופרחים לחלל האוויר על ידי מומחים של ממש ומומחים מטעם עצמם. אך דווקא הימים הללו הם גם הזדמנות טובה להיווכח בכך שהשיטה היא לא הסיפור. השיטה עשויה להקל על סימפטומים מסוימים או להחריף אותם, אבל מה שעושה מערכת פוליטית ליציבה ויעילה או לרעועה ולא מתפקדת הוא התרבות הפוליטית ומידת השסע החברתי.

למעשה, שני המודלים שנחשבו מאז ומעולם לדוגמה ומופת לשיטות ממשל טובות ויעילות הולכים ומאבדים את קסמם וזוהרם ממש לנגד עינינו. הדוגמה הראשונה היא ידידתנו הגדולה בעולם. כישראלים, ממשל טראמפ הוא ממשל החלומות שלנו. הממשל שהגשים כמעט כל חלום אפשרי שהיה לישראל בנוגע למה שהיא יכולה להרוויח מהידידות עם המעצמה הגדולה ביותר בעולם. בשביל האמריקנים, לעומת זאת, ממש בימים אלו התמונה הרבה יותר מורכבת. הממשל נמצא עמוק בתוך משבר שמתבטא בהשבתה שנמשכת כבר כמעט שלושה שבועות וסופה עדיין לא נראה באופק. הרקע למשבר הוא התעקשותו של טראמפ על בניית החומה בגבול עם מקסיקו, בניגוד לעמדת הקונגרס, אשר נשלט בידי רוב דמוקרטי ומסרב לתקצב את הפרויקט וממילא לאשר אותו. התוצאה של הסיטואציה היא השבתה למעשה הן של הממשל והן של הקונגרס שלא אישר השבוע שורה של הצעות חוק שבכל יום רגיל היו מאושרות בקונצנזוס רחב יחסית. כדי שלא יובן לא נכון, הקיטוב בפוליטיקה האמריקנית הוא לא סיפור של ממשל טראמפ. שמונה השנים של ממשל אובמה היו לפחות מן הבחינה הזאת גרועות באותה מידה. מתברר שמוסדות יציבים ומערכת פוליטית דו מפלגתית ממש לא מבטיחים פוליטיקה מתפקדת.

הדוגמה השנייה היא כמובן בריטניה, ערש הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שנמצאת בתוך משבר פוליטי עמוק למרות שהשיטה, במובנה הצר, מתפקדת לכאורה לא רע. מתברר שאין שום קשר בין מספר המפלגות בפרלמנט ובין אורך ימיה הממוצע של ממשלה. אתם מוזמנים לבדוק ולגלות שהבריטים הולכים לקלפי בעשורים האחרונים לא פחות מאיתנו. פרט לכך, כאשר המערכת נקלעת למשבר, כמו משבר הברקזיט שבתוכו נתונה כיום בריטניה, אין שום אינדיקציה לכך שהמערכת הדו מפלגתית מיטיבה להתמודד עם המצב. לכן אין מנוס מהמסקנה, העגומה אולי, שהשיטה איננה הסיפור ולכן לא כדאי לתלות את התקווה בשינויה.

***הפינה הכלכלית***

תחזית קודרת

עכשיו זה כבר ברור ומגובה במספרים: שר האוצר כחלון משאיר ליורשו בתפקיד, מי שזה לא יהיה, משבר פיסקלי שיהיה קשה מאוד לטיפול. מי שלא יבוא במקום כחלון ייאלץ להיכנס מיד לתפקיד "האיש הרע" ולבצע מסע קיצוצים נרחב, שבלעדיו ישראל עלולה להתדרדר לסיטואציה של גירעון משתולל.

בתחילת השבוע יצא שר האוצר משה כחלון בהכרזה שהפתיעה רבים במשק, לפיה עמד האוצר ביעד הגירעון לשנת 2018, שהיה 2.9 אחוזי תוצר. ההכרזה הייתה מפתיעה משום שחודש אחד בלבד קודם לכן נראה היה שהגירעון עומד לנוע סביב 3.3 אחוזים. כמובן שמיד עלו השאלה המתבקשת, האם באמת הצליח האוצר לסגור פער משמעותי כזה בתוך חודש אחד, או שמא מה שאנחנו רואים הוא בסך הכול תרגיל חשבונאי מתוחכם. הוויכוח בנושא בין הכלכלנים עדיין לא הוכרע, אבל למען האמת זו לא השאלה הכי מטרידה. מה שצריך להטריד מאוד כל אחד מאיתנו הוא תחזית הגירעון לשנים הבאות שפרסם האוצר גם כן השבוע, והתחזית הזאת קודרת מאוד.

לפי הפרסומים, באוצר מעריכים שבשנת 2019 יעמוד הגירעון התקציבי על 3.5 אחוזי תוצר, בשנת 2020 יעמוד הגירעון על 3.7 אחוזים מהתוצר, ב-2021 על 3.6 אחוזים וב-2022 על 3.3 אחוזים. המשמעות היא חריגה הרחק אל מעבר לטווח שמאפשר שמירה על היחס (המצוין, יש להדגיש) שאליו הגיעה מדינת ישראל בין רמת החוב הציבורי שלה ובין התוצר המקומי. המשמעות היא ששר האוצר הבא, אם יהיה אדם אחראי, ייאלץ אם ירצה או לא ירצה לבצע קיצוץ תקציבי עמוק. וגם אז, אחרי קיצוץ כזה, הוא יתקשה מאוד להביא את הוצאות הממשלה לגובה הרצוי מבחינה כלכלית.

הסיבה לסיטואציה שנוצרה היא כפולה. מצד אחד ישראל חווה בשנים האחרונות ירידה מאוד משמעותית בקצב הצמיחה לנפש. המצב הולך ומתדרדר, ואם הוא יימשך תתקשה ישראל מאוד לאפשר לאזרחיה רמת חיים מערבית. מצד שני משרד האוצר התנהל בשנים האחרונות בגישה שלפיה הקופה מלאה ויש כסף לחלק. בשלל תוכניות, תקציביות וחוץ תקציביות, הרעיף כחלון תופינים על שכבת הזוגות הצעירים במדינת ישראל. אלפי ורבבות שקלים על כל משפחה בתוכניות "נטו משפחה", "מחיר למשתכן" ועוד ועוד. הוא עשה את זה גם כשהקופה הייתה מלאה, אבל גם כשהגורמים המקצועיים ובראשם בנק ישראל התריעו על כך שהמתווה מוביל להפקרות תקציבית. כעת לא תהיה ברירה, ומי שלא יהיה שר האוצר הבא – הוא ייאלץ לבצע קיצוצים כואבים, לטובת העתיד של כולנו.

לתגובות: shlomopy@gmail.com