בין ריאליטי לבין מציאות – הערות

רגע נדיר של ריאליטי, רגע מעצבן של נתניהו, רגע של כישלון אישי, רגע הסתר פנים, רגע של אהבה ורגע אובייקטיביות. הערות טרם שבוע טוב.

שמעון כהן , ו' בשבט תשע"ט

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

רגע התעלות נדיר

תכניות ריאליטי לא ניחנו כידוע בחתירה לערכיות מרקיעת שחקים במיוחד. לרוב העניין מסתכם בהשחזת שרירים, מוח, עצבים או מיתרי קול, ובכל זאת יש רגעים נדירים שבהם רגעי ריאליטי יכולים להזדקק לכל מה שהתכנית בבסיסה אולי לא תכננה, לאירוע מכבד, עצמתי ומלכד, ללא תחרות והתנצחות, ללא מאבקי שרידות, ללא התמקדות ביפי הבלורית והגועל של המתמודדים, פשוט רגעי התעלות.

אחד הרגעים הנדירים הללו התרחש בתכנית 'הכוכב הבא לאירוויזיון' עם עלייתה של להקת שלווה להופיע בפני חבר השופטים משופשפי הריאליטי. נדמה שלא צריך להכביר מילים על ייחודם של רגעי ההופעה הללו, ומי שלא ראה מוזמן לחפש ביוטיוב. אגב, רגע אחר שכזה היה כאשר אותה להקת שלווה נפלאה צלחה גם את השלב השני בתחרות ואפילו דולגה ישירות לגמר. אני מסופק אם

היכולת של רגעים שכאלה ללכד סביבם את דמעות ההתרגשות של מקים 'שלווה' על המראה החרדי שלו, את תשואותיו של הקהל המשלב כיפות סרוגות ושקופות ואת להקת האמנים המיוחדת הזו, אמנים שמגיעים מכל המגזרים ומרגשים את כל המגזרים.

לא ברור עד לאיזה שלב תגיע הלהקה בתכנית. מה שברור הוא שככל שהשלב יהיה גבוה יותר הוא יהווה תעודת כבוד משמעותית יותר עבור החברה הישראלית כולה, ואם בסופה של הדרך תגיע החבורה גם לבימת האירוויזיון זה יהיה הרגע שבו האירוע הריק והנבוב הזה (גם מוזיקאלית, כך אומרים המומחים) יתמלא בתוכן עצום ונשגב למשך שלוש דקות של שיר.

ותודה בשם העם כולו למובילי 'שלווה' על העבודה היומיומית, המדהימה ועתירת ההישגים שלהם, שרק הפציעה לרגע אחד לתוך שגרת חיינו דרך הצוהר של התכנית והתחרות.

לא מעלתי

אחד מסעיפיו הלא כתובים של ההסכם הלא כתוב בין מראיין לקוראיו\שומעיו כולל את ההערכה שכאשר מתנופפת בחלל החדר סוגיה שמעסיקה את קהל השומעים יואיל נא המראיין וידאג לראיין גורמים או אישים רלוונטיים לעניין. סעיף הגיוני ומתבקש.

ממש משום כך רציתי רק ליידע אתכם שניסיתי וכשלתי. זה לא שלא ניסיתי. פניתי לשלישיית פורשי הבית היהודי בנט-שקד-שולי וביקשתים להתארח ביומן ערוץ 7, להתראיין, להסביר ולהשיב על כמה שאלות, ביקשתי ולא נעניתי בהסכמה.

אני לא כותב זאת בהכרח לגנותם של השלישייה, אלא רק כדי לעדכן אתכם. המקטרגים אולי יאמרו שהשלושה מעדיפים שלא להתעמת עם שאלות קשות, מנגד יאמרו המסנגרים שפשר השתיקה הזו הוא רצון מבורך שלא להגיע לעימות חזיתי עם מפלגת האם 'הבית היהודי', עימות שעלול להתעורר במהלך ראיון שכזה, ואולי הם פשוט עברו סדנת ויפאסנה אצל הגורו הגדול, בני גנץ.

למה להתחבא

לוחם חטיבת כפיר מנע לפני מספר ימים פיגוע דריסה כאשר התעשת במהירות והשיב באש על רכבו של המחבל. מתיישבי השומרון והנוכחים באירוע קיימו מפגש הוקרה מרגש ללוחם. התבוננתי בצילום שיצא לתקשורת מאירוע ההוקרה והבחנתי בתופעה שחוזרת על עצמה בשנים האחרונות – פניו של הלוחם מטושטשות.

