בימים האחרונים פורסם עוד אירוע קשה של חרם כיתתי שפגע קשות בנפשה של ילדה. סרטון שבו סיפרה בגילוי לב ובבכי על השנים הקשות שעברה חרך את הרשת והעלה שוב למודעות הציבורית את התופעה המותירה צלקות נפשיות קשות אצל ילדים.
על התופעה, השלכותיה ודרכי ההתמודדות אתה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם הפסיכולוגית ד"ר ציפי ריין, מטפלת משפחתית ויועצת במכללת אורות ישראל, הקובעת כי למרות הרצון הרב אין דרך לדעת את היקפה של התופעה שהשלכותיה נמשכות לאורך שנים, והיא מסבירה:
"הבעיה העיקרית היא שהילדים מאוד מתביישים. הם עסוקים בלהתבייש ולא ניגשים לקבל עזרה, ולכן היכולת לדעת עד כמה התופעה רחבה, אבל היא רחבה הרבה יותר מכפי שנדמה", אומרת ד"ר ריין וכשהיא נשאלת אם מערכת החינוך אכן מקצה גורמים רלוונטיים שעומדים לרשותם של התלמידים ודואגים לפנות אליהם מיוזמתם, או שמא ממתינים לכך שהילדים עצמם יפנו ויבקשו עזרה, היא משיבה ומציינת כי גם היועצות בבתי ספר וגם המורים והמורות מתודרכים לפנות לתלמידים ולא להותיר את הדברים לתלמיד הפגוע עצמו, אם כי מטבעם של דברים לא בכל מקום נעשה באופן האופטימאלי.
"מורות מודרכות להיות בקבוצות הווטסאפ של הכיתה ובפייסבוק וכו', אבל ידוע שבכל מקום יש קבוצה עם המורה וקבוצה בלי המורה", מציינת ריין בהבהירה כי גם הניסיון להיות מעורים ברשתות החברתיות אינו מניב בהכרח את התוצאה המקווה. "צריך לזהות את הילדים שעוברים סבל. אפשר לראות את זה בפנים של ילד, לזהות שילד לא מזמין חברים הביתה וכו'".
לבריה ההשפעה של תקופת חרם על ילד יכולה בהחלט להיות ארוכת טווח ונוגעת לתחומי חיים רבים בחייו הבוגרים של הילד: "זו פגיעה ביכולת של הילד להאמין בעצמו. ילדה מפקפקת באישיות שלה וביכולת של אנשים לאהוב אותה. זה שיעור מאוד עצוב לחיים, שיעור שבו הם לומדים שאין מה לאהוב בהם, זה שיעור שקשה להתגבר ממנו וזה מצריך טיפולים פסיכולוגיים רבים בהמשך. אני מכירה מישהי שעברה חרם בילדותה וכיום קשה לה להיכנס לזוגיות. ילדים שואלים האם אדם מבוגר ראה את הכאב שלי, האם ניתן לתת אמון באנשים".
באשר לטיפול עצמו אומרת ד"ר ריין: "חלק מהטיפול וההדרכה ההורית זה להעצים את הילד מתוך הסבל, במקביל לעזרה לילדים לצאת מזה". לזאת היא מוסיפה את הצורך לזהות גם את ההשלכות של אירוע חרם על הילד המחרים שכן מדובר בילדים שלא למדו לראות את רגשותיהם של הילדים האחרים, וגם כאן קיימת השפעה והשלכה לטווח רחוק. לדבריה ילדים שהובילו החרמות גדלו וכשהפכו למבוגרים שאלו את עצמם איך היינו רעים כאלה, איך עדינו מעשים שכאלה, וגם הפן הזה הוביל אצלם לטלטלה נפשית.
ומה הגורם הראשוני לקיומם של חרמות שכאלה? מדבריה של ד"ר ריין עולה כי לא ניתן לשים את האצבע באופן מדויק על גורם אחד: "לפעמים זה נובע מדברים קשים בבית, אבל לפעמים אין לזה היגיון. לפעמים צופים בסדרות ובמחשב ורואים דברים שמעצימים לכאורה, ורוצים לקבל את עמדת הכוח הזו. הטלת חרם היא סוג של כוח".
ריין מציינת בדבריה כי לעיתים קשה יותר לזהות ילד מחרים מאשר ילד מוחרם, וממילא גם הטיפול בו מתעכב. על הטיפול עצמו היא מציינת כי לא פעם מדובר בפנייתם של הורים לילד המוחרם אל ילדי הילד המחרים בבקשה שאלה יתנו דעתם על מעשה בנם, אך לא תמיד מפגש כזה בין ההורים פותר בעיה. לעיתים הוא רק מנציח אותה שכן מתגלה כי מפגש ההורים מעתיק את היחסים בין הילדים, הורי המחרים מתכחשים למציאות, לא מכירים במעשיו על מנת לגונן עליו ואף מצדיקים אותו.
"הרבה פעמים מפגש בין הורים זה השיקוף של מה שהיינו רוצים לראות אצל הילדים, אבל הרבה פעמים המפגש בין ההורים הוא לא טוב ורואים תופעה דומה של הורים שמתקיפים הורים אחרים".
לדבריה של ד"ר ריין לא ניתן לקבוע כי במגזר מסוים התופעה רחבה יותר. "הלוואי שניתן היה לקבוע קביעה כזו, כי זה היה מקל עלינו את העול. זה נמצא בחינוך החרדי, בחינוך הדתי, המסורתי והחילוני. זה נמצא במקומות בעלי מעמד כלכלי גבוה או נמוך. השינוי היחיד הוא בצורת החרם, אם חרם רגיל או שיימינג בפייסבוק וכו'".
ואולי בכיתות מעורבות התופעה רחבה יותר? גם כאן משיבה ד"ר ריין בשלילה: "אני לא רואה שיוך של בנים או בנות או כיתות מעורבות. זה קורה גם בכיתות רק של בנות או רק של בנים. אני לא רואה הבדל", היא אומרת וקובעת כי גם בסוגיית טווח ההשלכות הנפשיות אין הבדל בין חרם בין בני לבנים או בין בנות לבנות לחרם בין בנים לבנות ולהיפך. "רמת ההשלכות תלויה במשך הזמן ובעצמה של החרם. הדבר היחיד שניתן לומר על כיתות מעורבות לעומת נפרדות זה האופי של החרם, אופי שכרוך גם בזוגיות ויחסים בין בנים לבנות, בנים משפילים בנות כדי ליצור קשר, אבל בדרך כלל אין השפעה".