ובכן, לא מדובר בטייס, לוחם סיירת, איש מוסד או קצין ביחידה סודית, ואני שואל למה מסתירים את פניו של הבחור שהתנהל בדיוק כפי שנדרש ממנו, חתר למגע, ירה לעבר המחבל ואף פגע בו ופצע אותו?

ניתן לשער שהמענה לשאלה שלי הוא הרצון לגונן על החייל, ובדיוק על זה אני שואל. ממי בדיוק אנחנו חוששים? נדמה לי שצבא נורמלי היה אמור לנהוג ההיפך, להציג את פניו של החייל ולהתפאר בו, לא לחשוש שמישהו יעז לפגוע בו, ולהבהיר שיבולע לכל מי שרק יעז לחשוב על פגיעה בחייל שעשה את תפקידו. קחו 20-30 שנה אחורה ותיזכרו בימים שבהם ג'יפ אחד הספיק כדי להרגיע שכונה שלמה ברצועת עזה וחייל צה"ל אחד היה מצנן כוונות זדון ברחוב שלם.

הגזים הנתניהו הזה

אי אפשר היה למחוק את סימני האכזבה מפניהם של עיתונאינו הדרוכים, שלמגינת ליבם ראש הממשלה העז להפריע את מנוחתם ולא כדי להודיע על התפטרות, נבצרות או חרקירי בשידור חי.

הפעם הוא הגזים הנתניהו הזה. גם להפריע להוד קדושת מעלת עיתונאינו בשעה שמונה בערב וגם לא להתפטר? על זה הוא ישלם באינספור דיונים, פאנלים, שיחות עם מומחים, משפטנים וזימונים בהולים לכל שונאי נתניהו לגדוש את האולפנים ולהוכיח לנו עד כמה היה מושחת כינוסה של מסיבת העיתונאים הזו עוד על חשבון משאב הטבע ששייך לשונאי נתניהו בטאבו, שפיץ הריטינג. ממש בושה.

ו'הארץ' כרגיל מהאו"ם

באחד מימי השבוע ירה מחבל לעבר אוטובוס סמוך לישוב בית אל. השמשה נופצה והנהג נפצע בידו. למרות זאת בעיתון הארץ לא בטוחים בכלל שמדובר בפיגוע ולכן הכותרת לידיעה הייתה 'חשד לפיגוע ירי ליד בית אל: נהג אוטובוס נפצע קל, היורים נמלטו', ובפתיח הכתבה נאמר ש"בצה"ל אמרו כי בוצע הלילה ירי לעבר אוטובוס, נגרם נזק לשמשה וכו'".

אתם הבנתם את זה? ב'הארץ' שום דבר לא בטוח. אמנם יש ירי, יש שמשה מנופצת ויש פצוע, אבל למה למהר למסקנות? אולי הנהג ירה בעצמו תוך כדי נהיגה? אולי הוא בכלל יצא מהתחנה בירושלים עם שמשה מנופצת ויד פצועה? אולי בכלל מדובר בסוג כזה של אוטובוסים שנגד עין הרע מנפצים להם את השמשה כבר בתהליך הייצור? מי אמר שזה ירי של מחבל? מי אמר שזה פיגוע?

וכדי שלא לנקוט חלילה עמדה נמהרת מדי בשאלת מקור הירי (אם בכלל היה ירי, כמובן), ממתן נוסח הכתבה את הדיווח ומבהיר ש"בצה"ל אמרו כי בוצע ירי", אנחנו לא באמת יודעים אם היה או לא, אבל כך טוענים בצה"ל. אנחנו מהאו"ם ומביאים את הגרסאות לשיקול הקוראים (החושבים, כמובן).

אהבה אחרי 120

והתקשורת נמלאה מאמרים וכתבות נמלצים ומליציים על דמותו ואישיותו של הפרופ' משה ארנס ז"ל, השר והשגריר לשעבר, סיפרו על יושרו, תבונתו, ערכיו ותרומתו. מסתבר שגם בשמאל יש רגעי הערכה למנהיגי ימין. משום מה הרגעים האלה באים אחרי פטירתם של המנהיגים הללו. כך היה לז'בוטינסקי, לבגין, שמיר ואחרים. מה שקורה בחייהם זה כבר סיפור אחר לגמרי.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

יותר מדי פוליטיקה. התעייפנו

לפצח את בני גנץ, הכחשת שואה והתנצלות

רצח נשים, הגיון מוזר וצנזורה

לרפא מחבלים ולתקוף פשיסטים

על הומניות שקרים ושטיפת מוח